נדב אלגזי
הזמן של
נדב אלגזי

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

כן, "רק לא ביבי"

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 644 מילים

על מפלגות אינסטנט והלחץ לאיחודים כאן ועכשיו

גדעון סער, עופר שלח, רון חולדאי, ירון זליכה ועוד כמה דמויות הכריזו על הקמת מפלגות שירוצו בבחירות במרץ 2021. תוך זמן קצר החלו זעקות השבר: אחוז החסימה! בזבוז קולות! להתאחד מייד!

רגע. מי יתאחד עם מי? על איזה בסיס? אג'נדה אזרחית? מדינית? כלכלית-חברתית? או רק טוהר המידות ומלחמה בשחיתות? עונים הזועקים: זה לא חשוב עכשיו! אחוז החסימה!

רגע. מי יתאחד עם מי? על איזה בסיס? אג'נדה אזרחית? מדינית? כלכלית-חברתית? או רק טוהר המידות ומלחמה בשחיתות? עונים הזועקים: זה לא חשוב עכשיו! אחוז החסימה!

ועכשיו לעובדות החיים: מפלגות לא נופלות מוכנות מהשמיים. החסידה לא מביאה אותן והם לא צומחות מושלמות בערוגת כרוב. מי שזוכר את תהליך התהוותן של "חירות" (ואחריה "הליכוד"), מפ"ם, מפא"י, אגודת ישראל, מק"י והמפד"ל (אני בכוונה מזכיר מפלגות ותיקות יותר) יודע שהן התחילו מהתארגנויות קטנות מאוד, שצברו פעילים, ניהלו שיח ו-ויכוח אידיאולוגי, התאחדו, התפצלו והתאחדו שוב, עד שהתגבשו לגופי קוהרנטיים, ארגונית ואידיאולוגית.

זה נכון שהתהליך היום נראה מכוער ושטחי במיוחד בגלל העידן שאנחנו נמצאים בו, ובגלל הבהילות והשטחיות שנכפות עלינו עקב קמפיין הבחירות המתמיד שנתניהו מקיים מאז 2013. כל זאת ביתר שאת מאז התקף הפרנויה שהוביל לבחירות המוקדמות ב-2015; נתניהו כינה אז את התוכנית (המדומיינת לחלוטין, בדיעבד) של יאיר לפיד ואריה דרעי – "פוטש", לא פחות. "מיטיבי הלכת" של התחום יזכרו אולי את אחד מרגעי השנינה של רביב דרוקר בסוף 2014, שהפליג בתיאור לעגני של "הכניסה לגנו של הח'ליף ונעיצת השברייה בצווארו".

ההתמקדות המוגזמת ביו"ר הרשימה הופכת את כל העניין לנרקיסיסטי יותר, על חשבון אידיאולוגיה ומצע. בסופו של דבר הנסקרים והמצביעים זוכרים את העומד בראש הרשימה ולא את שמה. אבל הבעיה המרכזית היא קוצר הזמן, שכופה שטחיות.

כל החסרונות האלה בעינם עומדים, אבל זה ההליך שעומד לרשותנו כרגע: כל דמות המצטרפת למרוץ מקימה מפלגה, מגייסת פעילים, ועושה תעמולה, כדי להצליח בסקרים. זאת, על מנת לשפר את כושר המיקוח שלה במו"מ עתידי עם מפלגות אחרות הממוקמות על משבצת זהה או קרובה בקשת הפוליטית.

זה נכון שהתהליך היום נראה מכוער ושטחי במיוחד בגלל העידן שאנחנו נמצאים בו, ובגלל הבהילות והשטחיות שנכפות עלינו עקב קמפיין הבחירות המתמיד שנתניהו מקיים מאז 2013

נכון שהיה קל יותר כשהיו מפלגות ממוסדות לרוץ בהן בפריימריז (אם כי, אז לעגנו למתמודדים בפריימריז על הריצות מקצה הארץ ועד קצה והחנופה למגזרים שונים). אבל הדיון הזה נגמר: המפלגות הוותיקות התפוררו ברובן או נמצאות במצב קשה. הנפשות הפועלות עכשיו (רובן לפחות), אלה שהקימו מפלגות חדשות, לא אשמות בהתפוררות. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. צריך לתת להם להשלים את המהלך – כל אחד באגף שלו או שלה.

אחרי שאמרנו את זה – עדיין יש אג'נדה מדינית, כלכלית-חברתית, ואזרחית (דת ומדינה). לדעתי, צריך סיבה ממש חזקה כדי שתתקיים רשימה שאין לה מכנה משותף בכל 3 הגזרות הללו. לפחות שתיים.

יש טעם להתעניין וללחוץ על המפלגות החדשות והישנות להתאחד עם גופים שמתאימים להם באידיאולוגיה, אבל גם למנוע מהם איחודים מלאכותיים עם דמויות וארגונים שאין איתם מכנה משותף.

אם יש לקח שאפשר ללמוד מהטרגדיה הקומית ששמה "כחול לבן", ולא פחות – מהאיחוד "העבודה-גשר-מרצ" (תוצאה של חצי שנה של קמפיין צרחות, גוואלדים, גידופים ואיומים) – הלקח הוא שאיחודים הם לא תמיד אופטימליים ואפילו לא מוסיפים קולות. מכנה משותף רעיוני אינו מותרות, זה הכרח. מצע פוליטי ברור ומשותף הוא הכרח.

אורלי לוי-אבקסיס לא "סתם" פרשה מהרשימה ומהמחנה. היא מעולם לא היתה במחנה. עמיר פרץ ואיציק שמולי מייצגים בעיקר את "אצולת העבודה" (הכוונה למונח הסוציולוגי המתורגם labor aristocracy), את האיגודים החזקים המעטים שנותרו בישראל (מלבד אלה שעברו בגלוי לתמיכה בליכוד); החבירה של חוגים ממין זה לימין הניאו-ליברלי היא תופעה מוכרת בעולם ההמפותח. יועז הנדל וצבי האוזר הם מקימי "אם תרצו", הארגון שבית משפט סירב לפסוק לו פיצויים בגין העובדה שקראו לו "פשיסטי", והתגאה ברדיפת מרצים בעלי השקפה הומניסטית ודמוקרטית-אזרחית.

יש טעם להתעניין וללחוץ על המפלגות החדשות והישנות להתאחד עם גופים שמתאימים להם באידיאולוגיה, אבל גם למנוע מהם איחודים מלאכותיים עם דמויות וארגונים שאין איתם מכנה משותף

בקיצור, הלחץ המסיבי "תתאחדו" הניב איחודים לא טבעיים שלא שרדו. תנו להם להתארגן. רוצים להועיל? תלחצו עליהם להציג משנה סדורה וברורה. תלחצו עליהם לחדד מסרים. כשהתמונה תתבהר, אפשר להתחיל ללחוץ עליהם להתאחד. אם תהיינה הצדקות.

בהחלט ייתכן, שבסוף התהליך גוש המרכז-שמאל דווקא ישיג רוב, אבל לא תהיה בו מפלגת שלטון מובהקת מבחינת הגודל. יש להניח שהמפלגה הגדולה תהיה "יש עתיד", עם כ-20 מנדטים או קצת פחות. אם זה יקרה, מה שחשוב זה להתאחד מאחורי מועמד אחד לראש הממשלה, ולהזכיר לנשיא, 600 פעמים ביום, בצעקות במגאפון, שאין שום משמעות לסיעה הגדולה בכנסת. אם יש קואליציה של 61 ח"כים ומעלה, זה לא חשוב אם המועמד המוסכם עומד בראש סיעה של 40 ח"כים או 4. אם המועמד המוסכם יהיה דווקא מסיעה קטנה, או אפילו לא יו"ר סיעה – אין בכך כל רע, אם הוא מועמד מוסכם ובעל כישורים.

את האנרגיות האלה והכעס הזה תשמרו לאחרי הבחירות, כשהנשיא עלול להתפתות – שוב – להיות נאמן למפלגתו משכבר הימים, בתירוצים של "אחדות". תתכוננו: יידרש קמפיין שיכריח את ראשי המפלגות לקיים הבטחות ולהישאר נאמנים לרצון הבוחרים.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
לדעתי אין צורך ברשימות חדשות יתכבדו חולדאי דני יתום ועופר שלח להצטרף למלגות הקימות במיוחד יש עתיד ויעזר לה לנצח משמעותית בבחירות הקרובות להתמודד חודשיים לפני מועד בחירות בתקופה מורכבת ... המשך קריאה

לדעתי אין צורך ברשימות חדשות יתכבדו חולדאי דני יתום ועופר שלח להצטרף למלגות הקימות במיוחד יש עתיד ויעזר לה לנצח משמעותית בבחירות הקרובות
להתמודד חודשיים לפני מועד בחירות בתקופה מורכבת זו זה לא נכון ולא רציני
ורק יחליש את יש עתיד כמפלגה רצינית עם קבלות עשיה בכנסת
בכל מקרה בהצלחה ובריאות לכולכם

עוד 763 מילים ו-1 תגובות

הפריצה לקפיטול הישראלי כבר קרתה, ולא שמתם לב

האם אירועי ה-6 בינואר בוושינגטון יכולים להתרחש בישראל? הם כבר קרו! ההבדל הוא שההמון הביביסטי המוסת לא צריך להתאמץ הרבה. די לו באיום.

את ההתפרצות לכנסת וההשתלטות האלימה במרץ 2020, לא ביצעו ביריונים ביביסטים "מהרחוב", מפני שיולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת דאז, ואמיר אוחנה, אז שר המשפטים (הזמני!) עשו את מלאכתם.

את ההתפרצות לכנסת וההשתלטות האלימה במרץ 2020, לא ביצעו ביריונים ביביסטים "מהרחוב", מפני שיולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת דאז, ואמיר אוחנה, אז שר המשפטים (הזמני!) עשו את מלאכתם

האחרון סגר את בתי המשפט בצו לילי מפוקפק, רגע לפני פתיחת משפטו של נתניהו, בחיוך מרושע. הראשון פשוט סירב לפתוח את המליאה, ואז סירב לכנס את הישיבה הראשונה בה מקובל לבחור יו"ר כנסת חדש, בידיעה שהוא יוחלף. הנימוק שנתן היה כן לחלוטין: החלפתו "תקשה על הקמת ממשלת אחדות" – כי ברור שרק ממשלת אחדות שכוללת את מפלגתו שלו היא הלגיטימית.

השלים את התמונה הליצן ממשכן הנשיא, שקרא לכל הצדדים לאחדות, אחדות ואחדות. הנשיא נהג כאיש הנאמן למפלגתו ולא כבעל תפקיד ממלכתי. איפה בחוק יסוד: הכנסת או חוק יסוד: הממשלה כתוב "ממשלת אחדות"? איפה בדיוק כתוב שלסיעת הליכוד אסור לשבת באופוזיציה?

במרץ 2020, כמו באפריל 2019, תוצאות הבחירות הראו רוב ברור למתנגדי נתניהו. נכון, המחנה הזה מגוון מאוד אידיאולוגית; המפלגה הגדולה בו היתה אכן מעשה-טלאים – אבל זאת לא תופעה חסרת תקדים. קואליציה שמורכבת מהסכמות מוגבלות ומאוחדת בשאיפה להחלפת השלטון היא תופעה דמוקרטית נורמלית לחלוטין.

שורת העריקים מ"כחול לבן" ורשימת העבודה-מרצ-גשר היו רק התירוץ. לו נהגה קואליציית ה-62 בנחישות ובמהירות, אף אחד לא היה מעז למעול באמון הבוחר כך, דקה אחרי סגירת הקלפיות. המשוואה נקבעה מזמן: או שהשלטון בידי הליכוד, או אלימות ורצח. לא משנה מהן התוצאות בקלפי, "העם" תמיד עם הימין או עם הליכוד. הדרישה ל"אחדות" היא תמיד התיישרות עם דרישות הליכוד. העריקים רק ניצלו את הפחד הכללי.

הפוליטיקה הישראלית נשלטת שנים על ידי המשוואה "ממשלה בתמיכת הח"כים הערבים = רצח פוליטי". צילו של ה-4 בונבמבר 1995 ארוך מאוד, והוא מוטל עלינו עד היום. גם תוצאות הבחירות של 2013 הוכרעו בקלפי אחת בלבד שנפסלה בטייבה (כמה מעניין שאלה הן הקלפיות שנפסלות, בזמן שבקלפיות אחרות, שכולנו יודעים היכן הן, אין משקיפים כלל ואין פסילות) והעבירה את המנדט האחרון לגוש הימין, שהפך ל"נתניהו הוא ראש הממשלה הנצחי".

המשוואה נקבעה מזמן: או שהשלטון בידי הליכוד, או אלימות ורצח. לא משנה מהן התוצאות בקלפי, "העם" תמיד עם הימין או עם הליכוד. הדרישה ל"אחדות" היא תמיד התיישרות עם דרישות הליכוד

גם בחירות 2015 לא העניקו לנתניהו ותומכיו רוב ברור; אבל הפחד המשתק מחבירה לח"כים הערבים אפשר ליאיר לפיד בפעם הראשונה, ולכחלון בפעם השניה, להחזיר לנתניהו את השלטון שכמעט איבד. מאז, כידוע, נכנסנו לסחרחרת סבבי בחירות חוזרים, שבאף אחד מהם נתניהו לא הצליח להשיג רוב. אבל הבריחה העקבית מקואליצית שינוי ותיקון, הכוללת את הרשימה המשותפת מחזיקה אותו בכסא ראש הממשלה.

איני חושב שראשי מחנה המרכז-שמאל, או "מחנה השלום", או "מחנה רק לא ביבי" שונאי ערבים – לא במידה שמאשימים אותם (או במידה שבשמאל אוהבים להאשים את עצמם; ההתמכרות הזאת להלקאה עצמית היא חלק מהסירוס מרצון של המחנה). הם בעיקר מפחדים. הם לא מעזים להודות בפחד, אף על פי שהוא מאוד מאוד ברור ושקוף למי שרוצה להסתכל.

לחיצת היד שחרצה את דינו של יצחק רבין למוות לא היתה לחיצת היד של יאסר ערפאת. זאת היתה הושטת היד (המוגבלת אך הכנה והאמיצה) לח"כ תופיק זיאד המנוח ולח"כ דראושה. זה הטאבו האפל של הפוליטיקה הישראלית. מצד שמאל של קו אידיאולוגי-מחנאי מסויים (שזז לפעמים) – פוחדים פחד מוות מהטאבו; מצד ימין מנצלים אותו.

זה לא הנדל, זה לא האוזר, זאת לא לוי-אבקסיס. זה הפחד מרצח פוליטי. אבל הכניעה לסחיטה באיומים לא מורידה את המתח ולא מפחיתה את האיום: להפך, היא הופכת את הנכנע לבן ערובה של הסחטן.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
לא לחינם אמר ברקוביץ שהנהגת הליכוד פועלת כארגון פשע. המיוחד שארע באותה הזדמנות היתה המהירות שבה הטפשה רגב לאשש את הטענה כשמיד איימה עליו שאם לא ייקח את דבריו חזרה הוא לא יהיה המאמן. כך... המשך קריאה

לא לחינם אמר ברקוביץ שהנהגת הליכוד פועלת כארגון פשע. המיוחד שארע באותה הזדמנות היתה המהירות שבה הטפשה רגב לאשש את הטענה כשמיד איימה עליו שאם לא ייקח את דבריו חזרה הוא לא יהיה המאמן. כך נוהגת מאפייה, באיומים, בסחיטה, רק שהיא כל כך טפשה שלאההבינה את זה. הבעיה שקהל המעריצים בעצם מבסוט מההתנהגות הזו. הפריצה הראשונה של ההמון לכנסת ארעה למעשה ביום שבגין הסית את ההמון נגד הקיבוצים והברכות שלהם. זה היה האות להסתערות ההמון על כל מי שמתנגד להם.

עוד 572 מילים ו-1 תגובות

לא הזנב מכשכש בכלב. זה הפרעוש שמכשכש בזנב, שמכשכש בכלב

אז עכשיו חצי ממי שאני מכיר מתלהב מהפופולריות של מפלגת גדעון סער בסקרים ועולץ על הפיצול באלקטורט של הליכוד. החצי השני מקונן על כמה הציבור הישראלי ימני, ועל כמה סער ימני, וכמה בנט שלפני דקה היה מלך הסקרים ימני. אולי גם על כך שיד ימין ימנית. הם איכשהו שכחו שהם עצמם (רובם), לקחו את הפתק שלהם בקלפי ונתנו אותו לרשימה שהתיישבה על המשבצת האלקטורלית של המרכז-שמאל, ואז תלשה את התוית "שמאל", ונשאר "מרכז", ואז הוסיפה את התווית "ימין", ונשאר "מרכז-ימין".

אנשים שאני מכיר שכחו שהם עצמם לקחו את הפתק שלהם בקלפי ונתנו לרשימה שהתיישבה על משבצת המרכז-שמאל, ואז תלשה את התוית "שמאל", ונשאר "מרכז", ואז הוסיפה את התווית "ימין", ונשאר "מרכז-ימין"

"כחול לבן" המאוחדת הצליחה תוך שנה להדביק תווית "מרכז ימין" על רבע מהמצביעים בישראל כולה – רבע שלא הספיק להשתנות הרבה. מדובר במצביעים שעדיין מצדדים עקרונית בהסכם שלום על בסיס קווי 67' (מינוס ה"גושים" – לא שהם טורחים להתעניין במפה ובפרטים, לצערי), עדיין רוצים מדינת רווחה חזקה והרבה פחות כוח כלכלי בידי הטייקונים, עדיין תומכים בהפרדת הדת מהמדינה. זה לא רדיקלי בכלל, זה המיינסטרים הישראלי.

לכל מפלגה חדשה יש אפקט התלהבות מהחידוש, אבל זה לא מעיד הרבה על התוצאות בקלפי. "קדימה" הגיעה בסקרים בסוף בשיאה מעל ל-45 מנדטים; אהוד אולמרט, לעומת זאת, היה חכם, והזכיר להנהגת המפלגה החדשה: קו ההתחלה האמיתי שלנו הוא אפס מנדטים. לכן 29 היתה הצלחה ולא כישלון. היום מדברים על תוצאות הסקר האחרון כאילו שזאת חלוקת הכוחות בכנסת ממש.

הסקרים הם תעשיה, ענף מסחרי לכל דבר. כמו ענפים אחרים בעידן הזה, הם הורידו עלויות. הרבה. נתניהו היה הפוליטיקאי הבכיר הראשון שצרך שני סקרים בשבוע, לעתים, ופוליטיקאים בכירים אחרים הלכו בעקבותיו. בשלב זה כבר אי אפשר לדעת מה השיבוש: האם אחד הצדדים (בפוליטיקה) מפיץ סקרים שקריים כדי לעצב את המציאות ולהפחיד את היריבים? האם זה מכון הסקרים שמוכר ללקוחות סקרים גרועים? יש לנו כבר יותר "רעש" מאשר סיגנל נקי.

שמתם לב לגודל המדגם בסקרים? אני זוכר, למשל, את הסקרים המאוד איכותיים, למשל לפני בחירות 1992 ו-1996. אלפים רבים של משיבים. ב-1992 היתה תחרות עזה בין "טלסקר", "גיאוקרטוגרפיה" ו"דחף" הוותיק של מינה צמח (חברת הליכוד, שבאורח פלא אצלה הליכוד מנצח תמיד). היום יש סקרים של 500, 1000 משיבים במקרה הטוב.

לעתים קרובות רבים מהנסקרים לא משיבים כלל. היום המפלגה הגדולה ביותר בסקרים היא "לא החלטתי או לא אצביע". תחזרו לפרופורציות: הסקרים שמעצבים את סדר היום הפוליטי מאז אפריל או מאי (פחות מחודשיים אחרי הבחירות!) סימנו מגמות, לא יותר.

שמתם לב לגודל המדגם בסקרים? אני זוכר את הסקרים האיכותיים, למשל לפני בחירות 1992 ו-1996. אלפי משיבים. היום 500-1000 משיבים במקרה הטוב, והמפלגה הגדולה בסקרים היא "לא החלטתי או לא אצביע"

ב-1999, ההבטחה הגדולה היתה "מפלגת המרכז". לייתר דיוק, שלוש או ארבע רשימות היפותטיות, עם ארבעה ראשים: רוני מילוא, אמנון ליפקין-שחק, דן מרידור, ויצחק מרדכי. בהינף סקר רגעי, החליטו לתת ליצחק מרדכי את הבכורה, כי נראה שהוא מגנט הקולות המשמעותי ביותר. המועמדות שלו הסתכמה בלפלס לאהוד ברק את הדרך, והריצה של המפלגה עצמה הסתכמה במפח נפש (עבור המפלגה עצמה). בתמונה הגדולה, בסך הכל עשו קצת "פריש מיש" קטן באלקטורט של מפלגת העבודה.

לאחרונה התפרסם סקר שבו רק 0.7% ממצביעי מרצ תמכו בהפיכת מרצ למפלגה יהודית ערבית. כלומר, 99.3% נגד או לא בעד מפלגה יהודית ערבית. זה רוב מדהים, אני לא בטוח שבבחירות בסוריה בתקופת חאפז אל אסאד היתה הצלחה מסחררת שכזאת. אין דבר כזה במציאות (אלא אם שאלת הסקר מגוחכת או קיצונית ממש). שותפות יהודית ערבית זה הדבר הכי חם, מקצה "כחול לבן" ועד קצה המשותפת. אפשר לשאול בדיוק איך המשותפת תוציא לפועל יוזמה כזאת; אפשר לבוא בטענות למה שמציעות "יש עתיד" או "כחול לבן" לאזרחים הערבים; אבל הרעיון אינו זר לציבור הזה ולא מרתיע אותו.

במקרה הטוב, מכרו למרצ סקר באיכות גרועה. במקרה הרע, הם נפלו קורבן לתרמית. מרצ, שכחתם את קלוגהפט? אתם לא לומדים לקח, להיזהר מהיועצים?

 אז כמה הציבור הישראלי הפך ימני יותר? כאמור, סקרי העומק לגבי ההשקפות בציבור, מראים אחוז גבוה שתומכים בעמדות הבסיסיות של השמאל המתון. השתנו שני דברים: אחוז היהודים הישראלים שמגדירים את עצמם "בשמאל" או "במרכז", והשתנו הרשימות המיוצגות בכנסת.

רק ב-2015, המותג "מפלגת העבודה" הגיע קרוב מאוד ללהיות מפלגת שלטון. "יש עתיד" עם פטפוטי המרכז המרכזי הממורכז שלה, התכווצה חזרה לגודל ולמעמד של שותפה בכירה למפלגת שלטון, אבל לא מפלגת שלטון.

עפ"י סקר עדכני, 99.3% ממצביעי מרצ לא תומכים במפלגה יהודית-ערבית. במקרה הטוב, מכרו למרצ סקר באיכות גרועה. במקרה הרע, הם נפלו קורבן לתרמית. מרצ, שכחתם את קלוגהפט? לא למדתם להיזהר מהיועצים?

יועצי השיווק נתנו לפורמט הנוכחי של העבודה שם כלשהו שכבר הספקנו לשכוח ("המחנה הציוני"), כביכול כדי לטשטש את ה"שמאליות" הדהויה מלכתחילה; בראש עמד איזה יצחק אחד שאף אחד לא זוכר – אבל באותה נקודה זמן גם מטאטא עם שפם ועניבה היה משיג אותם 24 מנדטים. אולי קצת יותר.

מה שהיה חסר זה בלוק של 61 חכ"ים, שיאפשר למשה כחלון לזייף פרצוף עצוב על כך שהליכוד הפסיד בבחירות, ואולי גם יאפשר לסיעה חרדית להגיד לליכוד "מצטערים, זה לא קרה באשמתנו" – ולהצטרף. על מידת השמאליות האידיאולוגית של מפלגת העבודה בפועל לא נדבר – אבל מבחינת ה*תדמית* – היא עדיין נחשבה "במחנה השמאל" ואף "במחנה השלום" מבחינת הציבור הרחב, שלא מרבה להיכנס לפרטים. אם קרוב לרבע מהמצביעים נתנו לה את קולם, וגם מרצ התחזקה – כנראה שהשמועות על "מות השמאל" היו מוקדמות.

מה שקרה ביומיים לפני בחירות 2015 לא היה יותר מאפקט פסיכולוגי. מומנטום פסיכולוגי של ניצחון – הליכוד עלה מ-20-22 ל-30 תוך ימים ספורים. הקולות הגיעו מ"הבית היהודי", מאותו אלקטורט. למעשה לא השתנה כמעט כלום. אבל האווירה הכללית של ניצחון, ה"הייפ", הספיקו כדי שכחלון יתקפל ויחזור לגוש ה"טבעי" שלו.

אנשים משתנים, ציבורים משתנים. זה נכון. אבל לא במהירות הזאת. אתן לכם דוגמא: סקר שבדק באמצע שנות ה-90 מצא שיותר מ-50% מיהודי ישראל לא מאמינים באלוהים. בסביבות 2012 מצאו ש-74% מאמינים באלוהים. איך זה ייתכן? כל מחזיר בתשובה יגיד לכם שאין שום אפשרות להחזיר בתשובה מספרים כאלה במהירות הזאת.

אז מה קרה? במסלול הלימודים במדעי החברה לומדים בקורס "מבוא לשיטות מחקר" שצריך לנטרל את אפקט ה"רצייה", כלומר הנטייה הטבעית של הנבדקים לרצות את החוקרים, להגיד מה שהם חושבים שהחוקר רוצה לשמוע. להצטייר כנורמטיביים. אני מניח שבסקר הישן יותר היתה נורמה להגיד שאתה חילוני מובהק יותר; בתקופה שעברה, התפיסה המקובלת ל"מה זה יהודי ישראלי נורמטיבי" זזה לכיוון אמוני יותר.

הימין בישראל זכה ליתרון אלקטורלי ברור בין 2001 ל-2006, בתגובה לאינתיפדה השניה ואפקט ה"אין פרטנר". בחירות 2006 איזנו את התמונה מיד לכיוון השני (ברגע שאחוז ההצבעה התחיל לעלות בחזרה). אבל מה? הפרשנים התאהבו נורא בנרטיב של "ישראל נסחפת ימינה". גם לפאנליסטים שמאליים נורא כיף להגיד כמה הציבור הישראלי ימני. בין זה לבין עמדות העומק לגבי חברה, כלכלה, אזרחות, ביטחון ויחסי חוץ – הקשר קלוש.

הפרשנים התאהבו נורא בנרטיב של "ישראל נסחפת ימינה". גם לפאנליסטים שמאליים נורא כיף להגיד כמה הציבור הישראלי ימני. בין זה לבין עמדות העומק לגבי חברה, כלכלה, אזרחות, ביטחון ויחסי חוץ – הקשר קלוש

הערה אחרונה: בפוליטיקה הישראלית שולטים ללא מצרים יועצי התדמית, אנשי השיווק הפוליטי. הקורבן העיקרי שלהם הוא השמאל – אבל במידה פחותה יותר, גם בימין האידיאולוגי. גם שם מבינים שהכל הולך לפח בשם הקמפיין האינסופי שנתניהו מנהל מאז 2013, קמפיין ההולך ומתרוקן מערכים. זה כבר לא הזנב שמכשכש בכלב. זה הפרעוש שמכשכש בזנב, שמכשכש בכלב.

צאו מזה. אם סער יהיה ראש הממשלה הבא, זה לא יהיה סוף העולם. רוצים שיהיה יותר שמאל בכנסת? תצביעו לפי המצפון, שכנעו את החברים והמשפחה לזרוק לפח את ההצבעה ה"אסטרטגית" ותוציאו אנשים מהבית ביום הבחירות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,160 מילים

משרוקית הכלבים של הימין הגזעני

בשבוע האחרון עשה איש הליכוד רן כרמי ("בוזגלו") עוד גימיק תעמולה הומוריסטי כביכול. הוא הציע למתנגדי הממשלה, מן הסתם כולם "שמאלנים" בעיניו, קונדומים, שמא יתרבו. נו, שויין, בדיחה ישנה. השמאלנים שמאחרים להתחתן, מגדלים חתולים ומצילים כלבים במקום לעשות ילדים. זאת בניגוד לימין המסורתי, הנורמלי והפוטנטי, שמביא הרבה ילדים לעולם, כולם ימנים כמובן. גם גלית דיסטל אטבריאן כללה לא מזמן רפרנס לאותו סטריאוטיפ – הזוג הימני ש"נותן עבודה" בזמן שהשמאל מתחכם, ומביא לעולם עוד ילד.

יואב אליאסי, המכונה "הצל", העומד בראש כנופיית טרור גזענית שמפלגת השלטון מפלרטטת איתה, שיתף כמובן את החידוד והבדיחה של רן כרמי. דוברים מהמחנה שכנגד לעגו, כמה ענו תשובות מתחכמות לדעתם.

ציוץ של רן כרמי בוזגלו
ציוץ של רן כרמי בוזגלו

גמרתם לצחוק על רן כרמי? עכשיו תתחילו לקחת ברצינות: ״קחו קונדומים, שלא תתרבו״ זה איום בסירוס. הציבור הדמוקרטי חייב, אבל חייב, לצאת מהזחיחות הזאת, כי אנחנו מתמודדים עם ״חיילים״ של מחנה בעל סממנים פשיסטים מאורגן מאוד. כמה מהם נראים מגוחכים, בורים ועילגים, אבל מי שמפעיל אותם יודע בדיוק מה הוא עושה.

לפני כמה חודשים, נראה רן כרמי מריץ חבורה נלעגת למדי מצדו האחד של רחוב בירושלים לצד השני, במין תירגול לוחמה של "להגן על ראש הממשלה". לראש הממשלה יש מערך אבטחה עצום (שהולך ומתנפח; בקדנציה הראשונה שלו האיש עוד התמרמר נגד הזהירות המוגזמת שננקטה, ולדבריו העיקה על שגרת חייו וחיי משפחתו, כשהיו זוג המטופל בילדים רכים).

מתחת לקריקטורה, הם אותתו לביריונים שמזוהים עם המחנה להתכונן. "האריות של הצל" מדברים כבר שנים על "להגן על חיילי צה"ל". מפני מה בדיוק החבורה הזאת תגן על צבא גדול, מקצועי ומצוייד? בפועל, כל הרטוריקה הזאת נגמרת באותו דבר: תקיפות של שמאלנים, אמיתיים ומדומיינים, וכמובן של לא-יהודים.

מתחת לקריקטורה הם אותתו לביריוני המחנה. "האריות של הצל" קוראים כבר שנים "להגן על חיילי צה"ל". מפני מה בדיוק יגנו על צבא גדול, מקצועי ומצוייד? בפועל, הרטוריקה נגמרת בתקיפות שמאלנים, אמיתיים ומדומיינים, ולא-יהודים

האלט-רייט, הגל החדש והמתוחכם יותר של הימין הגזעני, מדבר בקודים. הקודים נקראים ״משרוקית כלבים״ (במקור dogwhistle) – אמירות ומלים שהקהל שלהם מבין היטב, אבל כלפי חוץ הם מיתממים, או אומרים שזאת בדיחה.

קריקטורה של הצל
קריקטורה של הצל

במקום "טוהר הגזע", מדברים על "צביון תרבותי" – של שכונה, ישוב או מדינה שלמה. במקום לקרוא לגירוש, מדברים על "מדינה אתנית". במקום "גזע", מדברים על "זהות", וגזענים רבים בארה"ב קוראים לעצמם "זהותנים" (identitarians). ואולי הכי חשוב, אלימות והסתה לאלימות נגד מיעוטים מוסווית כקריאה ל"הגנה" על הרוב.בהקשר הישראלי, במהלך מבצעים צבאיים (במיוחד ברצועת עזה), הדוברים הקיצוניים ביותר למדו להגיד "מחבלים" או "אוייבים", כשהם למעשה קוראים, כך נראה, לטבח או אפילו לרצח עם. לעתים "מתפלק" להם, אבל הם מייד מתקנים: התכוונתי רק למחבלים! כאילו שמישהו לא הבין את הרמז. כשהם מסיתים נגד פעילות פמיניסטיות או נגד נשים בכלל – הם אומרים "הרדיקליות". מה שנקרא, יכולת הכחשה (plausible deniability).

מי שעובר על עמוד הטוויטר של רן כרמי, שם לב ששוב ושוב מופיע הצירוף "השמאל החתרני" ואף "מתפרעי השמאל החתרני". אין אזכור אחד שאינו דה-לגיטימציה. את המילה "מחאה" מחליף הביטוי: "ההפיכה השלטונית האלימה". לא מזמן, ססמת הדה-לגיטימציה היתה "מפיצי מחלות" ולפניה "אנרכיסטים".

ציוץ של רן כרמי בוזגלו
ציוץ של רן כרמי בוזגלו

הניסיון להדביק למפגיני בלפור את הכינוי "פשיסטים", כנראה כמתקפה מקדימה של חוגים פשיסטיים בעצמם – כשל, ונפסק תוך שלושה ימים. בדיקות של קרן ברל כצנלסון, למשל, הראו כמה שיטתית ההכנסה הזאת של ביטויי דה-לגיטימציה לשיח הישראלי ברשת. לשיטה הזאת קוראים בארה"ב talking points.

זאת דרך לשלוט בשיח באמצעות שימוש במונחים של האלט-רייט, וניסיון לכפות את המסגור הזה על הציבור ועל התקשורת, על ידי חזרה שיטתית.

שיטוט בעמוד הטוויטר של רן כרמי, מראה את הצירוף החוזר: "השמאל החתרני" ואף "מתפרעי השמאל החתרני". אין אזכור שאינו דה-לגיטימציה. את המילה "מחאה" מחליף הביטוי: "ההפיכה השלטונית האלימה"

למתעניינים, ישנה יוצרת סרטונים אמריקאית מומלצת מאוד בשם נטלי ווין, מומחית לפילוסופיה פוליטית, שפרסמה כמה סרטונים שעוסקים באלט-רייט. אחד מהם מדבר בדיוק על הנושא הזה: עמעום השפה, טשטוש המטרות ארוכות הטווח, כדי להשיג כמה יעדים:

  • למשוך פנימה מתלבטים שנמצאים על קו התפר;
  • לבלבל את המרכז הפוליטי;
  • לגרום לשמאלנים שמבקרים אותם להיראות פרנואידים, קיצוניים, אלימים, מתנגדים לחופש הדיבור.

בסרטון הזה היא מסבירה איך בהדרגה מחליפים את הססמאות הגזעניות הישנות במילות קוד תמימות למראה ובדרישות פוליטיות קלות לעיכול.

בסרטון קודם, מחווה ל"קרנפים" של אז'ן יונסקו, ווין הציגה שלוש דמויות ארכיטיפיות: האינטלקטואל השמאלן, פעיל הימין הקיצוני החדש, ובאמצע – דוברת ה"מרכז השפוי", שנותנת צ'אנס שווה, כביכול, לכל צד להציג את טיעוניו. לצערי הסרטון אינו זמין כרגע.

אם כך, האם רן כרמי מאיים על שמאלנים ושמאלניות בסירוס מחר בבוקר? לא. אבל שימו לב: דוברים מסוגו מעלים כל מיני "בלוני ניסוי". הם סומכים על הזיכרון הקצר של הציבור. מה שנחשב כדבר שלא יעלה על הדעת לפני 5 או 10 שנים, הוא כמעט בקונצנזוס היום, לפחות במחנה הביביסטי.

האם רן כרמי יסרס שמאלנים מחר בבוקר? לא. אבל דוברים מסוגו מעלים "בלוני ניסוי" וסומכים על הזיכרון הקצר של הציבור. מה שנחשב כדבר שלא יעלה על הדעת לפני כמה שנים, הוא כמעט בקונצנזוס היום, לפחות במחנה הביביסטי

אל תגחכו. תגיבו. תכעסו. תתווכחו איתם. עוד לא נולד הפשיסט שהתפרק מנשקו בזכות אירוניה ושנינה אה-לה-וודי אלן.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 761 מילים ו-1 תגובות

למקרה שפיספסת

כל הזמן // יום חמישי, 21 בינואר 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

אוחנה: פשע של נבלים ברשות התורה, התגובה תבוא מהר

דרעי: לעצור את הפורעים ● דיווח: נתניהו מעוניין לבקר באמירויות ובבחריין בפברואר ● דוח העוני: רמת החיים בישראל ירדה לשפל של 20 שנה ● גורמים באוצר: החוב גדל לכטריליון שקל ● ביקורת במשרד הבריאות על תכנית נתניהו לפתיחת התרבות ● הספורט התחרותי ייפתח ממחר ● בני בגין הצטרף לתקווה חדשה של גדעון סער ● גנץ החליט על הוצאת גלי צה"ל ממערכת הביטחון

עוד 40 עדכונים

רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

  • מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
  • מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
  • למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
  • האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
התשובה ברורה. ה"גדולים" מעדיפים שהנוער יהיה תחת השגחתם בתלמודי התורה ולא יהיו בפלאפון (זה שמוצנע בכיס שאף אחד לא רואה) ובפורנו. המצב ממחיש את סדר העדיפויות של הרבנים. העדפת הכוח של הקהי... המשך קריאה

התשובה ברורה. ה"גדולים" מעדיפים שהנוער יהיה תחת השגחתם בתלמודי התורה ולא יהיו בפלאפון (זה שמוצנע בכיס שאף אחד לא רואה) ובפורנו.
המצב ממחיש את סדר העדיפויות של הרבנים. העדפת הכוח של הקהילה והמשכיותה, על פני כל דבר אחר.

עוד 750 מילים ו-1 תגובות

תגובות אחרונות

ביום עיון על גידולי שקד, הציג מומחה ממשרד החקלאות, ד"ר שאול בן יהודה, רשימה ארוכה של תכשירים רעילים הנמצאים בשימוש במטעי השקד ● הכימיקלים אמנם לא מגיעים אל הפרי שאנחנו אוכלים, אבל פוגעים בסביבה ובבריאות העובדים במטעים ● בשיחה עם זמן ישראל, בן יהודה דווקא אופטימי: לאחרונה הושלם פיילוט בהדברה מקיימת שעשוי לשפר מאוד את המצב

עוד 930 מילים

מה ישראל רוצה, מה ארה"ב תיתן - ולמה איראן תסכים

פרשנות הממשל החדש בוושינגטון החל לעבוד, ולפי כל הסימנים בקרוב ייכנס להילוך גבוה החזרה להסכם הגרעין עם איראן ● ישראל לא הייתה שותפת סוד כשנחתם ההסכם המקורי ב-2015, וכניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן היא הזדמנות לתקן את הסעיפים החלשים ולהתעקש על האיומים החשובים ● השאלה היא כמה הממשלה בירושלים תסכים להתפשר - ועד כמה האמריקאים יצליחו לכפות על משטר האייתוללות

עוד 1,133 מילים ו-1 תגובות

קארה הצליח, העצמאי מת

"השינוי לא יבוא מהפוליטיקאים. השינוי יבוא מאיתנו, יבוא מהעם" - כך כתב אביר קארה לפני פחות משנה ● מאז, מייסד "אני שולמן" החליט לעזוב את העם ולהצטרף למפלגת ימינה של נפתלי בנט ● דווקא במשבר הכלכלי הקשה ביותר, קארה נכנס לפוליטיקה כשהפופולריות שלו רחוקה משיאה ● ובדרך להצלחתו האישית, הוא מותיר את מחאת העצמאיים פצועה, מדוכאת ומפולגת ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
קארה העדיף את טובתו האישית באופן חד-משמעי וברור על פני טובתם של חבריו לתנועה. במקום להתמקד במגזר שלו הוא חובר למפלגה פוליטית עם מצע מדיני שלא קשור כלל לשולמנים וכך יסדר לעצמו כיסא מפנק ... המשך קריאה

קארה העדיף את טובתו האישית באופן חד-משמעי וברור על פני טובתם של חבריו לתנועה. במקום להתמקד במגזר שלו הוא חובר למפלגה פוליטית עם מצע מדיני שלא קשור כלל לשולמנים וכך יסדר לעצמו כיסא מפנק על חשבון חבריו. מה יעשה שולמן שבעוונותיו תומך במצע של מרץ או לפיד? אבל אל דאגה. קארה יישאר עם בנט עד דקה אחת אחרי הבחירות, אז נתניהו יציע לו תפקיד בממשלה וקארה יעשה לבנט מה שהוא עושה כעת לשולמנים.

עוד 679 מילים ו-1 תגובות

כן, "רק לא ביבי"

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 644 מילים
עודכן לפני שעה
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

נשיא כבר יש, אבל מי יהיה שגריר ארה"ב הבא? 

על המינוי של דיוויד פרידמן, טראמפ הכריז לפני ארבע שנים עוד בימי המעבר ● כעת, יממה לאחר השבעת ביידן וסיומה הרשמי של כהונת פרידמן, עדיין לא ידוע מי יהיה השגריר הבא בישראל ● המועמד המוביל בבורסת השמות הוא דן שפירו, השגריר הקודם לפרידמן, שחי בישראל מאז שסיים את תפקידו ● מועמדים נוספים המוזכרים הם עמוס הוכשטיין ורוברט וקסלר

עוד 558 מילים

טקס ההשבעה של הנשיא ג'ו ביידן וסגניתו קמלה האריס סיים ארבע שנות שלטון אימים של מי שמעולם לא ראה עצמו כפוף לממלכה, אלא כגדול יותר ממנה ● במובן זה, עידן ביידן בפוליטיקה האמריקאית בא להצהיר בקול גדול על שיבה לנורמליות ● על כיבוד סמלי הממלכה, הרכנת ראש בפני טקסי המסורת הדמוקרטית, מגוחכים ונלעגים ככל שיהיו

עוד 842 מילים ו-1 תגובות

"ישראל היא הדוגמה לאופן שבו צריך להתמודד עם הנגיף"

אחרי מאות אלפי מתים ומיליוני נדבקים, החל השבוע מבצע החיסונים בברזיל, אבל עדיין מתקשים שם לראות את האור ● פרופ' אנה לוין, מראשי המלחמה בקורונה בבית החולים הציבורי הגדול בדרום אמריקה, רואה מה שקורה בישראל, ומקנאה ● בראיון לזמן ישראל היא מסבירה למה בברזיל בחרו בחיסון הסיני ומתי סוף סוף נצא מהגל העכור הזה

עוד 880 מילים

דווקא בשעה בה רבים כל כך סובלים מחוסר בטחון תזונתי, עולים סימני שאלה גדולים סביב מכרז תלושי המזון של משרד הפנים ● ברשויות המקומיות חוששים שהעברת הנתונים לשופרסל מתנגשת עם חוקי הגנת הפרטיות ● עתירות שהוגשו בנושא טוענות: "המענק עלול להגיע לידיים הלא נכונות, ולפגוע בזכאים" ● במשרד הפנים מגיבים: "לא קיים כל חשש לפגיעה בפרטיות" ● בדיקת זמן ישראל

עוד 968 מילים

ראיון "הדבר האיום, הנורא ביותר שטראמפ השאיר לנו הוא הרס האמת"

"הנשיא תדלק את השקרים, בנה אותם, עודד אותם" ● אברהם פוקסמן, מהמנהיגים היהודים החשובים בארה"ב, מסכם את הקדנציה הרעילה של טראמפ ● מי שהיה מנכ"ל הליגה נגד השמצה מביט אחורה בייאוש ומציץ קדימה בדאגה: "האיש הזה חיזק את הקנאים, וצריך להיענש. יהיה קשה לרפא את המדינה"

עוד 1,820 מילים

ריבלין: מצפה לבנות יחד גשרים נוספים, גם עם הפלסטינים

נתניהו: מצפה שנחזק ביחד את הברית בין ארה״ב לישראל ● לפני ההשבעה: טראמפ חתם על עסקת החמקנים לאמירויות ● היועמ״ש לכ״ץ: המנע מכלכלת בחירות ● בכירי המשטרה והכנסת דנו בתרחיש של השתלטות המונית על המשכן בדומה לאירוע בקפיטול ● מנהל הריאלי הוזמן לשימוע לאחר שנתן למנכ״ל בצלם להרצות בפני תלמידים ● קופות החולים יפסיקו לחסן בני 35 עד 40

עוד 37 עדכונים

נתניהו שוב מכה את בנט

נתניהו יכול היה להתרווח אמש בכיסאו ולמתוח חיוך רחב: המועמדת שלו, חגית משה, ניצחה בפריימריז לראשות הבית היהודי - האישה הראשונה לעמוד בראש המפלגה על גלגוליה השונים ● המשמעות היא ככל הנראה איחוד עם סמוטריץ' - מה שמקרב את נתניהו ל-61 מנדטים וכל הטוב שבא איתם ● המשימה הבאה על הפרק: לשכנע את סמוטריץ' להתאחד גם עם איתמר בן-גביר ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
וואי וואי וואי היו פריימריז במפלגה של 0.8% והאכלת עם המטעמים האלה חצי עם, וסגרת את הבחירות, ואת ה 61 מי שחושב שביבי ישן בלילות, לא ראה פאניקה מימיו הסקר האמין האחרון 58 מנדטים לימין. ב... המשך קריאה

וואי וואי וואי היו פריימריז במפלגה של 0.8%
והאכלת עם המטעמים האלה חצי עם, וסגרת את הבחירות, ואת ה 61

מי שחושב שביבי ישן בלילות, לא ראה פאניקה מימיו
הסקר האמין האחרון 58 מנדטים לימין. בקלפי. לפי הסקרים מהבוקר – 74
30% מגוש המרכז–שמאל עברו לימין–חרדים. ממש
יש לי מגרש למכור לך בביצות בפלורידה

עוד 590 מילים ו-1 תגובות

אז כמה מורים התחסנו עד כה? אף אחד לא יודע

בדיקת זמן ישראל שיקול משמעותי בהחלטה האם לפתוח מחדש את מערכת החינוך הוא מספר עובדי מערכת החינוך שכבר חוסנו נגד נגיף הקורונה ● למעשה, הסתדרות המורים אף איימה בשביתה אם לא תינתן עדיפות לסגל ההוראה בחיסונים ● אלא שאף גוף בישראל לא אוסף נתונים על שיעור המתחסנים בקרב המורים - ולקופות החולים יש מידע רק על כ-25% מחוסנים מכלל אנשי החינוך

עוד 861 מילים

נערים עובדים בזמן הקורונה פחות מבזמנים רגילים, כי יש פחות מקומות עבודה ● אבל אלה שעובדים, עובדים מגיל צעיר יותר, שעות רבות יותר, בתנאי העסקה גרועים בהרבה, רבים מהם בעבודות מסוכנות - ולעתים קרובות במקום ללמוד ● חלקם עובדים כדי להציל את פרנסת המשפחה, חלקם - כי זה מה שיש לעשות מחוץ לבית ● "מצב מסוכן וחמור: מי שנפלט ממערכת החינוך כבר לא יחזור אליה"

עוד 2,044 מילים

המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב, הגליל - וכל מה שביניהם

פתאום, דווקא בלב ראש העין המבוססת, זכו התושבים לקבל גינה מוזיקלית במימון המשרד הממשלתי של אריה דרעי לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ● הגינה היפה מציפה שאלות לגבי הדרך והעקרונות שלפיהם מחולקים כספי תמיכה ממשלתיים ● האם באמת רשות מבוססת ועתירת תקציב זקוקה לסיוע ממשלתי על חשבון רשויות עניות יותר? ● תגובת המשרד: "אנחנו פועלים על פי נתוני הלמ"ס"

עוד 563 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה