עד לפני מספר שנים נהגה החברה להגנת הטבע לכנס מדי שנה את העיתונאים ולהשיק חוברת עבת כרס שנשאה את הכותרת "דו"ח האיומים השנתי". זה היה מיפוי מדוקדק של תוכניות בנייה ו"פיתוח" – מופרכות יותר או פחות – שמאיימות על רסיסי הטבע ושאריות השטחים הפתוחים שנותרו בישראל.
משנה לשנה מספר האיומים גדל: אמנם היו תוכניות שנבלמו בדרך ופינו מקום בחוברת, אבל מספר התוכניות החדשות תמיד היה גדול יותר. קצת כמו המאזן המדאיג שמתקיים בימים אלה בין הנדבקים בקורונה למחלימים.
הדו"ח כבר לא יוצא לאור בגלל מגבלת זמן וכח אדם, אבל האיומים לא נעלמו. להיפך. נדמה שהם רק משגשגים ומתרבים כמו מגפה שיצאה משליטה. אין כמעט יום שעובר בלי שתוכנית ברוטאלית כלשהי עולה על השולחן ומאיימת לשנות את פניו של אזור שלם בארץ.
מקבץ, על קצה המזלג, רק מהימים האחרונים: אושרה תוכנית ענק לבנייה של אלפי יחידות דיור בהרי ירושלים, במסגרתה ייעקרו יותר מעשרת אלפים עצים ורכס ירוק שלם (רכס לבן) יכוסה בבטון; עיריית אשדוד שואפת לבנות על הדיונה הנפלאה, שמלחכת את שכונות העיר ומעניקה לתושבים קצת אוויר לנשימה וטבע נגיש במרחק נגיעה מהבית.
אם כבר דיונות – המועצה האזורית באר טוביה מנסה לקדם תוכנית לבנייה על 960 דונם בחולות ניצנים; ביקנעם העירייה מבקשת להתרחב ולבנות שכונה חדשה על אדמות העמק היפהפה הסמוך לעיר; ובהרצליה ואדי קסום, ערוץ נחל גלילות, שמתפתל בלב העיר, נמצא בסכנה להפוך לנקודת הקצה של מסילת המטרו העתידית. ממול לוואדי, אגב, משתרע חניון על פני מדבר אספלט ענק, אבל החניון פרטי והטבע ציבורי – אז על הטבע הרבה יותר קל להסתער.
האיומים על הטבע לא נעלמו. להיפך – נדמה שהם רק משגשגים ומתרבים כמו מגפה שיצאה משליטה. אין כמעט יום שעובר בלי שתוכנית ברוטאלית כלשהי עולה על השולחן ומאיימת לשנות את פניו של אזור שלם בארץ
אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל בהנחה שאין לכם את כל היום אעצור כאן עם הדוגמאות ואסתפק באמירה שאנחנו במצב חירום. אם להמשיך עם דימויי הקורונה, ארץ ישראל, כמו מנהלי המחלקות הפנימיות בבתי החולים, מניפה דגל אדום. ובדיוק כמו בניהול המגפה, הבעיה היא שגם כאן מהצד השני ניצבים ערכים לגמרי לא מבוטלים: דירות זה חשוב, תשתיות תחבורה – על אחת כמה וכמה.
כשמפרקים את התמונה הכללית לפרטים קל ללכת שבי אחר צרכי הבינוי וקשה לגייס את הציבור למאבק נגד התוכניות: נו, אז הלכה עוד גבעה – העיקר שיוכלו לגור כאן כמה מאות משפחות; מילא, אז נכסה את הנחל בבטון, אבל היי – יהיה לנו כאן קניון!
כל פרט בפני עצמו הוא אכן לא סוף העולם, אבל בתמונה הכללית אנחנו דוהרים במהירות לאזור אסון. לא מדובר רק בשימור מערכות אקולוגיות, מיתון משבר האקלים ועוד כמה מונחים שלרוב הציבור, למרבה הצער, נראים מופשטים ומרוחקים מדי. מדובר בדברים בסיסיים ומוחשיים הרבה יותר, שנוגעים בחייו של כל ישראלי.
השנה האחרונה כבר נתנה לציבור הישראלי הזדמנות להרגיש איך זה לחיות עם התוצאות של תכנון כושל: פקקי הענק שנובעים מפיזור יישובים ושכונות באופן שלא ניתן לתכנן להם תחבורה ציבורית יעילה (כן, אלה בדיוק אותן שכונות שמחסלות את השטחים הפתוחים); מכת הצפות שנובעות מכך שאזורים שלמים במדינה (ד"ש מגוש דן) מכוסים בבטון, ושנחלים רבים הפכו מטבע פורח לתעלות ניקוז עצובות (הלו נהריה); וכמובן, הקורונה והסגרים, שחידדו את חשיבות הצירוף "טבע עירוני" – היכולת לצאת מהבית ברגל או באופניים ולהגיע בטווח סביר למובלעת ירוקה שתקטע את הרצף האורבני ותאפשר לגוף, לנפש ולאדרנלין של הילדים להתאזן.
אנחנו במצב חירום. ארץ ישראל, כמו מנהלי המחלקות הפנימיות, מניפה דגל אדום. ובדיוק כמו בניהול המגפה, גם כאן מהצד השני ניצבים ערכים לגמרי לא מבוטלים: דירות זה חשוב, תשתיות תחבורה – על אחת כמה וכמה
והנה, דווקא כשהחשיבות של איזון בתכנון המרחב שבו אנחנו חיים מוכחת שוב ושוב, ודווקא כשהתוצאות של תכנון גרוע מכות בנו פעם אחר פעם – הטבע חווה מתקפה עזה מכל הכיוונים. במוסדות התכנון, בציבור הרחב ובמערכת הפוליטית לא מצליחים לראות את הקשר בין מה שמתוכנן היום לבין הקטסטרופה של מחר.
הכי קל ונוח להשאיר את קרבות הבלימה לארגוני הסביבה ולפעילים הירוקים – הם כבר יעשו את העבודה בשבילנו. ובכן, אל תבנו על זה: הקורונה פגעה גם בהם, ביכולת ההתנגדות שלהם, בתקציבים ובתרומות.
אנחנו, הציבור, הוא המגן האחרון שיכול לדאוג לכך שהארץ הזו תהיה מקום ראוי לחיות בו גם בשנים ובעשורים הבאים. מי שלא רוצה לחיות בארץ של קניונים וחניונים, ובמדבר אספלט אחד גדול שישתרע מדן ועד אילת (ובתור התחלה – מחיפה עד באר שבע) – שיקום, ועכשיו. על מועד ב' – תשאלו את הסטודנטים איך זה בקורונה – לא מומלץ לבנות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל הזוועות המתוארות בכתבה נובעות מדבר אחד – פיצוץ האוכלוסין בישראל.
אם אוכלוסיית ישראל תמשיך לגדול, אז הזוועות הנוכחיות יהיו רק קדימון לזוועות העתידיות. הגיע הזמן שכולנו נצטרף לפורום "צפוף" ונקשיב לעומדים בראשו:
http://population.org.il
חייבים לעודד את הישראלים להסתפק בילד או שניים – להשקיע באיכות ולא בכמות.