משבר הקורונה לקח את העולם במהירות הבזק לזמנים עתיקים. הוא מוכיח לנו שאמנם יש לנו מדע מפותח ורעיונות מבריקים שמכניסים הון למעטים, אבל אנחנו, כבני אדם, לא יודעים לשקול ולקבל החלטות תבוניות בזמן כזה. די שתביטו במה שקורה אצלנו, אצל האירופים, האמריקאים ועוד. לפתע פתאום לא יודעים לעצור את הפעילות ולקבל החלטות שיביאו לשליטה במגפה.
המחשבה הזאת מביאה אותי למשבר הבא, משבר האקלים. בואו נדמיין מצב שבו אנחנו מפסיקים כמעט לטוס, הולכים ברגל, מדוושים במסלולים שמיועדים לכך על אופניים, נוסעים בתחבורה ציבורית מונעת בחשמל, אוכלים אוכל טבעוני לא מעובד ועובדים בעיקר מהבית.
בואו נדמיין מצב שבו אנחנו מפסיקים כמעט לטוס, הולכים ברגל, מדוושים במסלולים שמיועדים לכך על אופניים, נוסעים בתחבורה ציבורית מונעת בחשמל, אוכלים אוכל טבעוני לא מעובד ועובדים בעיקר מהבית
בואו נדמיין מצב שאנחנו מקררים ומחממים את הבית בחשמל שאנחנו מייצרים מהשמש. תתארו לכם שמצמצמים את הכבישים, מרחיבים את המדרכות, עוצרים את תכניות הבניה ביערות ובשטחים הפתוחים ומקפידים על בניה ירוקה. תתארו לכם שהגגות בכל עיר מוריקים ועצי פרי צומחים שם. תתארו לכם שבכל בית עירוני יש מתחם לגידולים חקלאיים. תתארו לכם שבכל חצר של בית יהיו עצים, כך גם לאורך המדרכות.
כן, זה נשמע כמו מניפסט הזוי, שנכתב מתוך ייאוש עמוק. אבל אולי זה משהו שכדאי להתחיל כבר מהיום. בתקופת הקורונה למדנו שבמדינת ישראל, שבה יש נמל תעופה אחד, טיסות נוחתות מייבאות וירוסים והיוצאות מייצאות וירוסים. ככה זה כשבני האדם הם נשאים של מחוללי מחלות אנושיות. סגירה הרמטית של שדה התעופה שלנו ושל מדינות אחרות תעצור את מגמת ההתפשטות, בעיקר כעת, של המוטציות. זה יסייע בטווח הקצר וכמובן שיסייע גם במיתון נדידת העמים בעתיד.
למדנו גם שאפשר להסתדר עם פחות נסיעות לעבודה ובחזרה ואפשר לקיים פגישות אפקטיביות גם באמצעות העולם האינטרנטי השופע והמתפתח.
למדנו שלימודים יכולים להיות גם באמצעים דיגיטליים, והיום אנחנו מבינים שהם לא יחליפו את הלמידה הפרונטלית אלא ישדרגו אותה. במילים אחרות הלימוד באופן דיגיטלי ובקפסולות מוכיח שאפשר לנצל את התקופה ולשדרג את איכות ההוראה.
דיברנו על מקומות עבודה ואנו רואים עסקים מתמוטטים בזה אחר זה ולעומתם עסקים אחרים צומחים ומשגשגים. למדנו שלא חייבים להחזיק מערכת מורכבת של משרדים ואפשר לעשות המון מהבית ולחסוך הוצאות נסיעה ועוד. למדנו שגם לא חייבים להגיע לשוק או למרכול ואפשר לעשות קניות גם מרחוק, ואיכות המוצרים לא נופלת מאלה שקנינו אתמול.
הימים המורכבים האלה, כשווירוס מכה בנו בלי רחם ומחייב אותנו להיות רוב הזמן בבית, הם ימי ניסוי תהייה ולימוד. ראשית, ניסיון שלנו לאהוב את הבית שבו אנו גרים ולטפל בנושאים שמעולם לא התפנינו אליהם. הורים לפתע מגלים שלהיות עם הילדים זה דווקא כיף, ועם כל הקושי מוצאים את האיזון המשפחתי. וכך יש גם את הזמן של ביחד ויש את הזמן של לחוד.
למדנו שלא חייבים להחזיק מערכת מורכבת של משרדים ואפשר לעשות המון מהבית ולחסוך הוצאות נסיעה. למדנו שגם לא חייבים להגיע לשוק או למרכול ואפשר לעשות קניות גם מרחוק
ועוד דבר גילינו, שליד הבית שלנו יש גינה עם עצים ולמי ששפר גורלו יש אפילו גן ציבורי רחב היקף ואפילו מעת לעת גם שדה בור פורח בשלל צבעים.
כמובן למי שבחר לגור במקומות מרוחקים מהעיר, לפתע נחשפים נופי הארץ הקסומים במרחק הליכה.
דומה שהחיים האינטנסיביים, הריצה אחרי ההצלחה והפרנסה, הריצה אחרי אקזיטים והתעשרות מהירה, אלה גם אלה גרמו לנו להיות עסוקים במחר ולא ביום הזה. להתרכז בדרך למעלה מבלי לבסס ולהנות ממה שיש בבית ובסביבה.
אני לא יודע מתי נצא מהמצב הזה, אך דומה שחייבים להיערך למחר חדש, מחר שבו אנחנו חיים אחרת, הולכים בנחת, ומחפשים את האפשרות לחיות בלי חשש מווירוס כזה או אחר. מבלי לחשוש ממשבר האקלים. חיים בדרך שונה מזו שהורגלנו. אם נבסס את המזון שלנו על הצומח ופחות על אוכל תעשייתי ומהונדס. אם נכבד את בעלי החיים והצמחים שבסביבתנו, כדי להגיע לחיים הרמוניים עם הסביבה על כל המשתמע מכך. דומה שבדרך זו נוכל לכלכל את עצמנו בשכל ישר ועל פי הצרכים הממשיים, אלה שנחוצים לנו באמת.
ומה זה אומר? כן, חיים צנועים יותר שמלאים בתוכן מעורר מחשבות ודמיון. מניחים את המודלים להצלחה כלכלית בספריה ונהנים מספר טוב, מטיול בטבע, שחיה בים. בקיצור, חיים מאוזנים. חיים שככל שנאמץ אותם, כך נתרום לאיזון הטבע שמסביבנו ובכלל.
כן, אני יודע שהרשומה הזו הזויה מיסודה. אנחנו נתחסן מווירוס הקורונה וקרובי משפחתו, נחזור אל סיר הבשר, אל הטיסות, אל הרכב הפרטי, אל כיבוש היערות והשטחים הפתוחים בעוד בטון ובעוד אספלט, הכל, עד שיבוא הווירוס החדש וגם אליו תמצא חברת תרופות שתמצא חיסון וחוזר חלילה. כפי שהרפואה המודרנית דוגלת "נמצא תרופה לכל מחלה". כמובן שלא לכל המחלות מוצאים תרופות, אך זו השאיפה. כמי שכתב את הרשומה ההזויה הזו אני ממשיך לחפש את החיים הצנועים שבהם אני מאמין, אמונה אישית שלי.
אני יודע שהרשומה הזו הזויה מיסודה. אנחנו נתחסן מווירוס הקורונה וקרוביו, נחזור אל סיר הבשר, אל הטיסות, אל הרכב הפרטי, אל כיבוש היערות והשטחים הפתוחים בעוד בטון ואספלט. הכל, עד שיבוא הווירוס החדש
ולסיום נזכרתי כעת באמרה, שלא ברור על ידי מי נאמרה. היא לקוחה מעולם המערב הפרוע אך אומרת הכל: "אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה". דומה שכל פרשנות מיותרת, נתראה במשבר הבא.
מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם