הנער מעין כרם: הגרסה שלו

לפני 28 שנים, התיישב איתן (שם בדוי) כהן לראיון מקיף עם כתבת "כל העיר" רות יובל ושיחזר את אירועי הלילה ההוא, בפברואר 1986, אז ירה למוות באביו ואמו ושתי אחיותיו ● בראיון, היחיד שהעניק אי פעם, הוא מדבר על חייו מהרגע בו איבד באחת את כל משפחתו והפך לרוצח, ועל הרצון להשתקם - ולהישכח ● כעת, כשסיפורו שוב נחשף בסדרה הדוקומנטרית "המניע" והוא נרדף על ידי עיתונות צהובה המציגה אותו באופן חד-צדדי ושטחי, אנו מפרסמים את הראיון המלא כדי להרחיב את התמונה על כל צדדיה

הנער מעין כרם (צילום: איל יצהר, עיבוד מחשב)
איל יצהר, עיבוד מחשב
הנער מעין כרם

הכתבה "מסע ארוך אל תוך הלילה" פורסמה ב"כל העיר" ב-5 ביוני 1992, והיא מציגה את גרסתו המלאה של הנער מעין כרם, כפי שהוא מכונה עד היום. זו גם הפעם היחידה, עד אז ומאז, שהנער – אז כבר בחור בוגר – סיפר, בפתיחות ובכנות יוצאי דופן, על האירועים מנקודת ראותו.

לאור הפרסומים בזמן האחרון, המרדף אחר זהותו של הנער – והעיוות ההיסטורי הנרחב שהוצג בסרטים ובכתבות אודות הפרשה, בחרנו להעלות את הכתבה על מנת שתהיה זמינה ונגישה לכל. היא מתפרסמת כאן כלשונה ובעריכה המקורית. היא תומללה לנוחיות קריאה, אך בטקסט לא נערך כל שינוי או תוספת.

הכתבה מופיעה באישור ובאדיבות עמוס שוקן, מו"ל קבוצת "הארץ" ורשת שוקן, וכל הזכויות לכתבה שייכות לרשת שוקן.

הכתבה "מסע ארוך לתוך הלילה" על הנער מעין כרם מ"כל העיר", 5 ביוני 1992

מסע ארוך אל תוך הלילה

מאת רות יובל

בלילה חורפי לפני שש וחצי שנים ירה איתן (שם בדוי) כהן באביו, באמו ובשתי אחיותיו, שישנו במיטותיהם בבית האבן השליו בעין-כרם. רבבות מלים נכתבו מאז על הפרשה, בלי שאף אחד הצליח להסביר מה דחף את הנער העדין והמחונן לבצע את הזוועה. בראיון ראשון הוא מספר על אירועי הלילה ההוא ומה שקדם לו, הטיפולים הפסיכיאטריים שעבר, ההישרדות במוסדות הכליאה השונים, געגועיו למה שהיה, פחדיו ממה שיהיה, ניסיונו לשקם את חייו כנגד כל הסיכויים והמרירות על החלטת ועדת-השחרורים של השב"ס לדחות את בקשתו לניכוי שליש מתקופת המאסר. כהן, שהחליט להילחם על חירותו ולערער על ההחלטה, אומר: "אין שום ערובה שמי שעשה משהו מסוים לא יעשה את זה שוב, אבל אף אחד גם לא ערב שזה לא יקרה בעוד שנתיים, אחרי שאשתחרר. השאלה היא אם נותנים לי את הסיכוי"

* * *

נוף הכיפות הכחלחל של עין-כרם היה תלוי שם כמו תפאורה שצנחה בטעות אל הבמה בסצינה הלא נכונה. היה שם אוויר הרים והיה שם ריח אורנים והיה שם צלצול פעמונים, והיה שם איתן (שם בדוי) כהן, שחזר לבית האבן שבו הרג לילה אחד לפני שש וחצי שנים, כשהיה בן 14, את אמו לאה ואת אביו נסים ואת אחותו ענת, שהיתה אז בת 18, ואת אחותו שירה, 17, שעד היום הוא לא מפסיק להתגעגע אליה יותר מלכולם. וכך בדיוק נראה החיבור המחריד בין קיטש למוות.

איתן דישדש בתוך העשב שצמח פרא בגינה, ואמר: "איזה הרס. הכל הרוס. פעם כל זה היה דשא שאבא שלי שמר שתמיד יהיה מכוסח". השכן המזוקן מהבית הסמוך הציץ מעבר לגדר החיה, ושאל בנועם את מי אנחנו מחפשים. איתן נדרך. הוא מילמל משהו שהכל בסדר ואין בעיות, ומיהר להפנות אליו את הגב. אחר-כך יתברר שאל ביתו של השכן הזה נמלט באותו ליל אימים, אחרי ששמט מידיו את רובה האם-16 ופרץ החוצה בריצה. "זה מדהים", נעצר איתן מול פריחת שיח הגרניום האדום שהצליח לשרוד במשך כל השנים, "זה לא הכל מת". הוא חייך, מעביר מבט משתאה על אשכולות השסק הבשלים, על השקדים השעירים ועל השזיפים והזיתים הבוסריים שעיטרו את העצים בגן הפרא. "יה-אללה, זה מדהים. הם עוד לא מתו".

שכן קשיש, ששמע גם הוא את הקולות ליד הבית הנטוש, טיפס במעלה המדרגות לראות מה הרעש. "מי אתם?", שאל בחשדנות. "זה בסדר", אמר לו איתן בגמגום נבוך, "אני מפה. אני איתן כהן". תדהמת אמת כירכמה את פניו של הזקן. "מה זה? אתה הבן של המנוח נסים?", שאל בקול צרוד. פתאום הוא התעשת, אחז בחום את ידו של איתן ואמר בהתרגשות, "מה שלומך מותק? איך אתה מרגיש?".

אחר כך איתן ביקש שנחכה לו עשר דקות, כי הוא מוכרח לרדת להגיד שלום לסבתא שמתגוררת בכניסה השנייה של אותו הבית. הוא חזר אחרי שבע דקות, והיה חיוור מאד. "זה היה איום", הוא אמר, "אני לא עומד בזה. אני לא יכול להוציא לי מהראש את המראה שלה. היא ממש… היא בקושי זיהתה אותי. לא יכולתי לראות את זה". שעה ארוכה עברה לפני שהחל להתאושש מהמפגש הזה. לביתו שלו לא רצה להיכנס. "ראית את שולחן האבן הגדול בחצר? שם היינו אוכלים בשבתות. זו היתה כזו פסטורליה. ראיתם את כוך האבן בצד? שם היינו עושים מנגל. זה הכל נראה, זה והבית. הכל עכשיו נראה כמו איזה מצבות". קיטש ומוות.

זו לא הפעם הראשונה שהוא חוזר לבית. הפעם הראשונה היתה בעת השחזור המשטרתי, סמוך מאוד לרצח. שבוע או משהו. איתן זוכר איך הם עלו לחדר שלו וירדו לחדר השינה של ההורים, ושוב עלו לחדר של האחיות. והוא זוכר ש"לקחו משם את המיטות, כי כנראה היה עליהן דם. וצבעו את הקיר, כי כנראה היה דם על הקיר. וכיסו כמה דברים, את הסלון ופינת הישיבה, ושינו את הסדר של החפצים. והעבירו מכשירי חשמל לסבתא, אולי כדי שלא יגנבו. ואחר-כך ירדנו לסבתא, והיא בכתה, ואני הייתי די המום. כאילו ריחפתי עדיין. ואז לקחו אותי לבית-הקברות. הדוד רצה שאני אגיד 'קדיש' או משהו כזה. ואני זוכר שעוד היו פרחים על הקברים, וזהו".

ומאז לא באת יותר לבית?

"בשבילי הבית בעין-כרם זה מין קבר, ואני לא מסוג האנשים שעולים לקברים. גם לא עליתי לקברים של המשפחה. אבל לפני שלושה חודשים נודע לי שסבתא במצב לא טוב, וזו סבתא שחייתה איתנו, וכשהיינו חוזרים מבית-ספר, היא היתה נותנת לנו אוכל. אני זוכר שכל החברות של אחותי היו באות במיוחד לאכול את האוכל שלה. פתאום פחדתי שהסבתא תמות בלי שאני אראה אותה. הייתי בחופשה מהכלא בירושלים, והחלטתי שאני הולך אליה. התקשרתי לשכנה שמטפלת בסבתא ואמרתי לה שאני בא. פחדתי. אחרי כל השש שנים שחשבתי על איך נראה הבית ואיך נראים השכנים, ומה יגידו האנשים. קראתי בזמנו כתבות שאנשים אמרו: אם הוא יגיע לעין-כרם, אנחנו נשחט אותו, או נזיק לו, או אנחנו לא רוצים אותו כאן. כי כך כנראה אנשים דיברו אחרי הרצח".

(עיתון "חדשות", 9 באוקטובר 1989: "ועד שכונת עין-כרם מתארגן. לא נסכים שיחזור לכאן. אנחנו פוחדים. אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שההתקפה לא תחזור").

"ושמעתי מדודים שבאו לבקר, שיש במשפחה אנשים שאמרו שאם הם יראו אותי, אז הם יהרגו אותי. דברים כאלה.

"וזה בעצם היו הדברים היחידים ששמעתי על מה שחושבים עלי, וגם ניפחתי את זה קצת. ובגלל שהרבה זמן לא הגעתי לכאן, זה נראה לי מקום כזה מרוחק נורא וקשור לכל המקרה ולכל הדברים שלא רציתי לזכור בכלל, המקרה עצמו והכל. זה היה קשה, אבל החלטתי שאי-אפשר להמשיך לברוח, ואני בא לסבתא, ומה כבר יכול לקרות.

"אבל לא רציתי שהשכנים יראו אותי. אפילו פחדתי לנסוע באוטובוס, כי פחדתי שיזהו אותי. אז החלטתי לקחת מונית, ונסענו לעין-כרם. התברר שהדרך הרגילה היתה בשיפוצים, אז הייתי צריך בכל זאת ללכת ליד הבתים. זה היה נורא לחץ. הלב שלי דפק כל-כך חזק, ממש שמעתי את הלב שלי. ואז ראיתי לראשונה את הכביש החדש שסללו ליד הבית, וראיתי שאת כל העפר שהורידו מהסלילה זרקו לחצר של הבית שלנו. וראיתי שכל הגינה והבית שתמיד היה צבוע – כי אבא עבד בעבר גם בשיפוצים וצבע, אז הוא היה תמיד צובע את הבית ומשפץ ומסייד את הגגות, והגינה תמיד היתה מסודרת והדשא מכוסח – הכל נראה כל-כך מוזנח.

"זה היה אפילו קצת מפחיד, כמו באיזה סרט שהבית מוסתר בין העצים, ופתאום הוא מתגלה לך מול העיניים. וראיתי שבמקום הדשא צמחו כל מיני עשבים, וראיתי שהשקדייה היתה פורחת, והיה ענף גדול שבור אבל עדיין פורח. ירדתי במדרגות ופתחה לי המטפלת, והיא חייכה ואמרה לי: שלום, מה שלומך. יענו, לא הרגה אותי. ואז ראיתי את סבתא, וזה היה נורא. היא משותקת ברגליים, ואני חושב שהיא כבר חצי עיוורת, ויש לה בעיה של שמיעה. בהתחלה היא לא זיהתה מי בא, עד שהשכנה אמרה לה: זה איתן, הבן של נסים. היא אמרה: איתן, מה שלומך, אל תעשן, תהיה בריא, זה הגורל. כאלה דברים.

"אחר כך היא היתה צריכה לאכול. עזרתי למטפלת לגרור אותה לשולחן. נתתי לה כזה נשיקה על הראש, על המטפחת. שאלתי אותה: מה שלומך סבתא? איך את מרגישה? אז היא התחילה לבכות ולהשתעל ולצעוק. מין בליל כזה. והיא אמרה: אני לא רוצה לאכול. אמרתי לה: את צריכה לאכול, סבתא. והיה ריח נורא חזק של שתן וקיא, ורציתי לברוח משם. רציתי לצאת להקיא מהמצב שלה וכל זה. אחר-כך סבתא קצת נרגעה, והיא אמרה: מתי תבוא לגור פה? אמרתי לה: סבתא, אני עכשיו בבית-סוהר, אני לומד, יהיה בסדר. היא התחילה להגיד: איזה אסון, איזה צרה נפלה עלינו, משהו כזה, אני לא יודע. וזהו. אחרי זה הלכתי.

"לבית שלי לא נכנסתי. זה כבר היה יותר מדי. הזמנתי מונית, אבל כבר לא היה לי סבלנות לחכות למונית. ובדיוק איזה שכנה שזכרתי התניעה שם את האוטו. אז שאלתי אותה אם אפשר להגיע איתה להר-הרצל, והיא אמרה: כן, ונסעתי איתה. היא שאלה אותי אם אני גר פה או אם יש לי פה משפחה. אמרתי לה: לא. והיא לא זיהתה אותי".

אף אחד מהשכנים לא זיהה אותך?

"אף אחד לא. כש…עזבתי, הייתי קטן עם משקפיים והיה לי שיער מתולתל וארוך, והייתי ממש קטן. אפילו כזה קצת חלוש. הייתי ממש קטן".

* * *

ביום ראשון בבוקר, בשבוע האחרון של חודש פברואר 1986, פורסמה בעמודיהם הראשונים של כל העיתונים הכותרת: "בן 14 הודה ברצח הוריו ושתי אחיותיו ביריות מטווח קרוב". הסיפור מתחת לכותרת היה מחריד מכדי להאמין: "הטרגדיה בבית משפחת כהן בעין-כרם התרחשה בשעה 1:30 אחר חצות, בלילה שבין שישי לשבת", דיווח "כל העיר" מה-28 בפברואר 1986. "האב, נסים כהן, חזר בבוקר משירות מילואים. לאחר שיחה עם כמה ידידים הגיע לביתו. לשם הגיעה מבסיס הטירונות גם הבת, ענת כהן. רובה האם-16 שהביא מהצבא סיקרן את בנו בן ה-14.

"בערב ראו בטלוויזיה את הסרט 'נלסון', דרמה מלחמתית בריטית. עם תום הסרט הלכו שלושת ילדי משפחת כהן לישון. שתי הבנות, ענת ושירה, נרדמו כנראה במהירות. אחיהן התקשה להירדם. שעה לאחר מכן, כך סיפר לחוקריו, ירד לקומת הקרקע, נטל את הרובה ש-12 שעות קודם לכן למד להפעיל, וירה בבני משפחתו בטווח קצר. לאחר מכן יצא בריצה, דפק על דלת השכנים וסיפר שיורים בבית, ולכן ברח".

עיתון "הארץ" דיווח: "השכנה הזעיקה את המשטרה שחסמה מיד את הכבישים, מחשש שמדובר באירוע חבלני. תחילה ראו השוטרים רק את ההורים, אבל הנער אמר להם שיש עוד שתי גופות בקומה העליונה, וכך הבינו שהנער מעורב. תחילה הוא הכחיש את מעורבותו בפרשה, וכעבור שעה הודה. הוא סירב לחזור הביתה לשחזור. הנער נחקר כל יום אתמול על-ידי מחלקת הנוער, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, כדי לבדוק מניע אפשרי. עד רגע כתיבת הידיעה לא הסביר הנער את מניעיו. מכרים, קרובים ומורי הנער תיארו את המשפחה והילד כשקטים, נחמדים ונורמליים לחלוטין".

איתן כהן ניסה השבוע לשחזר את מהלך האירועים, כפי שנחרטו במעורפל מאוד בזיכרונו: "אני לא זוכר כל-כך הרבה פרטים. אני זוכר שקמתי מהמיטה. אחר-כך אני זוכר בדיוק איפה היה הרובה. הוא היה מונח בארון בחדר של ההורים, ולידו היתה המחסנית. אני לא זוכר אם טענתי אותו בחדר של ההורים או שיצאתי וטענתי את הרובה".

איך בכלל ידעת לטעון רובה?

"אבא שלי הראה לי את הרובה ואיך מתפעלים אותו. סתם, לא באותו לילה בכלל. שנה או שנתיים לפני המקרה. אקדחים, רובים, סכינים. תמיד אהבתי לשחק איתם".

אתה זוכר את הפעולה של הלחיצה על ההדק?

"אני זוכר את ההרגשה של הלחיצה, ואני זוכר מאוד את הרעש. היה כזה רעש איום: טה. טה".

והאחיות לא התעוררו מהרעש?

"תראי, אני לא זוכר. למשל, פרצופים שלהם אני לא זוכר בכלל".

איך ידעת לכוון רובה בדייקנות כזו?

"מהטווח שבו יריתי לא היה צריך לכוון".

אתה זוכר משהו מהתחושות שעברו עליך?

"מה שאני זוכר זה הרגשה של רובוט או משהו כזה. כאילו זה היה כבר כל-כך עמוק בתודעה, שזה כאילו כבר היה פעולה תת-רצונית כזאת. זה היה כאילו שהרעש הזה אטם לי את האוזניים. כאילו המוח נאטם לי בכלל".

ומה אתה זוכר אחרי זה?

"אני זוכר שפתחתי את הדלת של הבית. היה לילה. אני זוכר שרצתי לשכנים, דווקא לא לשכנים שהכרתי, סתם שכנים. לא היה לי שום קשר איתם. ראיתי אותם לפני, שלום-שלום וזהו. שכנים די חדשים בשכונה, שנתיים-שלוש. זה פשוט היה הבית הראשון הכי קרוב. השכן פתח. אני חושב שהיו שם עוד אנשים. אשתו, אמא שלו, לא יודע. הם פתחו, ואני הייתי כזה מוזר, כאילו הכל היה אוטומטי. אפילו זה שדיברתי עם השכנים היה אוטומטי".

מה אמרת להם?

"אני חושב שאמרתי: יש יריות. משהו בסגנון הזה".

היית עוד עם הרובה?

"לא. השארתי אותו בבית".

איך השכנים הגיבו?

"אני לא זוכר. מה שאני זוכר אחר-כך זה ששכבתי על המיטה והם כיסו אותי או משהו כזה, ואחרי זה באו שוטרים. הם שאלו אותי מה בדיוק קרה, ואני אמרתי משהו כמו: היו יריות. ואחר-כך התחלתי פתאום לראות יותר מה קורה מסביב".

ועדיין בשום שלב לא אמרת: אני יריתי.

"לא. כאילו האמנתי באמת שמישהו אחר ירה, או משהו כזה. לחוקר אחר, אחרי שהוא אמר שאני עשיתי את זה, אמרתי: כן, כן, או משהו בסגנון הזה. ואז לקחו אותי למשטרה. מה שאני זוכר, שכבר היה בוקר. אני זוכר שקמתי, התקלחתי, ואחר-כך אני זוכר נורא ברור איך אני הולך עם השוטר בשביל, ככה, כאילו אנחנו בדיזנגוף, ונכנסנו למכונית ונסענו. ומשם אני זוכר כאילו שוב שקעתי… זה היה מין ריחוף כזה. הרגשתי מרחף גם כשהייתי איתם באוטו. כאילו מנותק בכלל".

בבוקרו של יום שבת בשעה שבע בבוקר שודרה הידיעה על הרצח בחדשות קול-ישראל. אנשים החלו לנהור אל הבית מכל קצות העיר. "הערפל שרבץ על עין-כרם הגביר את התחושה הסוריאליסטית", דיווח כתב "כל העיר". "הקרובים, לא עמד להם כוחם להיכנס לבית, ורובם התיישבו בכניסה, על המדרגות, רחוק ככל האפשר מהחיזיון הנורא", דיווח "חדשות".

* * *

למחרת, ממש בשעה שהוריו ואחיותיו הובאו לקבורה בבית-העלמין בגבעת-שאול, האריך שופט הנוער אברהם בן-הדור את מעצרו. עורכי-הדין יוסי ארנון ואיתמר הכהן, הסניגורים ששכרה המשפחה, ביקשו לשלוח אותו לבדיקה פסיכיאטרית, בתקווה שיימצא בלתי שפוי, ובית-המשפט יקבע שהוא אינו מסוגל לעמוד לדין. כהן נשלח להסתכלות בבית-החולים הפסיכיאטרי טלביה.

איתן: "שם זה היה סיוט. שם אני נמצא בין משוגעים, שזה ממש הפחיד אותי. אנשים שמקיאים על השולחן באוכל וצועקים בלילה. וחוץ מזה חוקרים אותי כל היום. כל הזמן שואלים אותי שאלות, ומבחנים. אני לא זוכר אפילו מה שאלו אותי ומה עניתי להם".

בעיתונים פורסם שאמרת לחוקרים: "תפס אותי איזה כוח גדול בלתי רגיל, מין דחף כזה. לא יודע מה זה". סיפרו ש"קול פנימי או כוח עליון כלשהו" אמרו לך לרצוח. היו אפילו שמועות שדיווחת על גמד ירוק שאמר לך לרצוח.

"אמרתי להם כל מיני סיפורים כאלה. כנראה שאני בעצמי לא הבנתי מה קורה ומה קרה. אז כל פעם נתתי להם איזה סיפור אחר רק כדי להשביע את הרצון שלהם. רק שיירדו ממני. באותה מידה שקודם רציתי כאילו להשביע את הרצון של האבא, אז עכשיו זה היה איתם".

איזה סיפורים מכרת להם, למשל?

"כל מיני. אני כבר לא ממש זוכר. זה נהיה כל-כך מורכב שכבר התחלתי להאמין בסיפורים האלה".

שלושה חודשים הוא שהה בבית-החולים לחולי-נפש בטלביה, ונבדק על-ידי מומחים בעלי שם, ובראשם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר קרלוס בראל. כשעיון קדחתני בספרות המקצועית לא העלה מקרה דומה, פנה בראל לכל המרכזים לבריאות-הנפש בעולם, כדי לברר אם ידוע על עוד מקרה של נער שהרג את כל משפחתו. כל המכתבים נענו בשלילה, אבל כולם ביקשו לקבל את פרטי המקרה הישראלי, כדי לתייק אותו כתקדים.

כשנסתמו כל הדרכים הקונבנציונליות, ועדיין לא הצליחו לתת כל הסבר הגיוני לרצח, הסכימו הסניגורים לכך שהנער יעבור טיפול בהיפנוזה, בתקווה שאולי תחת השפעה הוא יוכל להסביר מה באמת קרה. מאוחר יותר הוא גם קיבל זריקת-אמת, וגם היא לא הועילה, למרות שהמינון היה הרבה מעל המקובל. הפסיכיאטר המחוזי קבע לבסוף שמדובר בנער מבריק, הרבה מעל הממוצע, שהאינטליגנציה שלו באה על חשבון הפגיעה באישיותו. בראל טען שמדובר בילד נרקיסיסטי, העסוק בסיפוק צורכי עצמו.

בשלב הזה התחלת להבין משהו ממה שגרם לך לעשות את מה שעשית?

"בשלב הזה עוד לא הבנתי כלום. אני הייתי במצב כזה של חצי קומה. הייתי כאילו קפוא. דווקא ככל שעבר הזמן הייתי יכול להגיד יותר דברים שנראים לי שייכים. למשל, עד לפני כמה זמן בכלל לא חשבתי על הקטע הזה שיכול להיות קשר בין זה לבין מה שחשבתי והרגשתי אל אבא".

מה הרגשת אל אבא?

"היה לי הרבה כעס על אבא. אני לא זוכר את זה ממש בצורה ברורה, אבל אני זוכר שהיה עלי לחץ במשפחה, שזה בסוף גרם למין אובדן פרופורציות. זה היה מין לחץ שבסוף כבר… מצד אחד היו הקטעים של העצבנות של אבא, שהיה צועק ומכה. היתה אלימות, פשוט אלימות. ומצד שני אמא היתה די פאסיבית ולא עשתה כלום. גם עליה די כעסתי".

אבא היה אלים כלפיך?

"לא דווקא כלפי. לא. יכול להיות בגלל שהייתי בן והייתי הקטן, והיה לו נוח להתגאות בי. וזה בכלל לא מה שרציתי. רציתי שיהיה לי עם מי לדבר. לא יכולתי לדבר עם אף אחד, חוץ מלפעמים עם האחות שירה, שהיתה גדולה ממני בשלוש שנים. פשוט לא היה קיים מושג כזה של לדבר".

על מה במיוחד רצית לדבר עם ההורים?

"אה… למשל, אחרי כל הריבים האלה שאבא רב, כל העצבים האלה, רציתי שאני לא אהיה איזה בובה של מישהו או חייל של מישהו, שאני ארקוד לפי החליל שלו. למשל, הוא היה דתי עם כיפה סרוגה, והוא רצה שאני אלך לבית-כנסת בשבת. ואני לא דתי. שנאתי כל מה שקשור לדת, ושנאתי את הבית-כנסת. אבל פחדתי, כי לא העזתי להגיד לו לא".

אף פעם לא העזת להראות לאבא את הכעס שהיה לך עליו?

"לא היתה דרך להוציא את זה. אני זוכר אותו אומר לאחותי שירה, שדברים שקורים בבית לא יוצאים החוצה, אחרי שפעם אחת, אחרי ריב, היא הלכה ליועצת או משהו. והיו ריבים אלימים ממש. הוא היה נורא עצבני. 'מה היא עונה לי, אל תעני לי'. והוא היה מקלל. ופתאום הוא היה כאילו נרגע. זה כמו ג'קל והייד. גם אנשים שהכירו אותו מהעבודה, הוא היה מפקח בעירייה, חשבו שהוא איש נורא רגוע ונחמד".

אבל אתה אף פעם לא היית מעורב במריבות?

"לא. כלומר, אני הייתי מין כזה לא מורגש. הרגשתי כאילו אני חפץ בבית. כאילו אני מנותק, ממש מנותק. האלימות היתה יותר כלפי האחיות, אבל זה השפיע עלי מאוד. הייתי נורא מפחד מהרגעים האלה. לא ידעתי כאילו מה לעשות. אולי אני אזדהה איתו כדי ש… ואני כנראה לא הייתי מוציא דברים, וצובר הכל ולא היה לי למי לפנות. פשוט לא ידעתי מה לעשות. נוצרה אצלי, אני חושב, איזה תוקפנות כזאת, אבל תוקפנות מאוד מופנמת. אף פעם לא העזתי להוציא את זה. הייתי סגור ממילא, ועוד סגרו אותי יותר ויותר, כי לא לימדו אותי לדבר. זה גם בית כזה קצת מרוחק מבתים אחרים, כמו בסרטי אימה כאלה. בבית הייתי בתוך קונכייה קטנה, עד שכל הדברים איבדו פרופורציה".

שנאת להיות בבית?

"אהבתי נורא את הבית. אהבתי להיות עם עצמי בשדות מסביב. הייתי משחק כדורגל עם חברים על הדשא ועל הגג כשהאבא לא היה. בל"ג בעומר או יום-העצמאות היה אפשר לעשות ממש קרוב לבית קומזיצים ולטייל. היה נורא כיף לגדול כאן. אז לדברים האלה אני מתגעגע".

איזה מין ילד היית?

"ילד רגיל, דווקא עלה-כיפאק. ילד שקט כזה, ממושקף, תלמיד טוב. צייתן כזה. לא העזתי אף פעם לענות… נורא התגאיתי כשאחותי שירה היתה עונה לאבא. הערצתי אותה. מה שבאמת הייתי רוצה זה להיות בצד שלה נגדו. לא כמו שהייתי אז".

בערב לפני שירית בו היה איזה ריב גדול?

"אני לא זוכר ריב. כלומר, כל הזמן היו ריבים, אבל לא באותו לילה ולא בלילה הקודם, כי האבא היה במילואים, והוא רק בא באותו לילה לחופשה".

כשהוא היה במילואים, הבית היה יותר רגוע?

"היתה איזו פריקת עול כזאת. וכשהוא בא לחופש, שוב היה יותר לחץ".

ואתה קושר בין זה לבין מה שקרה באותו לילה?

"אולי חשבתי שזה יפתור לכולם, יקל על כולם".

על כולם? אז למה ירית באחרים?

"אני זוכר שאחר-כך ניסיתי לנתח מה קרה ולמה והכל… כאילו… למה זה היה חייב להיות כך, למה זה לא יכול היה להיות אחרת, למה לא יכול היה להיות פתרון אחר… אבל היום אני אומה שזה לא היה יכול להיות אחרת, כי עובדה שככה זה קרה. אבל בדיוק הייתי בשלב ביניים של ההתרחקות מהמשפחה ולפני המעבר לחברים וחברות. אם הייתי עובר את זה, יכול להיות שהלחץ בבית כבר לא היה משפיע עלי כך".

אתה חושב לפעמים מה היה קורה, לו היית מצליח לעבור את השלב הזה?

"כן. אז האחיות כבר היו הולכות לצבא שתיהן, והאבא לא היה רב איתן, ואני הייתי אולי נשאר לבד בבית, והיה לי את החדר שלי, והייתי הולך עם חברים, חברות. בתיכון נמצאים יותר עם החברים, ופחות היה חשוב מה קורה בבית".

אתה מתגעגע אל המשפחה?

"לאחות הקטנה שירה אני נורא מתגעגע. אני נורא אהבתי אותה. היינו גם רבים הרבה, אבל היא גם היתה מפנקת אותי. מאוד הייתי רוצה שהיא תהיה… אני הייתי יותר קשור אליה מאשר לאחות הגדולה, שהיתה יותר שקטה, מופנמת כזאת. אני לא זוכר הרבה ממנה. להורים, אני לא יכול להגיד שמה שאני מרגיש זה געגועים… זה יותר כיסופים להורים שהייתי רוצה שהם יהיו. געגועים לאבא שלא היה לי, שהייתי יכול גם לדבר איתו, גם להתגאות בו, לשמוח שהוא בא, לחבק אותו, ושהכל יהיה טבעי כזה".

היתה אצלך איזו הקלה אחרי המקרה, אחרי שהתחלת לחיות בלי הצל המעיק של אבא?

"לא היה לי אפילו זמן לחשוב אם זה מקל לא מקל, כי עברתי מבעיה לבעיה, מהפח אל הפחת. זה רודף כמו סיוט, וזה הסטיגמה, וזה הבעיות עם המשפט. יכול להיות שאם במהלך התקופה שעברתי מאז היה איזה מישהו שהיה מטפל בי או אחראי עלי, אולי הייתי מרגיש איזה הקלה. אבל סך-הכל אני לא חושב שהיתה הקלה".

* * *

כשלושה חודשים ישב איתן כהן בטלביה, ואז הוחזר לבית-המעצר במגרש-הרוסים. לא עניין קל לנער טוב מבית טוב להיזרק פתאום למערכת עבריינות קשוחה כזו. היה קיץ והיה חם, ובשלושת הימים הראשונים שם שהה איתן כהן לבדו בתא גדול ובו שש מיטות קומתיים מבטון.

איתן: "זה היה סיוט. כיוון שלא היו שם עוד עצורים, על המיטות בטון לא היו מזרונים, וזה נראה ממש כמו בית-קברות. בלילה ממש השתגעתי. הייתי דופק על הדלת ברזל לסוהר שיוציא אותי. פחדתי. אני לא ידעתי בכלל מה זה עבריינים. עד שהתחלתי להבין, זה לקח לי זמן לתפוס את המקום שלי. במעצר היו כל מיני קטעים, למשל אנשים שעישנו סמים, שלא הכרתי דבר כזה לפני כן, היה איזה מישהו שהיו מרביצים לו, כיבו עליו סיגריות, כל מיני דברים כאלה".

פחדת?

"עדיין הייתי די מנותק. הייתי במין כזה ריחוף, אבל כשהיו פונים אלי הייתי מדבר, כאילו שהכל בסדר. הייתי אז ממש בהלם. הייתי יושב, לפעמים צוחק לפעמים בוכה, שינויים כל-כך קיצוניים במצבי-רוח שהיום בכלל לא קורים. אני חושב שבאיזשהו מקום אנשים די נרתעו ממני: לך תדע, אם הוא לא יקום בלילה או משהו כזה. הפרסום שלי עזר לי בתקופה ההיא לתפוס את המקום שלי. אז פה ושם היו גונבים לי דברים, שהאורחים היו מביאים לי (אז עוד היו באים אלי קצת ביקורים), מבקשים דברים, אבל גם לא כל-כך היה אכפת לי. היו זמנים שממש רציתי למות… הייתי ישן המון, כל הזמן הייתי ישן וכאילו קורא, הייתי בוהה בספר, לא קורא כלום, רק מדפדף וחושב על דברים אחרים".

חשבת על התאבדות?

"לא, אף פעם לא חשבתי על זה במונחים טכניים, בפרטים, פשוט רציתי לא להיות יותר. וזהו. לא ידעתי איך להמשיך לחיות, זה היה יותר מדי כבד, זה היה יותר מדי גדול".

מה בכל זאת החזיק אותך בחיים?

"את לא תאמיני, בתקופה שהייתי במעצר, נעצרה חבורה של חרדים ששרפו תחנת אוטובוס, משי-זהב וכל אלה. הם כל הזמן דיברו איתי ואמרו לי תתחזק באמונתך. ואני הייתי במצב כזה נורא רך, נורא מרחף ונורא נתון לכל השפעה, שכל מי שמעניק איזושהי מסגרת או תמיכה, אני מיד אצטרף אליו. יכולתי באותה מידה להצטרף להארי קרישנה או למוג'הידין או לחמאס, או אני לא יודע למי. אז התחלתי להניח תפילין כל בוקר, ופתאום הלכתי עם כיפה, מה שלא עשיתי קודם. זה גם הצטרף לפחד שעוד ליווה אותי מאבא, שתמיד רצה שאני אהיה יותר דתי. היה לי פחד שהוא עדיין נמצא באיזשהו מקום".

היו לך סיוטים?

"לא היו סיוטים. היו לי חלומות, היה לי חלום שאבא שלי רודף אחרי, שאני רב איתו, דבר שבמציאות אף פעם לא קרה. בחיים לא הייתי מעז. חלומות כאלה לא היו חוזרים הרבה פעמים, אולי פעם או פעמיים או שלוש. חלמתי כמה פעמים על המשפחה או משהו כזה, כאילו שהם חיים היום. אף פעם לא חלמתי שהם מתים".

היו לך אורחים שבאו לבקר אותך במעצר?

"אז עוד כן. אני אפילו זוכר בבירור, מי בא ראשון לבקר אותי. באה אהובה, בת-דודה מעין-כרם, שבאה מיד אחרי המקרה עם מעיל. למחרת באה דודה מצד האמא, שהיא באמת באה בשבילי, ולא באה כדי להאשים. למרות שהיא לקחה את זה נורא נורא נורא קשה. אני יודע שהיא גם היתה בוכה הרבה אחרי הביקור, ודווקא אהבתי אותה גם בגלל זה, כי הרגשתי כמוה. אחר-כך כבר הגיעו דודים וכל מיני, אבל הם יותר באו כדי לראות את 'היצור'. ככה הרגשתי אז: לא מספיק שהחוקרים שואלים אותי שאלות, עוד אלה באים ושואלים, וכל אחד בא ומטיח… כאילו מה? מצאו את הכותל להטיח עליו את כל ה…"

את כל ההאשמות?

"במידה רבה כן. הם באו עם הרבה כאב. אני יכול להבין אותם. הם לא לקחו בחשבון בכלל את הצד שלי. והיו, כן עכשיו אני נזכר, היתה הדודה הזאת מצד האמא, ועד איזה בן-דוד אחד מצד האבא, שאיתו אני עדיין בקשר, שאמרו שאין מה לעשות, מה שהיה כבר היה, עכשיו מה שנשאר זה להמשיך, ללמוד, לעשות משהו עם עצמך. כאילו שזהו, כבר אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

"ובאמת בשלב שהתחלתי להבין מה קרה, נהייתי נורא אובססיבי בעניין הזה של להיתפס למה שאמרו הדודים האלה, להיות ריאלי וזהו, למחוק הכל. כאילו זהו, יש איתן אחד של היום, ואיתן של פעם לא קיים".

השיטה הזו היתה מקובלת גם על הפסיכולוגים שטיפלו בך?

"היו לי המון שיחות עם פסיכולוגים, והיו לי גם ויכוחים איתם. אמרתי לאחד: תשמע, יש כל מיני דרכי טיפול בפסיכולוגיה, אתה יש לך את הדרך שלך, והיא להתחבר למה שקרה, בצורה אפילו מוגזמת. ואני חושב אחרת, אני חושב שהדרך הזו לא תוביל לשום מקום, ואני בכלל לא רוצה לחשוב על מה היה. מי שירצה להכיר אותי שיכיר אותי. גם לא אכפת לי מהחברה, ואני תמיד יכול לנסוע להונולולו, לאיזה מקום בקצה העולם, שאף אחד לא יכיר אותי, ואני לא חייב כלום לאף אחד, וזהו, אני מוחק הכל. אני עכשיו אלמד ואתחיל משהו אחר. וזה ממש היה נוח, וזה גם עזר לעבור תקופה מסוימת, ואחרי זה לאט לאט בהדרגה להשתנות. כי ברגע שהייתי ישר בתוך מה שהיה, יכול להיות שהייתי מידרדר לדאון כזה".

החברים שמרו איתך על איזה קשה בתקופה ההיא?

"לא. התנתקו כל הקשרים. פשוט פחדו. בהתחלה כתבו לי מכתבים".

בעיתונים פורסם נוסח המכתב ששלחו לו חבריו לכיתה, כיתה ט' בתיכון זיו בבית-הכרם: "חזק ואמץ! כולנו איתך לאורך כל הדרך. אנחנו מצפים לשובך בכיליון עיניים. נקבל אותך אלינו בשמחה ואהבה כמו תמיד. אנא שמור על עצמך ואל תעשה מעשים פזיזים". את המכתב יזם וניסח יניב קלדרון, שהסביר אז: "כתבתי את המכתב למרות שידענו שהוא אשם, אבל ידעתי שזה היה מתוך אי-שפיות של רגע. כי אני מכיר אותו, יודע שהוא נורמלי לחלוטין".

איתן: "לבקר לא באו, הם כנראה פחדו. ואני גם לא כל-כך רציתי קשר בהתחלה. על החבר הכי טוב שלי זה מאד השפיע רע. שמעתי שהוא בא לבקר, אבל לא נתנו לו להיכנס, ואחרי זה התנתק הקשר, כי ככל שעבר הזמן, זה נהיה יותר קשה לחדש את הקשר. אני הייתי במין תהליכים כאלה, שעוד לא הבנתי מה קורה איתי, וגם כשהתחלתי להבין, אז נסגרתי ולא רציתי לראות אף אחד ולא עניין אותי כלום. זו היתה מין השלמה כזו".

מהעונש שיגזור לך בית-המשפט לא פחדת?

"בכלל לא התעסקתי בעניין של העונש. אני חושב, שמצד אחד בכלל לא האמנתי אז שאני אשפט…לא יודע, זה לא נראה לי כאילו סופי, את מבינה, כל הנושא הזה".

מה לא נראה לך סופי?

"המוות. כאילו שהם הלכו לאיזה זמן, את מבינה? עדיין לא האמנתי שאני אהיה בבית-סוהר, חשבתי שיעבירו אותי לדודים, או שהדודים יטפלו בי, או שמישהו יטפל בי, לא האמנתי שאני כאילו… מצד שני, כשקיבלתי את התשע שנות מאסר, זה לא כל-כך עניין אותי. אמרתי בסדר. אחרי זה באה הקצינת-מבחן והעורך-דין וניסו לנחם אותי. הסבירו לי, אתה תשתחרר על שליש. אמרתי כן, כן, בסדר. זה בכלל לא עניין אותי. מבחינתי, שום דבר לא עניין אותי. גם אם היו אומרים לי שעכשיו אני הולך לסינג-סינג לחמישים שנה ואחרי זה לכיסא חשמלי, אז הייתי אומר אוקיי, עלא כיף-כיפק".

* * *

שילוב האימים בין הרצח האלים לבין מבצעו המתוק להפליא ("מנהלת בית-ספרו אמרה, שהוא נער נורמלי ביותר, תלמיד מצטיין הנוטה לגאוניות, תמיד היה מאושר ושמח, ואף פעם לא שמעה שהיו איתו בעיות בבית", "חדשות", 23 בפברואר 1986) בילבל לחלוטין את מערכת החוק, כשם שהפחיד את מערכת בריאות הנפש. איתן כהן טולטל בין בית-החולים הפסיכיאטרי בטלביה לבית החולים גהה, כשבין לבין הורצו אליו פלוגות שלמות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים.

עברו תשעה חודשים עד שגיבש בית-המשפט המחוזי את החלטתו. בכתב-האישום ביקש התובע יהושע רזניק להרשיע את הילד ברצח, אך כהן חתם על עיסקת-טיעון, והודה במעשה תמורת הפחתת האישום מרצח להריגה. וכך יצא ששלושת שופטי בית-המשפט המחוזי, אליהו נועם, צבי טל ושלום ברנר, דנו רק בשאלת העונש הראוי. התובע ביקש לגזור עליו עונש מאסר ארוך, והציע שעד גיל עשרים ישהה הילד במעון סגור, ואחר-כך הוא יבקש חנינה. בסופו של דבר החליטו השופטים לגזור עליו תשע שנות מאסר. הם הניחו שהעונש יופחת בשליש על התנהגות טובה, כך שהילד ישהה עד גיל עשרים במעון סגור, שגם יפעל לשיקומו הטיפולי, ואם הטיפול יצליח, הוא ייצא אחר-כך לחופשי. הוחלט שהנער יישלח למעון לנערים חוסים, מיצפה-ים בהרצליה.

איתן: "אני זוכר שהגעתי בניידת למיצפה-ים. זה כזה בסיס צבאי אנגלי ששיפצו, הכל אפור כזה, כמו איזה כלא צרפתי מהסרטים. הכניסו אותי למנהל, והוא והרכז הסבירו לי שאני עכשיו באגף הנעול, ולא יודעים בדיוק לכמה זמן. הכניסו אותי לחדר עם עוד שלושה אנשים, כולם ישבו על פריצות. לקח לי קצת זמן להכיר את העבריינים האלה ואת הסגנון דיבור הזה, למרות שבאתי מהמעצר וכבר לא הייתי כל-כך ירוק בעניינים האלה. אני זוכר, שבימים הראשונים כשהייתי בנעול, נכנסתי יום אחד לנגרייה ושאלו אותי: שלום, לכמה זמן אתה בא. שמעו לתשע שנים, שאלו על מה. ואני חושב שכששמעו למה אני שם, הם פחדו".

וזה עזר לך?

"לא, דווקא מתוך הפחד היו מנסים להתחיל לריב איתי ולגנוב דברים, היו באים בקבוצה כדי להראות לי, שלא כדאי לי להתעסק איתם. היו מקללים אותי, צועקים לי 'רוצח' ואני שתקתי. פחדתי ממכות, סמים לא הפריעו לי, כי לא הייתי מעורב בזה. אני חושב שהמזל שלי היה שלא רציתי להיות מהחבר'ה, רציתי להיות לבד. וזה שהייתי זאב בודד עזר לי. בהתחלה הייתי קצת מעליהם כאילו, מצד שני, תמיד היה לי כזה קוד, שאני אף פעם לא מלשין. ובגדול זה עזר.

"והיו לי גם אשליות שהתנפצו. למשל, בהתחלה נתנו לי להבין שאני אהיה כמו כל האחרים: תקופה קצרה באגף הנעול, ואחרי זה אעבור לאגף פתוח ואחר-כך להוסטל. אז הכנתי לי בנגרייה כל מיני תמונות שאני אתלה על הקיר, והם ישבו והעלו אבק במשך שנה וחצי לפחות, עד שהעלו אותי לפתוח".

למה באמת נשארת תקופה כל-כך ארוכה בנעול?

"חששו כנראה, בגלל שזה מקרה קשה. במקרה שלי אף פעם לא רצו לקחת אחריות. תמיד הצטייר להם המקרה הזה כמו איזה מקרה מטורף, שאף פעם אי-אפשר לדעת אם זה יחזור או לא ומתי. והם נורא פחדו. אני זוכר, ששלושה חודשים אחרי שנכנסתי לנעול, נשברו לי המשקפיים במשחק כדורסל, והיו צריכים להוציא אותי לתקן את המשקפיים. ואז המנהל יחד עם המדריך, צוות שלם, לקחו אותי לעשות משקפיים.

"אבל תוך כמה חודשים התחילו לתת בי אמון. ואחרי בערך חצי שנה התחילו להוציא אותי בהדרגה החוצה. אחרי בערך שנתיים נרשמתי לבגרות. בהתחלה לא היו לי תנאים. הייתי כותב על המיטה ומסביב היה רעש של משחקי שש-בש ומוסיקה ודיבורים. היה שם רכז כזה פרימיטיבי, שממש לא רצה לעזור. ביקשתי ממנו שיאשר לי להכניס שולחן לחדר. הוא לא הסכים. למה? כי זה חריג. יא חתיכת שמוק, אני חריג. כולם יושבים שלושים יום בנעול ועולים לפתוח. ואני יושב שנתיים בנעול ולא יוצא, ואנשים עולים, יורדים, בורחים, חוזרים, משתחררים, ואני עוד פה כמו פקיד-קבלה. בסוף הוא הסכים להכניס לי שולחן.

"אחרי שהייתי איזה חצי שנה בנעול, עוד שנתיים באיזה שלב ביניים כזה, העבירו אותי לפתוח. ושם היה רכז שהוא ראש גדול. הוא בחור מבריק ממש, אני מעריץ אותו. אם הייתי מרגיש חרא, הייתי בא ומתאר לו כמה סוף העולם, והוא, כמו קוסם, צ'יק צ'אק מראה לי כמה זה בכלל לא סוף העולם.

"הוא היה כל כך מבסוט שאני לומד ועושה עם עצמי משהו, שהוא עשה הכל לעזור לי. הייתי שם תקופה קצרה עם עוד איזה שניים בחדר, ואחר-כך העבירו אותי לחדר עם עוד בחור שאיתו התחברתי, וממש עזרתי לו להשתקם, וכשהוא השתחרר, הרכז הסכים שנוציא את המיטה השנייה והיה לי חדר לבד.

"כל החלום שלי היה שיהיה לי חדר משלי. זה היה הדבר שהיה הכי חסר לי רוב הזמן, הפרטיות, שלפעמים יעזבו אותי לבד. תמיד ברגעים הכי חראיים אנשים דוחפים את האף ואנשים מוסיפים שמן למדורה ומחטטים בפצעים. במיוחד במצב שלי, שלא היה לי לא בית, לא משפחה, לא מישהו קרוב, הייתי כמו ספינה טרופה, שאין לה נמל שקולט אותה. ולכן בשבילי החדר היה כזה הקלה, וכל-כך התגאיתי בחדר הזה. אני חושב שכל יום עשיתי ניקיון וסידרתי אותו ותליתי תמונות על הקיר. היה משם נוף מקסים. אתה קם בבוקר, בשבת למשל, ורואה סירות מפרש מהחלון, והים נורא כחול בהרצליה. ציפורים בבוקר נכנסות לחדר, על החלון, זה היה חלום.

"בינתיים הגיע לשם עוד בחור בן חמש-עשרה, שדקר את אחותו בפרדס-חנה, והוא גם כן קיבל תשע שנות מעצר. שמחתי שהוא בא, כי היה לנו הרבה משותף, וגם לשנינו היו תקופות מאסר ארוכות, למרות שמבחינת הרקע הוא היה שונה ממני, הוא ישב כבר פעם במוסד על משהו, אבל הוא לא היה מסוג העבריינים הפושטקים, הוא היה בדאון כל הזמן, אחד שמסתבך כי הוא לא יודע איך להתמודד עם החיים. היינו יושבים ומדברים, והוא התחיל גם ללמד אותי לנגן על גיטרה.

"אחר כך עשו אותי אחראי על התחזוקה והגינון. הייתי צריך לכסח דשאים, להשקות וזה. הייתי אחראי על מחסן כלי העבודה. זה היה מין צריף כזה עם שלושה חדרים, והכל היה הרוס ועזוב. ישר קלטתי שיש שם פוטנציאל. התחלתי לנקות ולהוציא את כל הגרוטאות, ואת כל הכלים ריכזתי בחדר אחד, ובחדר אחר הבאתי שולחן וכיסא, וביקשתי ללמוד שם במקום בכיתה שהיתה. אחרי שהסכימו, ניקיתי, צבעתי, שמתי וילונות, קניתי פוסטרים ותליתי, עשיתי שם ממש מקום לתפארת, שמתי שלט 'איתן' על הדלת, והתחלתי ללמוד שם. הבאתי לשם גם ספה והייתי נח שם בהפסקה בלימודים. וכך השלמתי לימודים לבגרות".

כהן השלים את בחינות הבגרות באחד מבתי-הספר באזור הרצליה. בתחילה היו ציוניו מעולים, אחר כך קצת פחות. בשלב הזה כבר היה מבוגר יחסית לשאר החוסים. היה לו כאמור חדר לבד, והוא היה יוצא החוצה ללא השגחה. "אז כבר היתה לי איזה מידה מסוימת של הילה כזאת", הוא אומר, "אפילו כבר קינאו בי, כי לא ידעו מה עברתי בהתחלה".

היה לך קשה לעזוב את מיצפה-ים כשהגעת לגיל 20?

"תראי, לא היה לי מקום אחר, לא היה לי בית, לא היה לי חדר. החדר שלי בבית, אני כבר שכחתי איך הוא נראה. וזה היה הבית שלי והמשפחה שלי, לא היתה לי שום משפחה אחרת".

* * *

עניין המשפחה היה טעון ברגשות סותרים ממש למן ההתחלה. כמה חם ותומך אתה יכול להיות כלפי מי שהרג את אחותך או את אחיך ואת כל בני משפחתם? מצד שני, כמה קר ומנוכר אתה יכול להיות כלפי אחיינך, נער בן ארבע-עשרה, שנשאר בודד בעולם, באין משפחה? הוויכוח הזה חצה את המשפחה, כבר שעות אחדות אחרי שהתגלו הגופות, כשבני משפחת בכור, אחיה של האם לאה כהן, שכרו את עו"ד יוסי ארנון, כדי שיגן על אחיינם. לא כל בני המשפחה תמכו בצעד. וכבר באותה שבת קודרת היו בני משפחה שטענו, שעליהם להתנכר לנער ולהפקיר אותו לגורלו.

במשך ימים אחדים נמשכו הוויכוחים הסוערים בקרב בני המשפחה האבלה. לבסוף, ביום שלישי בערב, התכנסה כל המשפחה בבית בעין-כרם, שבו ישבו הקרובים שבעה, ולאחר דין ודברים לוהט התקבלה ההחלטה להתייצב להגנתו של הנער.

איתן, הרבה יותר מדי פיקח ופקוח עיניים מכדי שלא יבחין ביחס האמביוולנטי של בני משפחתו כלפיו. למען האמת, רובם גם לא טרחו להסתיר את יחסם האמיתי. "אחת הדודות באה אלי, הייתי אז בערך בן 15, והיא אמרה: 'תשמע, אני לא באה אליך בכלל, אני באה בשביל האבא שלך'. היתה דודה שאמרה: 'איך עשית את זה, אתה היית נסיך בבית, האבא שלך עשה ממך מלך'. הם אמרו לעצמם, הוא עשה את זה, אז עליו נוציא את כל הזעם".

היתה הצדקה לכעס שלהם, לא?

"ברור, אז יש כמה דודים שלא באו בכלל. עלא-כיפק, זה דווקא מקובל עלי. אבל היו כאלה שממש הפכו את הביקורים האלה לסבל בשבילי. וגם היה לי קשה, כשהייתי רואה שבאים הורים של אחרים לבקר, וההורים ככה מחבקים אותם, או כזה מראים חום ואהדה ותמיכה וזה. כשאלי היו באים הדודים וזה, אז היה מין דיסטנס כזה. היו באים, יושבים כזה, פרצוף כזה קודר, כאילו שהם עולים לקבר, כאילו שהם היו מעדיפים בכלל לא לבוא".

עם ההורים שלך, בעבר, כן היה קשר של חום ושל קירבה גופנית וחיבוקים ואכפתיות?

"כן, בטח. אם אני הייתי נגיד עבריין והם היו באים לבקר אותי אז… כן, בטוח. אני יודע שהאבא, נגיד בהתחלה, היה נורא כועס וזה, אבל אחרי זה היו באים, והיו מחבקים אותי… נגיד פעם נפצעתי בבית-הספר ולקחו אותי לבית חולים, ואז אמא שלי באה ישר מהעבודה, ואבא שלי גם כן בא אחרי זה, ולקח אותנו הביתה, וקנו לי דברים, וטיפלו בי. מהבחינה הזאת דווקא היה טוב, אבל זה היה מהול כל הזמן במין דברים אחרים. אבל עם הדודים אף פעם לא היה קשר כזה, בטח לא אחרי מה שקרה. אז הם היו באים בפרצוף חמוץ והיו מספרים לי יותר על הבית ועל כמה שרע להם, כאילו שאני איזה פסיכולוג. אז יש הרגשה כזאת חרא אחרי הביקור. בגלל זה העדפתי שלא יבואו, רציתי רק שיניחו לי".

אמרת להם את זה?

"בערך בגיל 17 התחלתי להבין שהם לא יניחו לי. שיהיו בריאים עם המחשבות שלהם, אני לא הולך להיפגע מזה בכלל. כי חוץ מהכל הייתי נורא נפגע מכתבות שהיו מתפרסמות עלי. אבל בינתיים התבגרתי קצת והחלטתי שזה שיש קרובים ושיש כל מיני כאלה שמפרסמים כתבות על הבית, על הירושה, שיפרסמו. אז מה אם ז'וז'ו מהקיוסק יחשוב עלי שאני רוצח מתועב, שגם רצח וגם ירש וגם אני לא יודע מה. אז שיחשוב. מספיק לי שכמה אנשים שקרובים אלי יודעים את האמת".

כשביקש עו"ד יוסי ארנון לחתום על עיסקת-טיעון ולשנות את האישום מרצח להריגה, הסכימה הפרקליטות בלי שום בעיה. מבחינתם, לא היה הבדל במה הוא יורשע, כל עוד הנער מודה. אבל מבחינת פרקליטיו של הנער היתה לכך משמעות רבה: רק מפני שלא הורשע ברצח, הם הצליחו לזכות אותו יותר מאוחר בצו-ירושה, שהכריז עליו כעל יורש יחיד של כל הרכוש המשפחתי (בית בעין-כרם, ששוויו מוערך בלמעלה ממאתיים אלף דולר, וכספי הפיצויים שהגיעו לאביו מהעירייה). הם הבינו שהכספים האלה יהיו הבסיס הכלכלי שיאפשר לו להשתקם בעתיד.

קרובי משפחה של הנער כעסו מאוד על ארנון, אבל הוא טען בצדק, שהם מינו אותו לפרקליטו של הנער, והאינטרס של הנער הוא לזכות בכל הירושה. כשהגיע הנער לגיל 18, הוא הוכיח שהטיעונים שייחסו לו תאוות בצע מופרכים: כהן החליט להעביר לסבתו חלק מהבית, וגם לרשום על שמה את הקרקע הצמודה לחלקה. זה לא זיכה אותו מחדש בקשר חם עם קרובי משפחתו.

הניתוק הזה מהמשפחה קשה לך?

"בעבר זה היה יותר קשה, כי הייתי תלוי יותר בדודים. כי כשאתה פחות בוגר, אתה יותר תלוי במישהו יותר גדול. במישהו שיעזור, מישהו שיתמוך. היום אני בסך-הכל לא מצפה לכלום, כי אני יודע שיש להם את המשפחות שלהם, ואני מאוד מודה להם על מה שהם עשו. אין לי שום דבר נגד אף אחד בעצם, אבל אני לא מאמין באיזשהו קשר שיכול להיות איתם. כלומר, אני מסתכל במין כזאת ראייה, שאני צריך לבוא ולעשות מה שאני יכול למען עצמי ולמען החברה ולהיות נורמלי".

* * *

וכך, עם תחושה של מי שרוצה לעשות מה שהוא יכול למען עצמו ולהיות נורמלי וגם הוכיח שהוא יודע לעשות את זה, הגיע איתן כהן לכלא מעשיהו, לרצות שם את המשך תקופת המאסר שנקצבה לו. הוא האמין, שיישב שם תקופה קצרה בלבד, מפני שבזכות התנהגותו המופתית במיצפה-ים ינוכה שליש. אז גילה, להפתעתו המוחלטת, שהעניינים לא מתנהלים בדיוק כמו שהאמין.

איתן: "התייחסו אלי לגמרי כאילו אני אסיר חדש, כאילו מחקו את כל החמש וחצי שנים שהייתי במיצפה-ים והוכחתי את עצמי. למשל, בכלא מעשיהו האסירים מחולקים לקטגוריות. במקרה שלי החליטו, שהיות שאני אסיר מסוכן לציבור, יתנו לי קטגוריה ב'2, שיש איתה כל מיני הגבלות. ההגבלה שלי היא, שלפני שאני יוצא לחופש, אני צריך שיבוא לחתום ערב. זה כשלעצמו לא נורא, אבל אין לי במשפחה מישהו כל-כך קרוב שיבוא, ואני צריך לבקש מחונך ממיצפה-ים שיבוא, וזה לא נעים. חשבתי, שכיוון שבמיצפה-ים יצאתי כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא קרה כלום, יכולתי להיות בקטגוריה ג', שאין בכלל הגבלות. אבל גיליתי שאין עם מי לדבר, וזו הרגשה נוראה".

איך השתלבת במעשיהו?

"בהתחלה פחדתי איך אני אסתדר שם. זה אנשים יותר מבוגרים, יותר חזקים, מדברים אחרת. זה כאילו מקום יותר נוקשה מבחינת האווירה. בהתחלה פחדתי מכל הסיפורי בית-סוהר, פחדתי שאולי יעשו לי משהו, פחדתי שאיזה אסיר ירביץ לי, יתחיל איתי. אבל לא היה שום דבר כזה. באיזשהו שלב הבנתי, ששם זה מקום, שלרוב האנשים יש מה להפסיד ולא שווה להם להסתבך. אז היה לי איזה קטע או שניים של אנשים, שהיה לי איתם ויכוח מילולי בדרגה כזאת, שהגיע עד קללות ואפילו איומים כמו יא-מנאייק, אני אזיין אותך, אשבור לך את הראש. אז בהתחלה הייתי קצת בשוק, אחר-כך הבנתי, שמי שכזה יישאר כזה, ומה כבר הוא יכול לעשות לי. בסך-הכל במשך השנים שאני במקומות כאלה למדתי להסתדר. אתה לומד, שמי שמכבד את עצמו ומכבד גם את האחרים, תישאר לו הפינה שלו.

"אבל מה שהיה לי הכי קשה זה שבמיצפה-ים כבר הייתי ממש ראש גדול, ופה פתאום הפכתי להיות סתם ראש קטן, סתם איזה טמבל. עם זה נורא קשה לי. אני אגיד לך את האמת, היו רגעים, שממש השתגעתי מעצמי. מה עשיתי כל היום? עבדתי במפעל של תדיראן, מרכיב מתגים כאלה, שמכבים ומדליקים את האור, מבוקר ועד ערב. זה משהו כמו בסרט עם צ'ארלי צ'פלין 'זמנים מודרניים'. זה די משעמם, ואני מרגיש כל הזמן איזה חוסר תכליתיות כזאת. אם עונש, אז אני מבין שהייתי צריך לקבל עונש בהתחלה. אבל זה לא הגיוני כאילו לשקם ופתאום להעניש בסוף.

"אני רואה בכלא אנשים, שלוקחים את הדברים בקלות והם נראים בסדר והם בריאים בגופם ובנפשם. ויש כאלה, שכל הזמן אוכלים את עצמם והם לא עושים כלום עם עצמם והם גם נראים כך, כי זה מה שהם משדרים. אז אני משתדל, גם בשביל עצמי וגם כי זה באופי שלי, להסתכל על החצי המלא של הכוס, כי בסך-הכל זה מה שיש. אבל אני לא יכול להגיד שלא קשה לי עם כל העניין הזה של הקטיעה של הרצף. סך-הכל היתה תקופה בהתחלה בהתחלה שלא רציתי לעשות כלום עם עצמי. פתאום אני בא, תופס את עצמי בידיים, מנסה לעשות עם עצמי משהו, ונלווה לזה כל הסבל של כל המקרה ולהתמודד איתו, וכאילו כל הזמן מנחים אותי, תתקדם, תעשה משהו עם עצמך, ובמיצפה-ים היתה לי מין כזאת הרגשה של התקדמות. פתאום עכשיו אני נסוג לאחור, למדרגות שבכלל לא הייתי בהן. שפל כזה שמעולם לא הייתי בו".

אחרי שמפה לשם העביר כמה חודשים בין המפעל של תדיראן לבין חוגי הווידיאו וידיעת-הארץ שאירגן אגף החינוך במעשיהו, הודיעו לו הממונים, שהוא צריך להתייצב במב"ן, מרכז בריאות-הנפש של השב"ס בכלא איילון, כדי שייתן חוות דעת פסיכיאטרית לצורך ההחלטה על ניכוי השליש. הוא זוכר את עצמו נגרר בבוץ, כששתי רגליו באזיקים, משוכנע שבערב יחזור לחדרו במעשיהו.

איתן: "כשהגעתי לשם התחילו לדבר איתי על יום-יומיים. ולא לקחתי איתי בכלל שום חפצים ממעשיהו, אז היו צריכים לארוז לי בגדים, ספרים, כלים, מגבות, סדינים ולהעביר לי אותם. אחר כך אמרו לי, כנראה תישאר לעשרה ימים, ואחרי זה זה הגיע לחודש וחצי. וכל יום שעבר לא ידעתי כמה עוד נשאר. נכנס בי מין ייאוש כזה, מין הלם כזה. אחרי זה אמרתי, טוב, ממשיכים. הסתכלתי מסביב: החדר לא נקי, עשיתי שטיפה יסודית. אחר-כך סידרתי לי ארון, סידרתי לי ספרים, תמונות על הקיר. להעביר את הזמן. אבל זה היה קשה.

"יש שם אנשים דפוקים כאלה, ולקח קצת זמן עד שהתרגלתי לאנשים. חלקם פסיכים לגמרי. למשל, היה אחד כזה בחדר שחשב שהוא אלוהים, כל הזמן הוא אמר, אני אשנה את העולם וצחק. זה מפחיד. וחלק מהם בעייתיים, אבל כאלה שאפשר לדבר איתם. אחרי איזה זמן התחלתי להשתלב. מצאתי כמה פרטנרים לשחק שש-בש, ראיתי טלוויזיה. קראתי הרבה, ניגנתי בגיטרה.

"אני הייתי שם על תקן כזה שלא יוצא לעבודה, לא יוצא לחוגים, לא יוצא לשום מקום. בממוצע פעם בשבוע היתה לי פגישה טיפולית, הייתי צריך לצייר ציורים, לעשות מבחנים פסיכולוגיים, היו קצת מדברים איתי. מה היית אוהב, מה היית עושה בבית, כל מיני שאלות כאלה. בשאר היום הייתי אוכל את עצמי. זאת היתה אחת התקופות הקשות. במצבים כאלה אנשים מתחילים לבנות לעצמם בראש כל מיני דברים, כאילו זה סוף העולם, כל מה שיש כבר נגמר, וסוף סוף, כשהגיע הרגע המיוחל לצאת משם, כבר הגעתי למצב כזה שאמרתי, טוב, שישאירו אותי פה וזהו.

"הייתי נורא מתוסכל וגם הפניתי את זה אליהם, לפסיכולוגים האלה. אמרתי להם: תשמעו, אתם הולכים לקבוע לגבי הוועדה שלי, אז תראו מה עשו לי פה, תראו איזה רצף של טעויות. שולחים אותי למקום כזה, ועכשיו אם השופט יגיד לי להשתחרר, אז במקום שאני אשתחרר משיקום, כמו שהגיוני שיהיה, אני אצטרך להשתחרר ממחלקה של פסיכים. זה כאילו כבר השתגעתי".

אחרי חודש וחצי במרכז לבריאות-הנפש הוחזר למעשיהו. כעבור שבוע הודיעו לו, שהדו"ח של מב"ן היה שלילי, "ואני התחלתי להבין שהמצב לא כל-כך טוב". בינתיים המפעל במעשיהו נסגר, וכהן היה קם באחת-עשרה בבוקר, קורא עיתון ומחכה לוועדת-השחרורים. ככה זה נמשך שלושה חודשים, עד שהגיע לוועדת-השחרורים, שהחליטה בסופו של דבר לא לנכות שליש ממאסרו.

במשרד דובר השב"ס סירבו השבוע לחשוף את תוכן דיוני הוועדה, בטענה שמדובר בדיונים חסויים. ככל הידוע, החליטה הוועדה לא לנכות לכהן שליש על סמך המלצת נציגת המדינה, שטענה כי דו"ח האיבחון לא קובע חד-משמעית, שכהן לא מסוכן לציבור. לא עזר לו נאומה הנרגש של עו"ד אמי פלמור-הרץ ממשרד עורכי-דין ארנון-כרמל, שביקשה להתחשב בהתנהגותו הטובה במעון. עוד טענה, שעונשו נקבע על-ידי בית-המשפט, בהנחה שהוא יקבל שליש על התנהגות טובה, ולא ייתכן שהוועדה תחרוג מסמכותה, רק כדי להחמיר בעונשו. כהן לא מתכוון לוותר. לפי עצת סניגוריו הוא לא יבקש חנינה, אבל בשבועות הקרובים יעתור לבית המשפט המחוזי ויערער על החלטת ועדת השליש.

כהן: "נורא התאכזבתי, נורא. זה כאילו מישהו מנסה להרוס את כל מה שאני בונה. אפילו התובעת בוועדה התייחסה רק לדו"ח של מב"ן, ששם הייתי חודש וחצי, ובכלל לא לחמש וחצי שנים שהייתי במיצפה-ים. אנשים שופטים אותי, כאילו היום עשיתי את מה שעשיתי, למרות שבסך-הכל כל המקרה קרה כשהייתי בכלל ילד, ומאז הרבה דברים השתנו ועשיתי הרבה דברים בדרך.

"או זה שאומרים: הוא לא יכול להשתחרר, כי משהו לא בסדר עם זה שהוא לא מצטער בכלל על מה שקרה. מה הם יודעים בכלל על הצער שלי, מה הם יודעים מה אני חושב כשאני ישן, מה הם יודעים מה אני חושב כשאני ער, וכל הסבל שעבר עלי, וכל הסבל שאני עוד אסבול. זה נורא פוגע. כי לוקחים בחור, שבעצם היה עוד ילד שלא ידע מה הוא עושה, ועושים ממנו מין מפלצת כזאת, שהוא בכלל לא מצטער. כאילו בכוונה, כדי להראות כמה שהבחור הזה הוא היטלר לפחות. זאת אומרת, אני גם לא אומר להם, אני מסכן נורא ולא עשיתי. סך-הכל עשיתי משהו, וודאי שאני מרגיש צער. אבל אני ארגיש את זה גם היום וגם מחר גם בלי להישאר בכלא.

"אני לא בא ודורש ממישהו שיעשה בשבילי משהו. אני מוכן לעשות בעצמי. אני מוכן להתמודד עם מה שאומרים לי ברחוב. עם כל מיני קשיים אחרים. אני מודע לזה שיש קשיים. ששום דבר לא יהיה קל. אבל אני רוצה לנסות לעשות משהו עם עצמי. הרי בעוד שלוש שנים, עוד שנתיים וחצי לא יהיה יותר קל, יהיה יותר גרוע. ומה הם יגלו עלי עכשיו שהם לא גילו קודם, בכל השנים שהייתי בקשר עם כל אנשי הטיפול שלהם?

"אבל תמיד יותר בטוח להגיד, שבחור שעשה כך וכך, הוא כזה וכזה וימשיך לעשות דברים כאלה, ואנחנו לא יכולים לתת ערובה שהוא לא יסכן את הציבור, וכל מיני דברים כאלה. את מבינה? כלומר, קחי כל בן-אדם, תעשי לו מבחנים פסיכולוגיים, תמצאי פאקים באישיות שלו. אחד עצבני, אחד עם חרדות ואחד יש לו סימני תוקפנות פנימית. אבל בואי נהיה ריאלים ונסתכל לכל אורך התקופה של השש וחצי שנים האחרונות. תראי לי יום אחד, שבו הגבתי באלימות, או שתקפתי מישהו, או שלא חזרתי בזמן מהחופש".

אתה חושב, שהוועדה החליטה להשאיר אותך בכלא, כי היא פחדה לקחת צ'אנס?

"הם רוצים להבטיח את עצמם. להוציא את האחריות מהידיים שלהם. כאילו מה יקרה, אם הוא ישתחרר והוא יעשה חס וחלילה משהו? עדיף שהוא יהיה בכלא. לי ברור שלא יקרה שום דבר, אבל תיאורטית, כל אחד שעשה משהו מסוים, אז בפוטנציה הוא מסוגל לעשות את זה שוב. יש צ'אנס קטן. אני גם עוד לא יכול להגיד, שאין שום דבר. באופן תיאורטי יכול להיות שיהיה. אף אחד לא ערב שזה לא יקרה עכשיו, אף אחד לא ערב בעוד שנתיים, אף אחד לא ערב גם הלאה. השאלה היא אם אתם נותנים לי את הסיכוי או לא. זה שאני אשב פה עוד שנתיים ומה יקרה אז? המקום הזה יכול רק להזיק לי".

למה?

"כי רואים שם כל מיני דברים ונמצאים בקשר עם כל מיני אנשים, ועצם המירמור שיש במקום כזה, והשעמום מביא לידי עבירה, ואני מתוסכל מזה שהמערכת הזאת נותנת לי להרגיש, שזה בכלל לא משנה מה עשית עם עצמך כל התקופה. זה שבן-אדם מסוגל להתמודד עם דברים קשים, זה לא אומר שצריך להרעיף עליו ערימות של דברים קשים. וחוץ מזה, גם אי-אפשר לדעת מתי תגיע נקודת שבירה. כי היא תמיד יכולה להגיע. אני מאמין שלא, אבל שום דבר לא בטוח, וזה בטוח יכול להרוס לטווח הארוך. במקום שאני אצא ואלמד ואכיר, אז זה ידפוק לי עוד יותר".

לך, בינך לבינך אין שום פחד, ששוב תהרוג במין התקף כזה?

"לא, אין שום ספק שזה לא יקרה ולא ספקון, ולא חצי ספקון. כי היום התחברתי לעצמי יותר טוב. ואני מכיר את העקרונות שלי ומכיר את השקפותיי ואני יודע, ששום דבר הוא לא סוף העולם בשביל לאבד שליטה. ומצד שני, אני לא צובר דברים. אם משהו מרגיז אותי, אני אומר".

מה אמרת לחברי הוועדה כששמעת את החלטתם?

"אין שם הרבה זמן לדבר, אבל אמרתי לשופט מלול שעמד בראש הוועדה: כבוד השופט, מה שעשיתי היה כשהייתי ילד וזה היה מקרה טראגי, ועד היום אני סובל מזה, והכאב שלי זה לא מהמאסר, אלא מהמקרה ומכל מה שנלווה אליו. אבל עכשיו במקום שאני אפנה את המוטיבציה שלי ללצאת החוצה, להשתקם, ללמוד, לעשות משהו עם עצמי, למרות כל הכאב שאני סובל ממנו, אני צריך להפנות את המוטיבציה שלי להתמודדות עם גורמים עברייניים בכלא, להתמודד עם מערכת, שלא באה ותומכת, אלא באה וחוסמת. ניסיתי להעביר לו את ההרגשה הזאת, שכאילו עבדו עלי. איפשרו לי לפתח ציפיות מסוימות ופתאום עכשיו הכל התנפץ אל הקיר. ואני מרגיש, שהם לא עשו את זה בשבילי, אלא עשו את זה בשבילם, בשביל השקט שלהם".

* * *

אבל אחרי כמה ימים של אכזבה הוא שוב, כמו תמיד, התעשת וכבר החל לערוך את עצמו נפשית לכל האופציות הצפויות לו בשנתיים הקרובות. ליתר ביטחון, רק ליתר ביטחון, הוא נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטה הפתוחה, למקרה שיצטרך לנצל טוב את הזמן, כשהוא מרכיב מפסקים של תדיראן. ואם, כמו שהוא מקווה, יתקבל ערעורו ובג"ץ אסירים יאשר לו את השליש, הוא מתכוון לצאת לטיול של חודש בעולם, לנקות את הראש. ואחר-כך לחזור ולהתחיל ללמוד. אולי רפואה אולי כלכלה. לא פסיכולוגיה ולא שום מקצוע טיפולי.

אתה חושש מהסטיגמה שתדבק בך מעכשיו?

"ברור, לאנשים אני מצטייר כמו איזה פרדי קרוגר או כמו 'הסיוט ברחוב אלם'. גם אני הייתי מפחד ממני, אם הייתי שומע את הסיפור. אנשים לא יודעים מה בדיוק היה, ועם הזמן עוד מוסיפים לזה כל מיני דברים שלא היו, ילד קטן פתאום קם בלילה, יורה והורג את המשפחה שלו".

עד כמה זה עלול לשבש את חייך?

"זה מפריע ליצור קשרים חדשים וזה תמיד יפריע. ובמה שזה הכי יפריע זה לגבי הקמת משפחה. קודם כל, למצוא את האישה שתהיה מספיק רגישה וגם מספיק חזקה, כדי לא להיבהל מסיפור כזה, ואם היא לא תיבהל, שגם המשפחה שלה לא תיבהל. ומה שנראה לי הכי קשה זה הילדים. מה אני אספר לילדים, דבר כזה אתה לא מספר לילד קטן".

עד כמה זה מטריד אותך?

"עד כדי לחשוב לא לגדל את הילדים שלי בארץ. כי אני אישית יכול להתמודד, אבל אני לא חושב שזה פייר לגדל את הילד כבר מראש עם האיקס הזה על המצח. אני לא הולך לשקר או להסתיר".

חשבת לנסות להסתיר את הסיפור שלך?

"כן, בהתחלה היו תקופות שניסיתי למחוק את זה. אבל אז הבנתי שזה בלתי אפשרי, אתה לא יכול למחוק חלק מהחיים. ניסיתי להאמין שזה לא אני. אבל אי-אפשר. זה גם מצריך כל-כך הרבה אנרגיות לנסות להסתיר, לחיות בשקר מוחלט, שכבר עדיף לחיות לבד על אי בודד, מאשר לחיות בשקרים. בעבר מאד פחדתי מהסטיגמה. בחופשות הראשונות ממש פחדתי ללכת ברחוב. אחרי זה העסקתי את עצמי תקופה ארוכה באיך אני מציג את עצמי, מי אני בכלל. אבל אחר-כך גיליתי, שהפחדים הרבה יותר גדולים ממה שזה באמת, ושהשד לא כל-כך נורא, אחרי שמשחררים אותו מהבקבוק ולא כולאים אותו".

אתה חושב לפעמים, איך היו נראים החיים שלך, אילו נמשכו כמו שהתחילו?

"בטח, בטח, אני תמיד בונה לעצמי מה היה יכול להיות אילו… זה לא קורה דווקא ברגעים מדכאים, לפעמים דווקא ברגעים הכי יפים אני חושב, כמה היה טוב אם הייתי יכול עכשיו להתקשר לאחותי, לשאול מה העניינים, לספר לה מה קרה, או לצאת יחד איתה ועם חבר שלה ועם איזה מישהי, נלך יחד, כל מיני דברים כאלה, שאף פעם לא היו לי. דברים כאלה שנורא הייתי רוצה".

אתה חושב לפעמים איזה בחור היית היום לולא המקרה?

"אני חושב שהייתי פחות פתוח, יותר עצבני, אולי הייתי אפילו נהיה כמו האבא, בדיוק מה שאני לא רוצה להיות. איכשהו זה עזר לי בהתמודדות עם דברים אחרים, שלא שייכים למקרה. אני אף פעם לא מרים ידיים כשאני נכשל. אני תמיד מאמין, ששום דבר זה לא סוף העולם. למשל, אם עכשיו תקרה לי איזה תאונה חלילה, או שאני אפצע או אהפוך נכה, אני לא ארים ידיים, אני אלחם. כי שווה לחיות. כיף לחיות".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
24
ההגדרה של פסיכופת. נרקיסיסט, מניפולטיבי, שקרן פתולוגי. על מילה מחושבת. רצח מתוכנן לפרטים שכלל היכרות עם החוק. בסדרה עליו נאמר שישר ביקש צו איסור פרסום ועוד כל מיני מונחים משפטיים שילד ב... המשך קריאה

ההגדרה של פסיכופת. נרקיסיסט, מניפולטיבי, שקרן פתולוגי. על מילה מחושבת. רצח מתוכנן לפרטים שכלל היכרות עם החוק. בסדרה עליו נאמר שישר ביקש צו איסור פרסום ועוד כל מיני מונחים משפטיים שילד בן 13 לא אמור לדעת לבקש. בנוסף נאמר שהכתבת של כתבה זאת נשכרה על ידי הפרקליט שייצג אותו. וזאת הסיבה שהכתבה כל כך מגוננת ומנסה להציג אותו באור שיקומי במקום לעמת אותו עם המעשה הנתעב.
מדובר בפסיכופת וזכות הציבור לדעת מה שמך ופרצופך. רוצח נתעב ומסוכן

אתה בן אדם הכי אנוכי שיצא לי הקשיב לדבריו אפס חרטה על מעשיך השפלים אפס לקיחת אחריות רק מה עשו לי כמה הקשו עלי כמה נאלצתי להתמודד אתה פשוט כלומניק אפס מסכנה אשתך מסכנים הילדים שלך אתה פס... המשך קריאה

אתה בן אדם הכי אנוכי שיצא לי הקשיב לדבריו
אפס חרטה על מעשיך השפלים
אפס לקיחת אחריות
רק מה עשו לי
כמה הקשו עלי
כמה נאלצתי להתמודד
אתה פשוט כלומניק אפס מסכנה אשתך מסכנים הילדים שלך אתה פסיכופט קלאסי ומרושע שמשכנע את עצמו יום יום שהוא הקורבן האומלל
אבל אתה זבל טהור ורוע צרוף
אוי לך שנולדת ואבוי לך מיום המוות שלך
שחצן יהיר שבטוח שהוא המסכן
מה עשו לך האחיות שלך???? יא כלב
מה עשתה לך אמא שלך יא חלאה
ומשכך בטוחני שגם אביך לא עשה לך כלום
יא בן בליעל
שום הבעת חרטה שום הזדהות רק התקרבנות.
לצאת עם אחותך ובן זוגה למסעדה? לבר?
זה כל חסרונך במשפחה שלך שמחקת מבלי להניד עפעף? שיקרת לחוקרים במניפולציות והשתמשת באינטליגנציה שלך כדי להתל בכולם ועכשיו אתה מתייצב לראיון כדי למכור לכולנו תותים? יא מיץ של זבל
כן רצחת כן ירשת
והירושה שיש לך את עזות המצח לקחת בכלל מעידה כאלף עדים על מסוכנותך לציבור
ועל כמה אתה לא מביע חרטה ולו הקלה ביותר על מה שעוללת לקורבנות
רד את עצמך אתה רואה ושם במרכז ועוד מתבכיין פה כתבה שלמה על כמה היית קורבן אומלל במגרש הרוסים במצפה ים במעשיהו ואפילו היום במרחב הציבורי
אני מקווה שאנסו אותך חזק
ושלא תראה אור יום מיץ של זבל
תת אדם שכמותך

שווה לחיות וכייף לחיות.. העיקר לקח תחיים של ההורים שלו ושל האחיות שלו, ילד בן 14 שלא זוכר כל-כך את אחותו בת ה18... שלא מתגעגע לאמא שלו ובכלל לא מזכיר אותה.. חבל שלא נרקב בכלא עד יומו ה... המשך קריאה

שווה לחיות וכייף לחיות.. העיקר לקח תחיים של ההורים שלו ושל האחיות שלו, ילד בן 14 שלא זוכר כל-כך את אחותו בת ה18… שלא מתגעגע לאמא שלו ובכלל לא מזכיר אותה.. חבל שלא נרקב בכלא עד יומו האחרון. צער הוא לא מרגיש, בין השורות שמים לב שהוא חסר רגש לחלוטין והכל זה לכאורה שיצא בסדר. רוצח מקומו רקבון בכלא ביסוריים. חלאה

בתור אחת שהתעללו בה בילדות מאוד קשה, ולא ריבים חמודים כמו שנשמע שהיה אצלך בבית. אלימות קשה שדרדרה אותי לסמים קלים ואז קשים בריחות מהבית נסיונות התאבדות ללא הפסקה תלונות במשטרה ועוד ועוד... המשך קריאה

בתור אחת שהתעללו בה בילדות מאוד קשה, ולא ריבים חמודים כמו שנשמע שהיה אצלך בבית. אלימות קשה שדרדרה אותי לסמים קלים ואז קשים בריחות מהבית נסיונות התאבדות ללא הפסקה תלונות במשטרה ועוד ועודד
לא העזתי לעשות דבר כזה להורים שלי !
ובטח לא לאחים שלי שאם כבר רק הייתי מגנה עליהם מפניהם.!
לא אמרת כמעט כלום על האלימות שגם לא הופנתה כלפייך כי לא היה מה להגיד בעצם,
תכננת הכל לפרטי פרטים.
אתה יודע מי אתה ומסתיר מעבר לזה שאתה רוצח בדם קר. פסיכופט מניפולטיבי מחושב לפרטי פרטים אפילו ההערות של כדרך אגב מתוכננות
ידעת בדיוק מה אתה עושה כשנטלת את חייהם של משפחתך שכל מה שרצתה זה לחיות בדיוק כמוך!
בלי שום פרידה או אזהרה !
אתה נוכל ברמות הכי גבוהות שיש מסוכן מאודד לציבור ואתה יודע בדיוק למה
אתה חושב שאתה מלך העולם
גם לפני ועוד יותר אחרי שרצחת בדם קר
מרושע ללא נשמה
רק אדם בלי נשמה ירצה להתקדם על חשבון המשפחה שלו שרצח לא משנה כמה שנים עברו אפילו הלכאה עצמית ותחושת אשם לא מרחפת מעליך, שום סבל אמיתי חוץ מהשימוש במילה "סבל"
"הייתי ילד" כל התירוץ שלך אבל לא באמת היית ילד היית נער מתוחכם,
ילד היה מתפרק אחרי דבר כזה
ילד לא היה רוצח את ההורים שלו וגם את האחיות שלו
נער מרושע מחושב – דווקא כן
למדת את החוק וחשבת שאפילו לא יעמידו אותך למשפט. לפי דברייך , מי שרצח משפחה שלמה בהיותו נער, הוא מסכן שצריך לעזוב אותו לנפשו ולעזור לו להתקדם בחייו החדשים שיצר !
אני מקווה שכל יום ההורים שלך ואחיותך ירדפו אותך עד יום מותך לא מגיע לך נחת
הקארמה עוד תגיע אלייך למשפחה החדשה שאתה הקמת לך לאשתך ולילדיך
הפריעו לך המשפחה שלך רצית שקט לבד בחדר
אתה תהיה לבד בחדר

מקרה מזעזע. קשה לתאר דברים כאלה. הניתוק הרגשי שלו וההרגשה ש"על-הכיפאק" עם כל מה שיהיה מעידה על ליקוי עמוק בתפיסה של המציאות, למרות היכולת שלו להבין את הכללים של המציאות. הניתוק הוא בין ... המשך קריאה

מקרה מזעזע. קשה לתאר דברים כאלה.
הניתוק הרגשי שלו וההרגשה ש"על-הכיפאק" עם כל מה שיהיה מעידה על ליקוי עמוק בתפיסה של המציאות, למרות היכולת שלו להבין את הכללים של המציאות. הניתוק הוא בין הכללים לפנימיות הרגשית. הוא אכן פסיכופת קליני, והסיבה שהוא פסיכופת קליני היא לא אשמתו, אבל המעשה הנוראי והמטורף שעשה זו אשמתו הבלעדית וראוי שיישא עימו לכל החיים את ההשלכות של מעשיו.
בנוסף, לכל מי שמעוניין לרצוח אותו על מעשיו – אם אתם מוכנים לעשות זאת בעצמכם, אז לא נעלם רוצח מהעולם אלא פשוט הוחלף באחד אחר.
ולסיום: פשוט תהיו אנשים טובים. אל תנסו, תהיו.

לא הבנתי למה רצח את האמא ו2 אחיותיו אם האבא היה זה שהיווה עננה בבית כפי שטען ...איפה הבעת חרטה ?דימעה?...זה אות קין לכל החיים ..היה צריך לעזוב את הארץ לצמיתות ולשנות שם ושם מישפחה . ול... המשך קריאה

לא הבנתי למה רצח את האמא ו2 אחיותיו אם האבא היה זה שהיווה עננה בבית כפי שטען …איפה הבעת חרטה ?דימעה?…זה אות קין לכל החיים ..היה צריך לעזוב את הארץ לצמיתות ולשנות שם ושם מישפחה . ולא לרדת מתחת לראדר בארץ ..טען שהיה ילד כשזה קרה אך לא אמר מה הסיבה שהובילה אותו לטבח הנורא ..יכל להעזר לפני שהחליט לרצוח את מישפחתו באיש מיקצוע בבית הספר…ולמה ביקש ללמוד איך מפעילים m-16 ..טעות של האב שלימד אותו ..ועוד טעות שהנשק לא היה בכספת וככה מונח בארון…הוא חשב רק על עצמו וצרכיו לא על תוצאות מעשיו והנזק והצער שגרם שילוו אותו וירדפו אותו לכל אורך חייו

המחשבה שלו שהוא לא היה יכול להתפתח טוב יותר אלא רק לאחר שכל המשפחה שלו חוסלה על ידו. מבחינתו לא היתה אפשרות שיהיו לו חיים טובים כל זמן שמשפחתו בחיים. הוא חושב שאם יבינו את הנקודה הזאת, ... המשך קריאה

המחשבה שלו שהוא לא היה יכול להתפתח טוב יותר אלא רק לאחר שכל המשפחה שלו חוסלה על ידו. מבחינתו לא היתה אפשרות שיהיו לו חיים טובים כל זמן שמשפחתו בחיים. הוא חושב שאם יבינו את הנקודה הזאת, אפשר יהיה להבין את המצוקה שלו. בעיני הוא עדיין מסוכן משום שהמוח שלו מעוות מהיסוד ואין לזה תקנה, אין לו צער אין לו חרטה, כל כולו ממוקד בהתקדמות שלו ובהתפתחות שלו תוך כדי הפעלת מניפולציות על אנשים במערכת שנכנעו למניפולציות שלו רק משום שיש להם לב ומוח בריא. כמה חבל. לפעמים יש רוע טהור, עד כמה שקשה להאמין שזה קיים, הוא ההוכחה. עד עכשיו שיחק לו המזל.. אבל יש דין ויש דיין. הנשמה שלו אבודה.

אני לא פסיכולוג אבל הוא נשמע מנותק רגשית ומניפולטיבי,בהתחלה הוא מנסה לגרום לנו להאמין שאבא שלו היה מתעלל ,ואם זה נכון למה בדיוק הוא רצח גם את האחיות ואת האמא? לא יודע מה להבין מכל הראיו... המשך קריאה

אני לא פסיכולוג אבל הוא נשמע מנותק רגשית ומניפולטיבי,בהתחלה הוא מנסה לגרום לנו להאמין שאבא שלו היה מתעלל ,ואם זה נכון למה בדיוק הוא רצח גם את האחיות ואת האמא? לא יודע מה להבין מכל הראיון הזה חוץ מזה שהוא פסיכופת.

הכל היה מחושב. הוא היה נער גאון. הכל נעשה כדי לרשת את הרכוש והבית המשפחתי ללא יורשים אחרים, זה ברור, וזה ברור גם שהמשפחה שלו אף פעם לא הזיזה לו. אישיות של נרקסיסט ופסיכופת. רואה אך ורק ... המשך קריאה

הכל היה מחושב. הוא היה נער גאון. הכל נעשה כדי לרשת את הרכוש והבית המשפחתי ללא יורשים אחרים, זה ברור, וזה ברור גם שהמשפחה שלו אף פעם לא הזיזה לו. אישיות של נרקסיסט ופסיכופת. רואה אך ורק את עצמו. את העונש האמיתי הוא עוד יקבל. אם לא בגלגול הזה, אז בזה שאחריו. מרשעות כזאת אי אפשר לצאת נקיים. אדם נתעב.

זה נשמע כמו תגובה קיצונית מאוד שנלוותה למצב של ניתוק. לא יכל להכיל יותר את המתח ואת השקט לכאורה בבית שמתחתיו בעבעו דברים אחרים ובסוף התפרץ ברגע של ניתוק ונשק זמין. עצוב מאוד מאוד. אבל נ... המשך קריאה

זה נשמע כמו תגובה קיצונית מאוד שנלוותה למצב של ניתוק. לא יכל להכיל יותר את המתח ואת השקט לכאורה בבית שמתחתיו בעבעו דברים אחרים ובסוף התפרץ ברגע של ניתוק ונשק זמין. עצוב מאוד מאוד. אבל נשאר גם לבד עם אות הקין הזו אז עכשיו תניחו לו כבר ותנו לו להשתקם בלי לחפש עוד רכילות צהובה…

אני לא ז'וז'ו מהקיוסק ונראה לי שבגרסה הכי טובה שלך לא היית מצליח להיות ז'וז'ו מהקיוסק, אתה חתיכת 0 שהתת מודע שלו יאכל לו אותו כל החיים. אני יודעת מי אתה ולא רק אני. רוצח מתועב, הא ותו ל... המשך קריאה

אני לא ז'וז'ו מהקיוסק ונראה לי שבגרסה הכי טובה שלך לא היית מצליח להיות ז'וז'ו מהקיוסק, אתה חתיכת 0 שהתת מודע שלו יאכל לו אותו כל החיים. אני יודעת מי אתה ולא רק אני. רוצח מתועב, הא ותו לא. אבל יש קרמה, היא תגיע אליך, תהייה בטוח.
חלאת המין האנושי.

עוד 8,249 מילים ו-24 תגובות
סגירה