יניב רון-אל
הזמן של
יניב רון-אל

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

הסכנות האמיתיות לדמוקרטיה

המערבולת הפוליטית ששבתה את ישראל בשנה אחרונה נסבה במובהק על עניין אחד מרכזי: הישרדותו הפוליטית, וכנראה גם האישית, של בנימין נתניהו. אבל במקביל, התסבוכת הזו היא גם תולדה של שני תהליכים ארוכי-טווח, שהקריירה הפוליטית של נתניהו כרוכה בהם: מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ומאזן הכוחות בין מערכת המשפט והמערכת הפוליטית. בשני ההיבטים באות לידי ביטוי מגמות שנמשכות מאז שנות השמונים והתשעים – העשורים בהם נכנס נתניהו לפוליטיקה הישראלית וטיפס בה במהירות.

דווקא בימים שבהם העיניים מרוכזות בהווה המיידי, בשל התהפוכות הפוליטיות הרודפות זו את זו, ובעיקר בשל המגפה המתחוללת, שמחריפה ומחדדת את המשברים הערכיים והשלטוניים בהם נתונה ישראל, כדאי להזכיר את הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה. בימים בהם מדי יום נזעקות כותרות ומצהירות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לתשתיתה, למוסדותיה ולאופייה הדמוקרטיים של ישראל.

בימים בהם נזעקות כותרות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לאופיה הדמוקרטי של ישראל

תושביה הערבים של מדינת ישראל סבלו מאז ומתמיד ממעמד של אזרחים סוג ב' והופלו לרעה מבחינה אזרחית ופוליטית. מאז שנות השמונים חלו במעמדם שתי מגמות, אשר יש שיראו בהן סותרות, הנוגעות לעליית נציגותם הפוליטית מזה ולהשתלבותם האזרחית מזה.

מחד, המנהיגות הפוליטית של האוכלוסיה הערבית הלכה והפכה מרכזית בייצוגם: בשנות השמונים הוקמה ועדת המעקב העליונה ואז גם החלו רובם של אזרחי ישראל הפלסטינים להצביע למפלגות ערביות.

בתקופת ממשלת רבין בשנות התשעים נציגות זו זכתה לכוח פוליטי משמעותי כשתמכה בצעדי הממשלה מבחוץ, והאוכלוסייה הערבית זכתה לייצוג ציבורי משמעותי יותר בזכות מדיניות הממשלה.

כישלונם של הסכמי אוסלו בשנות התשעים ובפרט אירועי אוקטובר 2000 היפכו את מגמת השילוב, והגבירו את הנתק הפוליטי בין הציבור היהודי והערבי, ואולם אירועים אלה רק הגבירו את חשיבותה של הנציגות הפוליטית הערבית. ניסיונן של ממשלות ימין לדכא נציגות זו בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי עם הקמתה של הרשימה המשותפת, ומגמת ההתחזקות הגיעה לשיאה במערכת הבחירות האחרונה כשהמשותפת בשיא כוחה.

במקביל, שינויים במבנה המשק הישראלי והעולמי וצמיחתו של מעמד בינוני ערבי ישראלי הביאו להשתלבות אזרחית הולכת וגוברת של הערבים במערכות החיים השונות בישראל.  הדבר ניכר בפרט במקצועות שונים במערכת הבריאות, כפי שניבט לעין כל בימי המגפה המשתוללת כעת. דווקא השתלבות זו תרמה לחיזוקה של הנציגות הפוליטית, שכן היא הגבירה, מתוך רצון או מהשלמה,  את הלגיטימציה למוסדותיה השלטוניים של ישראל ואת הנכונות בקרב הציבור הערבי להשתתפות בזירה הפוליטית הישראלית.

ניסיונות ממשלות ימין לדכא את הנציגות הפוליטית הערבית בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי, בעיקר במערכת הבחירות האחרונה

ואולם, מגמת ההשתלבות הכלכלית-אזרחית לא סימנה פתיחות פוליטית של הרוב היהודי וקבלה גבוהה יותר של האזרחים הערבים. להיפך, ההתפתחויות במערכת הפוליטית הגבירו את הבידול בין האוכלוסיות וטיפחו מגמות לאומניות וגזעניות בקרב הציבור היהודי.

בחירתם, המובנת כשלעצמה, של נציגיו הפוליטיים של המגזר להעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר-יומם (לפחות עד לאחרונה), והתמקדות התקשורת הישראלית בסוגיה זו בסיקור הפוליטיקה הערבית הוסיפו אף הם למגמת הנתק. אליה נוספו סממנים של חשדנות, עוינות ואיבה בכל הופעה של נציג מפלגה ערבית בתקשורת הישראלית הממלכתית.

לצד זאת, מפלגות שדוגלות בהתניית אזרחות בעמידה בקריטריונים לאומיים ובחילופי אוכלוסין על בסיס לאום, שבעבר נמצאו בשוליה הימניים של המפה הפוליטית, הפכו למרכזיות בפוליטיקה הישראלית. את שיא המגמה סימן כינונו של חוק יסוד הלאום בכנסת העשרים. הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה.

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ידע בנימין נתניהו למנף את המגמה הזו ולתרגם את הסנטימנט היהודי הבדלני להון פוליטי – החל מקמפיין "נתניהו טוב ליהודים" ב-1996, דרך "הערבים נוהרים לקלפיות"  כשני עשורים לאחר מכן, ועד לימים אלה בהם מחנהו טען, בהובלתו ובניצוחו, לחוסר הלגיטימיות של תוצאות הבחירות לכנסת, בשל הישענותו של הרוב על נציגי המפלגות הערביות.

הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה

מדיניות פופוליסטית זו ננקטת לאורך השנים בחוסר-אחריות ובלא שתילקחנה בחשבון השלכותיה הרחבות, וכך היא מחלחלת מטה, מזינה ומלבה יצרים ואמוציות לאומניים וגזעניים ברחוב הישראלי. בישראל של השנים האחרונות, תקריות רחוב אלימות שקורבנותיהם ערבים הפכו, למרבה הצער, לתופעה שאינה נדירה כלל. הטיעון הרואה בנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מוקצים, והמרכזיות שתפס בהתפתחויות הפרלמנטריות האחרונות, גם אם אינם המקבילה הפוליטית המדויקת של גזענות הרחוב, בוודאי אינם מסייעים למיגורה.

*  *  *

תהליך נוסף המתרחש מאז שנות השמונים הוא העלייה בכוחה של המערכת המשפטית, ובית המשפט העליון בראשה, אל מול המערכת הפוליטית. ביסוד מגמה זו גורמים מגוונים, חלקם גלובליים וחלקם ייחודיים לנסיבות הישראליות. במסגרתה, הגבירו בתי-המשפט והמשפטנים את מעורבותם בנעשה במערכת הפוליטית, אם באמצעות ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה, ואם באמצעות העמדת קריטריונים שאיפשרו פיקוח משפטי הדוק יותר על שליחי-ציבור, והביאו לסיומן של קריירות ציבוריות בגין עבירות מין ושחיתות.

תהליך התחזקות המערכת המשפטית הגיע לשיאו בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, בתקופת נשיאותו של אהרן ברק, אז זכה בג"צ ליוקרה ציבורית חסרת-תקדים. מאז חלה נסיגה מסויימת בכוחו של בית-המשפט, ויותר מכך בפופולריות שלו בציבור, אך מאזן הכוחות בין המערכת המשפטית לפוליטית נותר עדין ושברירי. גם את האפיזודה עם יו"ר הכנסת, חרף חוסר-התקדים בחומרתה, אפשר לראות מתוך זווית זו.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם גם הגנה על זכויות המיעוט הערבי.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם הגנה על זכויות המיעוט הערבי

כאן נפגשים שני התהליכים ארוכי-הטווח. בשנת 2000 קבע בית-המשפט העליון את זכותה של משפחה ערבית להתגורר ביישוב קהילתי שיועד ליהודים בלבד (בעקבות זאת, בחוק הלאום הוכנס סעיף המתייחס לכך בעקיפין), ולאורך השנים משמש בג"צ כמגן אחרון המאפשר את השתתפותן של מפלגות וח"כים ערבים בבחירות לכנסת.

גם בתחום היחסים עם הפלסטינים בשטחים, אף שעל פי רוב בג"צ מיישר קו עם הקו המרכזי של התפיסות הביטחוניות הישראליות, הוא סימן מספר פעמים גבולות משפטיים להפעלת הכוח הישראלי. עמדות ופסיקות אלה משמשות בידי מתנגדיו של בג"צ מימין להציגו כשמאלני, וכך לחתור תחת הלגיטימיות העממית הרחבה של מערכת המשפט הישראלית.

כך הפך הוויכוח הענייני על גבולות סמכויותיה של המערכת המשפטית לכמעט בלתי-ניתן להפרדה משאלות פוליטיות של ימין ושמאל. וכך נותר האיזון בין הרשויות תקוע במאזן בלתי יציב. מחד, בית המשפט מגלה, ככלל, יותר ריסון שיפוטי בעשור האחרון בהתערבות במערכת הפוליטית, אך עדיין אינו נרתע מלהתערב במקרים מסוימים. ועוד, ריסון זה אינו חל על מערכת התביעה, שהמשיכה במגמת חיזוק הפיקוח על אנשי-ציבור.

מאידך, הצעות שונות שמועלות במערכת הפוליטית להגבלת כוחה של המערכת השיפוטית, כגון הגבלת היקפה של הביקורת השיפוטית או הסדרת סמכויות היועמ"ש לממשלה נעצרות, שכן הן נתפסות כמייצגות אינטרסים פוליטיים חד-צדדיים. ואמנם, הסדרה כזו ראוי שתיוסד על קונצנזוס פוליטי וציבורי רחב.

למרות הכרזת המלחמה שלו בשנות התשעים על "האליטות הישנות", נתניהו לא העמיד דווקא את מערכת המשפט כמטרה להתקפה לאורך השנים. חרף פרשיות משפטיות שונות בשנות התשעים (בראון-חברון, עמדי והמתנות) – האליטות התקשורתית, התרבותית, האקדמית וכן הביטחונית עמדו אצלו במקום גבוה יותר.

כל זאת עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין. או-אז הפכה מערכת המשפט ואכיפת החוק לחלק ממנגנוני השמאל ומהקנוניה לבצע הפיכה שלטונית. התעמולה נגד מערכת המשפט בוודאי מתפשטת אף היא לרחשי לב הציבור הרחב, אך אין לדעת את מידת השפעתה בפועל.

המלחמה באליטות אחרות עמדה אצל נתניהו במקום גבוה יותר, עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין, ומערכת המשפט הפכה לחלק ממנגנוני השמאל ומקנוניית ההפיכה השלטונית

התשובה מצויה ככל הנראה איפשהו בין כישלונה היחסי של ההפגנה נגד הפרקליטות שארגן לעצמו נתניהו לפני ארבעה חודשים, לבין ההצלחה האלקטורלית של הליכוד וגוש הימין במערכת הבחירות האחרונה, בה זכה נתניהו, למרות היותו נאשם פלילי, בקולותיהם של מיליוני בוחרים. גם אם הצלחה זו אינה מסמנת לכשעצמה זילות כלפי מערכת המשפט, עצם קיומה של ההפגנה ההיא, וכן יחסו המבזה של אדלשטיין לפסק-דינו של בג"צ עתה, מסמנים מגמה מדאיגה. נדמה כי נתניהו לא יבחל בהקרבת מערכת המשפט, גם לא בהתססה עממית, כדי להימלט מדין.

*  *  *

מגפת הקורונה טרפה את הקלפים ופתחה פתח למנהיגי המערכת הפוליטית לצאת מהמבוי הסתום, בחסותו של מצב החירום. לעת הזו, לא ניתן להתנבא כיצד ייראה העולם בימים שלאחר המגפה. בטווח הקצר הסתמן הפתרון הפוליטי בדמות ממשלת אחדות.

בטווח הארוך, ייתכן שיהיו למגיפה ולמשבר הכלכלי השלכות עומק על מוסדות כמו מדינת הלאום, הדמוקרטיה הפרלמנטרית והמערכת הכלכלית הגלובלית.

בטווח הביניים, עם זאת, ניתן להניח שהמוסדות ימשיכו להתנהל כסדרם. וכאן יש לסמן את מעמדם של האזרחים הערבים ואת הלגיטימיות הציבורית של מערכת המשפט, כנתונים תחת איום, המסכן את הדמוקרטיה שישראל עוד מקיימת בגבולות הקו הירוק. השימוש בתקנות לשעת חירום והפגיעה הזמנית בתפקוד הכנסת הן מדאיגות, אך לא הן יביאו למותה של הדמוקרטיה. את הסכנה האמיתית, הקיומית, מסמנים הגזענות הלאומנית וביזויה של מערכת המשפט, בפרט כשהם זוכים לגיבוי מההנהגה הפוליטית.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,384 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 2 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

התעשיינים רוצים הקלות מהמדינה, אבל משחקים באש

בחסות משבר הקורונה, התעשיינים מצפים להקלות בפיקוח ובביורוקרטיה, בהתאם למגמות בעולם המערבי ● אבל אירועים כמו שרפת הענק בבז"ן - שהובילה השבוע להרשעה ועסקת טיעון - מזכירים לנו שכאן זה ממש לא אירופה ● אם המפעלים הגדולים רוצים שהציבור ייתן בהם אמון, הם צריכים לשמור הרבה יותר טוב על הסביבה והבריאות

עוד 764 מילים

הקזינו של אפשטיין – טורפים ונטרפים בחברה האמריקאית

חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

  1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
  2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
  3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,025 מילים

משרד הבריאות צפוי להמליץ לסגור את חטיבות הביניים והתיכונים עד סוף השנה

כעשרת אלפים תלמידים ומורים בבידוד: מהבוקר נסגרו בתי ספר בבאר שבע, שדרות ורהט ● השר יזהר שי קרא לנתניהו להדיח מתפקידו את השר המקשר בין הממשלה לכנסת אמסלם, אם לא יתנצל על דבריו נגד המשטרה; אמסלם: "לא עדכנו אותי שמונה שר לחלוקת ציונים לשרים אחרים" ● תושב הצפון נעצר בחשד שפרסם פוסט, שבו איים לפגוע בנתניהו

עוד 28 עדכונים

הרשות הפלסטינית הסירה את הסגר שהטילה עם פרוץ הקורונה, אבל החנויות שם עדיין ריקות והתושבים בלא מקור הכנסה ● הקצביות מציעות סחורה בחצי המחיר, אך איש לא קונה, ותושבי הגדה המערבית חיים על פיתות וירקות ● כוונות הסיפוח רק מחמירות את המצב ● "הפלסטינים בבקעה לא יקבלו אזרחות, ואת האדמות שלהם ייקחו. במקרה הטוב הם ימשיכו להיות כוח עבודה זול לישראל" ● ועל המקרה הרע איש לא מעז לחשוב

עוד 1,242 מילים

למקרה שפיספסת

חוק הסמכויות המיוחדות הוא שעת חירום לדמוקרטיה

ההיגיון בבסיס הצעת החוק, שאמור להחליף את תקנות שעת החירום למאבק במגפת הקורונה, משקף פגיעה קשה בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ובכלל זה עקרון הפרדת הרשויות ● העובדה שאלפי אזרחים כבר הגישו התנגדויות לחוק היא מעודדת ● אבל דווקא דברי הרגיעה של בני גנץ אתמול הם זריית חול בעיני הציבור ● פרשנות

עוד 1,044 מילים

אושוויץ קו ירושלים: משבר הקורונה ומסעות הנוער לפולין

מגפת הקורונה הביאה עמה הרבה אתגרים, אבל גם לא מעט הזדמנויות, ואחת מהן היא הצורך לחשוב מחדש על הדברים המוכרים, ואפילו לחשב מסלול מחדש. בחזית הדיון והפעולה סביב הקורונה עמד תחילה ההיבט הבריאותי, אך במהלך שלושת החודשים האחרונים צפו ועלו יותר ויותר סוגיות כלכליות וחברתיות, שתפשו את לב הבמה ומרכז השיח הציבורי.

בין כל אלה עסקו כולם, בצדק, גם במערכת החינוך, אך בעיקר בסוגיות טכניות: החל בשאלת השימוש בלמידה מרחוק, המשך דרך ימי החופשה והעבודה של המורים ועד לאופי החזרה לכיתות. אולם משבר הקורונה האיר גם נקודות חינוכיות שלכאורה נראות שוליות בתוך הים הגדול של ההיערכות והחזרה לשיגרה – אולם למעשה הן עמוקות ועקרוניות הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון. אחת מהן היא סוגית המסעות למחנות ההשמדה בפולין.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס, ח"כ יואב גלנט, שהמשרד יחזיר להורים ולילדים את התשלומים ששילמו לחברות השונות בגין המסע לפולין שבוטל. סוגיית המסע, אשר הועלתה בוועדת החינוך של הכנסת, חשפה את הנתון המדהים, שהעלות השנתית של המסעות לפולין מסתכמת בעשרות מיליוני שקלים לשנה (!) הנופלים בעיקר על כתפי ההורים.

השבוע הודיע שר החינוך הנכנס גלנט, שהמשרד יחזיר להורים את תשלומי המסע לפולין שבוטל. כך נחשפה עלות המסעות לפולין: עשרות מיליוני שקלים לשנה, הנופלים בעיקר על כתפי ההורים

אז עם או בלי קורונה – אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את נחיצות ומשמעות המסעות לפולין? אולי הגיע הזמן לשאול מחדש מהן מטרות המסע, את מי ואת מה הוא משרת, והאם לא ניתן למצוא לו חלופות ראויות? אולי אפשר להפסיק לקיים את המסעות למחנות המוות גם לאחר שיימצא חיסון למגיפה? אולי המגיפה היא הזדמנות לחשבון נפש ערכי וחינוכי בעניין הזה?

על פי חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך מיוני 1999 בנוגע למשלחות נוער לחו"ל, הרי ש:

"מערכת החינוך בישראל רואה את עצמה מחויבת להנחיל את מלוא המשמעויות ההיסטוריות, המוסריות והחינוכיות של השואה, הן במישור של הגורל היהודי והן לאנושות בכלל, בקרב הדור הצעיר העתיד להמשיך ולעצב את עתידו וקיומו של עם ישראל ומדינת ישראל.

ברוח חזון זה, פועל משרד החינוך להנחלת זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני הנוער בישראל, לחיזוק הקשר עם עברם הקיבוצי-יהודי, להכרת עושרם הרוחני-תרבותי של החיים היהודיים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, להעמקת הזדהותם עם גורל העם היהודי ומחויבותם להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל ציונית, דמוקרטית והומניסטית".

אלה הם בהחלט ערכים נשגבים, ואין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אחרי הכל אלה גם מהיסודות המרכזיים של חינוך, שבמהותו הוא חניכה והקניית ערכים ודרכי מחשבה ופעולה ולא רק העברת ידע. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה.

אין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה

השאלה המרכזית היא האם לאחר עשרים וחמש שנים של מסעות נוער לפולין, לא נוצרה כאן הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשותם של היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון באופן מדעי את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב ולטווח הרחוק? האם לא הגיע הזמן לבדוק לעומק אם יש קשר בין תהליכים עמוקים שהחברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים לבין המסעות הללו? האם לא הגיע הזמן לבדוק אם יש קשר בין המטרות המוצהרות של המסעות לבין האמצעים, ובין האמצעים לבין התוצרים?

במקביל לדיון הנקודתי בתשלומי ההורים לשנת 2020, מיד עם כניסתו למשרד החינוך הכריז השר החדש, שיביא לאישור הממשלה הצעה לעגן בהחלטה את הנוהל הקיים לביקורי תלמידים בירושלים, בכיתות ה', ז' ו-י'. לדברי השר:

"סיפורה של ירושלים הוא סיפור המבטא את עוצמת העם היהודי, אשר לאחר אלפיים שנות גלות, מאבקים ומלחמות הצליח לשוב לארץ ישראל, להקים לו בית לאומי, לבנות לו כוח מגן – צה"ל, ולשוב אל בירתו הנצחית – ירושלים המאוחדת. זהו סיפור של ניצחון ושל תקווה ועל כל ילד וילדה בישראל להכיר את משמעותה, ייחודיותה וחשיבותה של ירושלים".

אין לערער גם על חשיבות הקביעה הזו של השר הנכנס. ברם, האם ניתן לשרטט קו מקשר בין הכורח של ביטול המסעות לפולין לבין ההחלטה החדשה? האם ההחלטה החדשה היתה מובאת אל אישור הממשלה גם לולי פרצה המגיפה? ומהי משמעותה של ההחלטה – האם אנחנו מתכנסים פנימה אל תוך המרחב הפרטי מפאת חוסר ברירה, או שהחלטנו סוף סוף להתחיל להתמקד בתקומת העם היהודי במולדתו הלאומית ולא בחורבן הנורא של קהילות ישראל בתפוצות באמצעות טיול יקר ושנוי במחלוקת? אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, תרתי משמע?

איננו אנשי חינוך. אנחנו מנסים להשמיע כאן קול כהורים של בוגרי המסעות לפולין וכנכדים של שורדי שואה. שנינו ילידי ישראל בני הדור השלישי לשואה. שנינו התחנכנו במערכת חינוך שעדיין לא הכירה את המסעות לפולין ובכל זאת ידעה להנחיל היטב את זיכרון השואה.

האם לאחר 25 שנות מסעות נוער לפולין, לא נוצרה הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשות היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב והרחוק?

אנחנו מציעים למומחים במשרד החינוך להסתכל על ביטול המסעות השנה כעל הזדמנות לחשוב על חלופה. חלופה שוויונית, חינמית וערכית שתחבר בין כל תלמידי ישראל באשר הם, כולל התלמידים הלא יהודים. חלופה שתהלום את סגנון החיים של המאה העשרים ואחת ובד בבד תדע לשים במרכז החלמה מהטראומה ולא חיטוט בטראומה והעצמתה. חלופה שתוביל את הילדים שלנו להיות בוגרי תיכון ערכיים ובעלי זהות לאומית יציבה ובריאה. אנחנו בטוחים שהמומחים לחינוך יידעו כיצד לייצר חלופה כזו. בואו לא נחזיר את הילדים לפולין אחרי המגיפה. יש לנו הזדמנות היסטורית לעצור את הגלגל הזה.

פרופ' עדי וולפסון הוא משורר, פעיל סביבה ומומחה בתחום הקיימות, SCE המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (צילום: עוזי קרן)

ד"ר ורד טוהר היא משוררת וחוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן (צילום: איילה ברק העליון)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 839 מילים

תגובות אחרונות

עודכן עכשיו
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לדחות את הסיפוח לאוקטובר

בזמן שארה"ב מתמודדת עם מאה אלף מתים מקורונה ושבוע רצוף של מחאות אלימות ברחבי המדינה, נתניהו ממשיך בדיונים עם הבית הלבן במטרה לקדם את תוכניתו להחיל ריבונות בגדה המערבית כבר בחודש הבא ● אך נתניהו צריך לתמרן את מסלול הריבונות גם בתוך הימין הישראלי, וכאן הדרך רצופת מוקשים - כולל במפלגתו שלו ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 777 מילים ו-1 תגובות

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,102 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

חשד שעו"ד יוסי כהן עומד מאחורי התצהירים הכוזבים שמסרו עובדות בבית רה"מ

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● עובד במשרד ראש הממשלה אובחן כחולה קורונה; ייתכן שנתניהו יידרש להיכנס לבידוד ● גנץ הנחה את כוכבי להכין את צה"ל לקראת סיפוח אפשרי של שטחים בגדה ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 48 עדכונים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-2 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה