מה הלקח לישראל מההתקוממות האלימה בגבעת הקפיטול?

תומכי טראמפ מסתערים על גבעת הקפיטול, 6 בינואר 2021 (צילום: AP Photo/John Minchillo)
AP Photo/John Minchillo
תומכי טראמפ מסתערים על גבעת הקפיטול, 6 בינואר 2021

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 788 מילים
סגירה