גדעון סער, עופר שלח, רון חולדאי, ירון זליכה ועוד כמה דמויות הכריזו על הקמת מפלגות שירוצו בבחירות במרץ 2021. תוך זמן קצר החלו זעקות השבר: אחוז החסימה! בזבוז קולות! להתאחד מייד!

רגע. מי יתאחד עם מי? על איזה בסיס? אג'נדה אזרחית? מדינית? כלכלית-חברתית? או רק טוהר המידות ומלחמה בשחיתות? עונים הזועקים: זה לא חשוב עכשיו! אחוז החסימה!

רגע. מי יתאחד עם מי? על איזה בסיס? אג'נדה אזרחית? מדינית? כלכלית-חברתית? או רק טוהר המידות ומלחמה בשחיתות? עונים הזועקים: זה לא חשוב עכשיו! אחוז החסימה!

ועכשיו לעובדות החיים: מפלגות לא נופלות מוכנות מהשמיים. החסידה לא מביאה אותן והם לא צומחות מושלמות בערוגת כרוב. מי שזוכר את תהליך התהוותן של "חירות" (ואחריה "הליכוד"), מפ"ם, מפא"י, אגודת ישראל, מק"י והמפד"ל (אני בכוונה מזכיר מפלגות ותיקות יותר) יודע שהן התחילו מהתארגנויות קטנות מאוד, שצברו פעילים, ניהלו שיח ו-ויכוח אידיאולוגי, התאחדו, התפצלו והתאחדו שוב, עד שהתגבשו לגופי קוהרנטיים, ארגונית ואידיאולוגית.

זה נכון שהתהליך היום נראה מכוער ושטחי במיוחד בגלל העידן שאנחנו נמצאים בו, ובגלל הבהילות והשטחיות שנכפות עלינו עקב קמפיין הבחירות המתמיד שנתניהו מקיים מאז 2013. כל זאת ביתר שאת מאז התקף הפרנויה שהוביל לבחירות המוקדמות ב-2015; נתניהו כינה אז את התוכנית (המדומיינת לחלוטין, בדיעבד) של יאיר לפיד ואריה דרעי – "פוטש", לא פחות. "מיטיבי הלכת" של התחום יזכרו אולי את אחד מרגעי השנינה של רביב דרוקר בסוף 2014, שהפליג בתיאור לעגני של "הכניסה לגנו של הח'ליף ונעיצת השברייה בצווארו".

ההתמקדות המוגזמת ביו"ר הרשימה הופכת את כל העניין לנרקיסיסטי יותר, על חשבון אידיאולוגיה ומצע. בסופו של דבר הנסקרים והמצביעים זוכרים את העומד בראש הרשימה ולא את שמה. אבל הבעיה המרכזית היא קוצר הזמן, שכופה שטחיות.

כל החסרונות האלה בעינם עומדים, אבל זה ההליך שעומד לרשותנו כרגע: כל דמות המצטרפת למרוץ מקימה מפלגה, מגייסת פעילים, ועושה תעמולה, כדי להצליח בסקרים. זאת, על מנת לשפר את כושר המיקוח שלה במו"מ עתידי עם מפלגות אחרות הממוקמות על משבצת זהה או קרובה בקשת הפוליטית.

זה נכון שהתהליך היום נראה מכוער ושטחי במיוחד בגלל העידן שאנחנו נמצאים בו, ובגלל הבהילות והשטחיות שנכפות עלינו עקב קמפיין הבחירות המתמיד שנתניהו מקיים מאז 2013

נכון שהיה קל יותר כשהיו מפלגות ממוסדות לרוץ בהן בפריימריז (אם כי, אז לעגנו למתמודדים בפריימריז על הריצות מקצה הארץ ועד קצה והחנופה למגזרים שונים). אבל הדיון הזה נגמר: המפלגות הוותיקות התפוררו ברובן או נמצאות במצב קשה. הנפשות הפועלות עכשיו (רובן לפחות), אלה שהקימו מפלגות חדשות, לא אשמות בהתפוררות. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. צריך לתת להם להשלים את המהלך – כל אחד באגף שלו או שלה.

אחרי שאמרנו את זה – עדיין יש אג'נדה מדינית, כלכלית-חברתית, ואזרחית (דת ומדינה). לדעתי, צריך סיבה ממש חזקה כדי שתתקיים רשימה שאין לה מכנה משותף בכל 3 הגזרות הללו. לפחות שתיים.

יש טעם להתעניין וללחוץ על המפלגות החדשות והישנות להתאחד עם גופים שמתאימים להם באידיאולוגיה, אבל גם למנוע מהם איחודים מלאכותיים עם דמויות וארגונים שאין איתם מכנה משותף.

אם יש לקח שאפשר ללמוד מהטרגדיה הקומית ששמה "כחול לבן", ולא פחות – מהאיחוד "העבודה-גשר-מרצ" (תוצאה של חצי שנה של קמפיין צרחות, גוואלדים, גידופים ואיומים) – הלקח הוא שאיחודים הם לא תמיד אופטימליים ואפילו לא מוסיפים קולות. מכנה משותף רעיוני אינו מותרות, זה הכרח. מצע פוליטי ברור ומשותף הוא הכרח.

אורלי לוי-אבקסיס לא "סתם" פרשה מהרשימה ומהמחנה. היא מעולם לא היתה במחנה. עמיר פרץ ואיציק שמולי מייצגים בעיקר את "אצולת העבודה" (הכוונה למונח הסוציולוגי המתורגם labor aristocracy), את האיגודים החזקים המעטים שנותרו בישראל (מלבד אלה שעברו בגלוי לתמיכה בליכוד); החבירה של חוגים ממין זה לימין הניאו-ליברלי היא תופעה מוכרת בעולם ההמפותח. יועז הנדל וצבי האוזר הם מקימי "אם תרצו", הארגון שבית משפט סירב לפסוק לו פיצויים בגין העובדה שקראו לו "פשיסטי", והתגאה ברדיפת מרצים בעלי השקפה הומניסטית ודמוקרטית-אזרחית.

יש טעם להתעניין וללחוץ על המפלגות החדשות והישנות להתאחד עם גופים שמתאימים להם באידיאולוגיה, אבל גם למנוע מהם איחודים מלאכותיים עם דמויות וארגונים שאין איתם מכנה משותף

בקיצור, הלחץ המסיבי "תתאחדו" הניב איחודים לא טבעיים שלא שרדו. תנו להם להתארגן. רוצים להועיל? תלחצו עליהם להציג משנה סדורה וברורה. תלחצו עליהם לחדד מסרים. כשהתמונה תתבהר, אפשר להתחיל ללחוץ עליהם להתאחד. אם תהיינה הצדקות.

בהחלט ייתכן, שבסוף התהליך גוש המרכז-שמאל דווקא ישיג רוב, אבל לא תהיה בו מפלגת שלטון מובהקת מבחינת הגודל. יש להניח שהמפלגה הגדולה תהיה "יש עתיד", עם כ-20 מנדטים או קצת פחות. אם זה יקרה, מה שחשוב זה להתאחד מאחורי מועמד אחד לראש הממשלה, ולהזכיר לנשיא, 600 פעמים ביום, בצעקות במגאפון, שאין שום משמעות לסיעה הגדולה בכנסת. אם יש קואליציה של 61 ח"כים ומעלה, זה לא חשוב אם המועמד המוסכם עומד בראש סיעה של 40 ח"כים או 4. אם המועמד המוסכם יהיה דווקא מסיעה קטנה, או אפילו לא יו"ר סיעה – אין בכך כל רע, אם הוא מועמד מוסכם ובעל כישורים.

את האנרגיות האלה והכעס הזה תשמרו לאחרי הבחירות, כשהנשיא עלול להתפתות – שוב – להיות נאמן למפלגתו משכבר הימים, בתירוצים של "אחדות". תתכוננו: יידרש קמפיין שיכריח את ראשי המפלגות לקיים הבטחות ולהישאר נאמנים לרצון הבוחרים.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.