המערבולת הפוליטית ששבתה את ישראל בשנה אחרונה נסבה במובהק על עניין אחד מרכזי: הישרדותו הפוליטית, וכנראה גם האישית, של בנימין נתניהו. אבל במקביל, התסבוכת הזו היא גם תולדה של שני תהליכים ארוכי-טווח, שהקריירה הפוליטית של נתניהו כרוכה בהם: מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ומאזן הכוחות בין מערכת המשפט והמערכת הפוליטית. בשני ההיבטים באות לידי ביטוי מגמות שנמשכות מאז שנות השמונים והתשעים – העשורים בהם נכנס נתניהו לפוליטיקה הישראלית וטיפס בה במהירות.

דווקא בימים שבהם העיניים מרוכזות בהווה המיידי, בשל התהפוכות הפוליטיות הרודפות זו את זו, ובעיקר בשל המגפה המתחוללת, שמחריפה ומחדדת את המשברים הערכיים והשלטוניים בהם נתונה ישראל, כדאי להזכיר את הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה. בימים בהם מדי יום נזעקות כותרות ומצהירות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לתשתיתה, למוסדותיה ולאופייה הדמוקרטיים של ישראל.

בימים בהם נזעקות כותרות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לאופיה הדמוקרטי של ישראל

תושביה הערבים של מדינת ישראל סבלו מאז ומתמיד ממעמד של אזרחים סוג ב' והופלו לרעה מבחינה אזרחית ופוליטית. מאז שנות השמונים חלו במעמדם שתי מגמות, אשר יש שיראו בהן סותרות, הנוגעות לעליית נציגותם הפוליטית מזה ולהשתלבותם האזרחית מזה.

מחד, המנהיגות הפוליטית של האוכלוסיה הערבית הלכה והפכה מרכזית בייצוגם: בשנות השמונים הוקמה ועדת המעקב העליונה ואז גם החלו רובם של אזרחי ישראל הפלסטינים להצביע למפלגות ערביות.

בתקופת ממשלת רבין בשנות התשעים נציגות זו זכתה לכוח פוליטי משמעותי כשתמכה בצעדי הממשלה מבחוץ, והאוכלוסייה הערבית זכתה לייצוג ציבורי משמעותי יותר בזכות מדיניות הממשלה.

כישלונם של הסכמי אוסלו בשנות התשעים ובפרט אירועי אוקטובר 2000 היפכו את מגמת השילוב, והגבירו את הנתק הפוליטי בין הציבור היהודי והערבי, ואולם אירועים אלה רק הגבירו את חשיבותה של הנציגות הפוליטית הערבית. ניסיונן של ממשלות ימין לדכא נציגות זו בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי עם הקמתה של הרשימה המשותפת, ומגמת ההתחזקות הגיעה לשיאה במערכת הבחירות האחרונה כשהמשותפת בשיא כוחה.

במקביל, שינויים במבנה המשק הישראלי והעולמי וצמיחתו של מעמד בינוני ערבי ישראלי הביאו להשתלבות אזרחית הולכת וגוברת של הערבים במערכות החיים השונות בישראל.  הדבר ניכר בפרט במקצועות שונים במערכת הבריאות, כפי שניבט לעין כל בימי המגפה המשתוללת כעת. דווקא השתלבות זו תרמה לחיזוקה של הנציגות הפוליטית, שכן היא הגבירה, מתוך רצון או מהשלמה,  את הלגיטימציה למוסדותיה השלטוניים של ישראל ואת הנכונות בקרב הציבור הערבי להשתתפות בזירה הפוליטית הישראלית.

ניסיונות ממשלות ימין לדכא את הנציגות הפוליטית הערבית בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי, בעיקר במערכת הבחירות האחרונה

ואולם, מגמת ההשתלבות הכלכלית-אזרחית לא סימנה פתיחות פוליטית של הרוב היהודי וקבלה גבוהה יותר של האזרחים הערבים. להיפך, ההתפתחויות במערכת הפוליטית הגבירו את הבידול בין האוכלוסיות וטיפחו מגמות לאומניות וגזעניות בקרב הציבור היהודי.

בחירתם, המובנת כשלעצמה, של נציגיו הפוליטיים של המגזר להעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר-יומם (לפחות עד לאחרונה), והתמקדות התקשורת הישראלית בסוגיה זו בסיקור הפוליטיקה הערבית הוסיפו אף הם למגמת הנתק. אליה נוספו סממנים של חשדנות, עוינות ואיבה בכל הופעה של נציג מפלגה ערבית בתקשורת הישראלית הממלכתית.

לצד זאת, מפלגות שדוגלות בהתניית אזרחות בעמידה בקריטריונים לאומיים ובחילופי אוכלוסין על בסיס לאום, שבעבר נמצאו בשוליה הימניים של המפה הפוליטית, הפכו למרכזיות בפוליטיקה הישראלית. את שיא המגמה סימן כינונו של חוק יסוד הלאום בכנסת העשרים. הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה.

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ידע בנימין נתניהו למנף את המגמה הזו ולתרגם את הסנטימנט היהודי הבדלני להון פוליטי – החל מקמפיין "נתניהו טוב ליהודים" ב-1996, דרך "הערבים נוהרים לקלפיות"  כשני עשורים לאחר מכן, ועד לימים אלה בהם מחנהו טען, בהובלתו ובניצוחו, לחוסר הלגיטימיות של תוצאות הבחירות לכנסת, בשל הישענותו של הרוב על נציגי המפלגות הערביות.

הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה

מדיניות פופוליסטית זו ננקטת לאורך השנים בחוסר-אחריות ובלא שתילקחנה בחשבון השלכותיה הרחבות, וכך היא מחלחלת מטה, מזינה ומלבה יצרים ואמוציות לאומניים וגזעניים ברחוב הישראלי. בישראל של השנים האחרונות, תקריות רחוב אלימות שקורבנותיהם ערבים הפכו, למרבה הצער, לתופעה שאינה נדירה כלל. הטיעון הרואה בנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מוקצים, והמרכזיות שתפס בהתפתחויות הפרלמנטריות האחרונות, גם אם אינם המקבילה הפוליטית המדויקת של גזענות הרחוב, בוודאי אינם מסייעים למיגורה.

*  *  *

תהליך נוסף המתרחש מאז שנות השמונים הוא העלייה בכוחה של המערכת המשפטית, ובית המשפט העליון בראשה, אל מול המערכת הפוליטית. ביסוד מגמה זו גורמים מגוונים, חלקם גלובליים וחלקם ייחודיים לנסיבות הישראליות. במסגרתה, הגבירו בתי-המשפט והמשפטנים את מעורבותם בנעשה במערכת הפוליטית, אם באמצעות ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה, ואם באמצעות העמדת קריטריונים שאיפשרו פיקוח משפטי הדוק יותר על שליחי-ציבור, והביאו לסיומן של קריירות ציבוריות בגין עבירות מין ושחיתות.

תהליך התחזקות המערכת המשפטית הגיע לשיאו בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, בתקופת נשיאותו של אהרן ברק, אז זכה בג"צ ליוקרה ציבורית חסרת-תקדים. מאז חלה נסיגה מסויימת בכוחו של בית-המשפט, ויותר מכך בפופולריות שלו בציבור, אך מאזן הכוחות בין המערכת המשפטית לפוליטית נותר עדין ושברירי. גם את האפיזודה עם יו"ר הכנסת, חרף חוסר-התקדים בחומרתה, אפשר לראות מתוך זווית זו.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם גם הגנה על זכויות המיעוט הערבי.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם הגנה על זכויות המיעוט הערבי

כאן נפגשים שני התהליכים ארוכי-הטווח. בשנת 2000 קבע בית-המשפט העליון את זכותה של משפחה ערבית להתגורר ביישוב קהילתי שיועד ליהודים בלבד (בעקבות זאת, בחוק הלאום הוכנס סעיף המתייחס לכך בעקיפין), ולאורך השנים משמש בג"צ כמגן אחרון המאפשר את השתתפותן של מפלגות וח"כים ערבים בבחירות לכנסת.

גם בתחום היחסים עם הפלסטינים בשטחים, אף שעל פי רוב בג"צ מיישר קו עם הקו המרכזי של התפיסות הביטחוניות הישראליות, הוא סימן מספר פעמים גבולות משפטיים להפעלת הכוח הישראלי. עמדות ופסיקות אלה משמשות בידי מתנגדיו של בג"צ מימין להציגו כשמאלני, וכך לחתור תחת הלגיטימיות העממית הרחבה של מערכת המשפט הישראלית.

כך הפך הוויכוח הענייני על גבולות סמכויותיה של המערכת המשפטית לכמעט בלתי-ניתן להפרדה משאלות פוליטיות של ימין ושמאל. וכך נותר האיזון בין הרשויות תקוע במאזן בלתי יציב. מחד, בית המשפט מגלה, ככלל, יותר ריסון שיפוטי בעשור האחרון בהתערבות במערכת הפוליטית, אך עדיין אינו נרתע מלהתערב במקרים מסוימים. ועוד, ריסון זה אינו חל על מערכת התביעה, שהמשיכה במגמת חיזוק הפיקוח על אנשי-ציבור.

מאידך, הצעות שונות שמועלות במערכת הפוליטית להגבלת כוחה של המערכת השיפוטית, כגון הגבלת היקפה של הביקורת השיפוטית או הסדרת סמכויות היועמ"ש לממשלה נעצרות, שכן הן נתפסות כמייצגות אינטרסים פוליטיים חד-צדדיים. ואמנם, הסדרה כזו ראוי שתיוסד על קונצנזוס פוליטי וציבורי רחב.

למרות הכרזת המלחמה שלו בשנות התשעים על "האליטות הישנות", נתניהו לא העמיד דווקא את מערכת המשפט כמטרה להתקפה לאורך השנים. חרף פרשיות משפטיות שונות בשנות התשעים (בראון-חברון, עמדי והמתנות) – האליטות התקשורתית, התרבותית, האקדמית וכן הביטחונית עמדו אצלו במקום גבוה יותר.

כל זאת עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין. או-אז הפכה מערכת המשפט ואכיפת החוק לחלק ממנגנוני השמאל ומהקנוניה לבצע הפיכה שלטונית. התעמולה נגד מערכת המשפט בוודאי מתפשטת אף היא לרחשי לב הציבור הרחב, אך אין לדעת את מידת השפעתה בפועל.

המלחמה באליטות אחרות עמדה אצל נתניהו במקום גבוה יותר, עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין, ומערכת המשפט הפכה לחלק ממנגנוני השמאל ומקנוניית ההפיכה השלטונית

התשובה מצויה ככל הנראה איפשהו בין כישלונה היחסי של ההפגנה נגד הפרקליטות שארגן לעצמו נתניהו לפני ארבעה חודשים, לבין ההצלחה האלקטורלית של הליכוד וגוש הימין במערכת הבחירות האחרונה, בה זכה נתניהו, למרות היותו נאשם פלילי, בקולותיהם של מיליוני בוחרים. גם אם הצלחה זו אינה מסמנת לכשעצמה זילות כלפי מערכת המשפט, עצם קיומה של ההפגנה ההיא, וכן יחסו המבזה של אדלשטיין לפסק-דינו של בג"צ עתה, מסמנים מגמה מדאיגה. נדמה כי נתניהו לא יבחל בהקרבת מערכת המשפט, גם לא בהתססה עממית, כדי להימלט מדין.

*  *  *

מגפת הקורונה טרפה את הקלפים ופתחה פתח למנהיגי המערכת הפוליטית לצאת מהמבוי הסתום, בחסותו של מצב החירום. לעת הזו, לא ניתן להתנבא כיצד ייראה העולם בימים שלאחר המגפה. בטווח הקצר הסתמן הפתרון הפוליטי בדמות ממשלת אחדות.

בטווח הארוך, ייתכן שיהיו למגיפה ולמשבר הכלכלי השלכות עומק על מוסדות כמו מדינת הלאום, הדמוקרטיה הפרלמנטרית והמערכת הכלכלית הגלובלית.

בטווח הביניים, עם זאת, ניתן להניח שהמוסדות ימשיכו להתנהל כסדרם. וכאן יש לסמן את מעמדם של האזרחים הערבים ואת הלגיטימיות הציבורית של מערכת המשפט, כנתונים תחת איום, המסכן את הדמוקרטיה שישראל עוד מקיימת בגבולות הקו הירוק. השימוש בתקנות לשעת חירום והפגיעה הזמנית בתפקוד הכנסת הן מדאיגות, אך לא הן יביאו למותה של הדמוקרטיה. את הסכנה האמיתית, הקיומית, מסמנים הגזענות הלאומנית וביזויה של מערכת המשפט, בפרט כשהם זוכים לגיבוי מההנהגה הפוליטית.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

מגפת הקורונה הביאה עמה הרבה אתגרים, אבל גם לא מעט הזדמנויות, ואחת מהן היא הצורך לחשוב מחדש על הדברים המוכרים, ואפילו לחשב מסלול מחדש. בחזית הדיון והפעולה סביב הקורונה עמד תחילה ההיבט הבריאותי, אך במהלך שלושת החודשים האחרונים צפו ועלו יותר ויותר סוגיות כלכליות וחברתיות, שתפשו את לב הבמה ומרכז השיח הציבורי.

בין כל אלה עסקו כולם, בצדק, גם במערכת החינוך, אך בעיקר בסוגיות טכניות: החל בשאלת השימוש בלמידה מרחוק, המשך דרך ימי החופשה והעבודה של המורים ועד לאופי החזרה לכיתות. אולם משבר הקורונה האיר גם נקודות חינוכיות שלכאורה נראות שוליות בתוך הים הגדול של ההיערכות והחזרה לשיגרה – אולם למעשה הן עמוקות ועקרוניות הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון. אחת מהן היא סוגית המסעות למחנות ההשמדה בפולין.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס, ח"כ יואב גלנט, שהמשרד יחזיר להורים ולילדים את התשלומים ששילמו לחברות השונות בגין המסע לפולין שבוטל. סוגיית המסע, אשר הועלתה בוועדת החינוך של הכנסת, חשפה את הנתון המדהים, שהעלות השנתית של המסעות לפולין מסתכמת בעשרות מיליוני שקלים לשנה (!) הנופלים בעיקר על כתפי ההורים.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס גלנט, שהמשרד יחזיר להורים את תשלומי המסע לפולין שבוטל. כך נחשפה עלות המסעות לפולין: עשרות מיליוני שקלים לשנה, הנופלים בעיקר על כתפי ההורים

אז עם או בלי קורונה – אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את נחיצות ומשמעות המסעות לפולין? אולי הגיע הזמן לשאול מחדש מהן מטרות המסע, את מי ואת מה הוא משרת, והאם לא ניתן למצוא לו חלופות ראויות? אולי אפשר להפסיק לקיים את המסעות למחנות המוות גם לאחר שיימצא חיסון למגיפה? אולי המגיפה היא הזדמנות לחשבון נפש ערכי וחינוכי בעניין הזה?

על פי חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך מיוני 1999 בנוגע למשלחות נוער לחו"ל, הרי ש:

"מערכת החינוך בישראל רואה את עצמה מחויבת להנחיל את מלוא המשמעויות ההיסטוריות, המוסריות והחינוכיות של השואה, הן במישור של הגורל היהודי והן לאנושות בכלל, בקרב הדור הצעיר העתיד להמשיך ולעצב את עתידו וקיומו של עם ישראל ומדינת ישראל.

ברוח חזון זה, פועל משרד החינוך להנחלת זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני הנוער בישראל, לחיזוק הקשר עם עברם הקיבוצי-יהודי, להכרת עושרם הרוחני-תרבותי של החיים היהודיים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, להעמקת הזדהותם עם גורל העם היהודי ומחויבותם להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל ציונית, דמוקרטית והומניסטית".

אלה הם בהחלט ערכים נשגבים, ואין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אחרי הכל אלה גם מהיסודות המרכזיים של חינוך, שבמהותו הוא חניכה והקניית ערכים ודרכי מחשבה ופעולה ולא רק העברת ידע. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה.

אין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה

השאלה המרכזית היא האם לאחר עשרים וחמש שנים של מסעות נוער לפולין, לא נוצרה כאן הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשותם של היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון באופן מדעי את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב ולטווח הרחוק? האם לא הגיע הזמן לבדוק לעומק אם יש קשר בין תהליכים עמוקים שהחברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים לבין המסעות הללו? האם לא הגיע הזמן לבדוק אם יש קשר בין המטרות המוצהרות של המסעות לבין האמצעים, ובין האמצעים לבין התוצרים?

במקביל לדיון הנקודתי בתשלומי ההורים לשנת 2020, מיד עם כניסתו למשרד החינוך הכריז השר החדש, שיביא לאישור הממשלה הצעה לעגן בהחלטה את הנוהל הקיים לביקורי תלמידים בירושלים, בכיתות ה', ז' ו-י'. לדברי השר:

"סיפורה של ירושלים הוא סיפור המבטא את עוצמת העם היהודי, אשר לאחר אלפיים שנות גלות, מאבקים ומלחמות הצליח לשוב לארץ ישראל, להקים לו בית לאומי, לבנות לו כוח מגן – צה"ל, ולשוב אל בירתו הנצחית – ירושלים המאוחדת. זהו סיפור של ניצחון ושל תקווה ועל כל ילד וילדה בישראל להכיר את משמעותה, ייחודיותה וחשיבותה של ירושלים".

אין לערער גם על חשיבות הקביעה הזו של השר הנכנס. ברם, האם ניתן לשרטט קו מקשר בין הכורח של ביטול המסעות לפולין לבין ההחלטה החדשה? האם ההחלטה החדשה היתה מובאת אל אישור הממשלה גם לולי פרצה המגיפה? ומהי משמעותה של ההחלטה – האם אנחנו מתכנסים פנימה אל תוך המרחב הפרטי מפאת חוסר ברירה, או שהחלטנו סוף סוף להתחיל להתמקד בתקומת העם היהודי במולדתו הלאומית ולא בחורבן הנורא של קהילות ישראל בתפוצות באמצעות טיול יקר ושנוי במחלוקת? אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, תרתי משמע?

איננו אנשי חינוך. אנחנו מנסים להשמיע כאן קול כהורים של בוגרי המסעות לפולין וכנכדים של שורדי שואה. שנינו ילידי ישראל בני הדור השלישי לשואה. שנינו התחנכנו במערכת חינוך שעדיין לא הכירה את המסעות לפולין ובכל זאת ידעה להנחיל היטב את זיכרון השואה.

האם לאחר 25 שנות מסעות נוער לפולין, לא נוצרה הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשות היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב והרחוק?

אנחנו מציעים למומחים במשרד החינוך להסתכל על ביטול המסעות השנה כעל הזדמנות לחשוב על חלופה. חלופה שוויונית, חינמית וערכית שתחבר בין כל תלמידי ישראל באשר הם, כולל התלמידים הלא יהודים. חלופה שתהלום את סגנון החיים של המאה העשרים ואחת ובד בבד תדע לשים במרכז החלמה מהטראומה ולא חיטוט בטראומה והעצמתה. חלופה שתוביל את הילדים שלנו להיות בוגרי תיכון ערכיים ובעלי זהות לאומית יציבה ובריאה. אנחנו בטוחים שהמומחים לחינוך יידעו כיצד לייצר חלופה כזו. בואו לא נחזיר את הילדים לפולין אחרי המגיפה. יש לנו הזדמנות היסטורית לעצור את הגלגל הזה.

פרופ' עדי וולפסון הוא משורר, פעיל סביבה ומומחה בתחום הקיימות, SCE המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (צילום: עוזי קרן)

ד"ר ורד טוהר היא משוררת וחוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן (צילום: איילה ברק העליון)