כשברקע אלפי מתים, שיאי תחלואה, גרעון מפלצתי, עסקים קורסים ואבטלה גואה; כשמעגל העוני מתרחב, מספר התלונות על אלימות במשפחה מזנק ושיעורי המצוקה הנפשית מאמירים; ובזמן שהסגר השלישי מוארך והסגר הבא כבר נראה באופק – נתניהו חוזר ומבטיח לנו שהנה, ממש עוד רגע, אנחנו "חוזרים לחיים".

כשברקע אלפי מתים, שיאי תחלואה, גרעון מפלצתי, העוני והאבטלה גואים; שיעורי המצוקה הנפשית והאלימות במשפחה מזנקים, והסגר הבא באופק – נתניהו חוזר ומבטיח שהנה, עוד רגע, "חוזרים לחיים"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ההבטחה הזו, שניצבת בלב קמפיין הבחירות שלו, היא מתקפה של ממש על בוחן המציאות שלנו. הנכונות לקבל סתירה כה קיצונית בין המציאות בפועל לבין המציאות האלטרנטיבית שבה הבטחה כזו יכולה להתקיים, מחייבת נטישה מוחלטת של ההיגיון.

ועדיין, רבים מתפתים ללכת שולל אחר ההבטחה לישועת נתניהו כהרף עין. תמונת ניצחון אחת ערב הבחירות, עם רמות תחלואה נמוכות (באופן זמני) ושיעורי התחסנות גבוהים, והם ימהרו להודות שהוא לא כזה גרוע, שהנה – הוא הביא לנו את החיסונים. ואנחנו גם הראשונים בעולם, לא?

כתמיד, נתניהו מיטיב לזהות את הייאוש שלנו ולנצלו לצרכיו. אולם הפעם, במקום להבליט אותו, הוא מבקש להעלים אותו: לא תמצאו אצלו אזכורים למתים, לעוני או לכל מצוקה אחרת. הוא יודע בדיוק עד כמה הציבור מותש ומרוסק; עד כמה כולנו משוועים לחזור לכל מראית עין של שגרה; עד כמה חזק הצורך שלנו לבלוע את הגלולה הכחולה ולשכוח מהאנרכיה שאליה נחשפנו כתוצאה מהניהול המופקר של משבר הקורונה. חמוש בהכרה הזו, הוא מתייצב בפני הציבור שאותו הפקיר לגורלו, ומציג עצמו כמושיע.

על גודל הפיתוי להאמין לנתניהו ולהתעלם מהמציאות מעיד, בין היתר, פסטיבל צילומי הסלפי של המתחסנים הטריים, שבבסיסו אשליית הניצחון האומניפוטנטי על הקורונה – אשליה שניצבת בסתירה גמורה לכל הראיות שמצביעות על כך שהקורונה והשלכותיה עתידות להישאר חלק מחיינו למשך שנים ארוכות.

אך לא רק נתניהו אחראי למתקפה על בוחן המציאות שלנו; מי שעוד נושאת תפקיד מרכזי בנכונות הקולקטיבית שלנו לקבל סתירה כה בוטה בין גודל השבר לבין נס הריפוי היא התקשורת, עם דגש על תקשורת המיינסטרים. זו, כך נדמה, יודעת להציג רק שני מצבים מקוטבים – מאניה ודפרסיה. בהתאם לכך היא מלעיטה אותנו בו-זמנית בדבר והיפוכו: את מבצע החיסונים משווקים לנו כבוא הגאולה, בה בעת שאת מספרי המתים והחולים משווקים לנו כקטסטרופה אפוקליפטית; ומבול האייטמים על חופשות לוהטות בדובאי ניתך עלינו בה בשעה שהכותרות מבשרות על אסון כלכלי לדורות.

נתניהו יודע עד כמה הציבור מותש ומרוסק; עד כמה חזק הצורך שלנו לשכוח מהאנרכיה שאליה נחשפנו בניהול המופקר של משבר הקורונה. הוא מתייצב בפני הציבור שאותו הפקיר לגורלו, ומציג עצמו כמושיע

כמו באשליה אופטית דו-משמעית שבה אפשר לראות לסירוגין שפן או ברווז, בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור אם לראות לנגד עינינו גן עדן עלי אדמות או גיהינום על מלא. אך כשם שאי אפשר לתפוס בו-זמנית את שני הדימויים שמופיעים באשליה האופטית, כך כל ניסיון לאחוז בו-זמנית בשתי תמונות מצב מנוגדות של המציאות מפגיש אותנו עם טירוף הדעת.

ובה במידה שהיכולת לאחוז במציאות החיצונית היא תנאי לבריאות נפשית, האמת העובדתית היא קו ההגנה האחרון של הדמוקרטיה. לפי ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר, אחת הצורות שבהן האמת הזו מותקפת היא באמצעות האימוץ הגלוי של סתירות. כשזה קורה, אפשר להסכים לקבל את הצהרות המשטר על דבר והיפוכו, כמו למשל הקביעה שאנחנו חזקים ובטוחים מאי פעם (בזכות המנהיג כמובן) ובה בעת – שהאיומים עלינו מעולם לא היו כה גדולים (ולכן אנחנו זקוקים לו יותר מאי פעם). וכאשר האמת יכולה להיות דבר והיפוכו, היא הופכת להיות מה שאנחנו רוצים להאמין בו באותו רגע, אמת הנכונה לשעתה.

סתירות מן הסוג הזה אינן זרות לאתוס הישראלי, והן לא התחילו עם נתניהו. בחסותן אנחנו יכולים לראות לנגד עינינו דמוקרטיה או אפרטהייד; מעצמה אזורית שהזרוע הארוכה שלה מגיעה לכל מקום, או מדינה קטנה שחיה באיום קיומי נצחי – "שמשון דער נעבעכדיקער", כהגדרתו של לוי אשכול; גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית, חרף ההתנגשות האינהרנטית ביניהן.

אך כמו כל תחלואות החברה הישראלית, גם הסתירות הללו הגיעו לשיאן הגרוטסקי בעידן נתניהו, וכיום הן מאיימות על הדמוקרטיה הישראלית יותר מאי פעם. במסגרת היחסים המתעתעים שהוא מנהל עם האמת, נתניהו שכלל אותן לרמה של דוּחוֹשב (doublethink) אורווליאני, שבו פקקים הם מחלפים, אהבה היא ריחוק, והקברן הוא המחזיר לחיים.

הסתירות הגיעו לשיאן הגרוטסקי ומאיימות על הדמוקרטיה הישראלית יותר מאי פעם. נתניהו שכלל אותן לרמת דוחושב אורווליאני, שבה פקקים הם מחלפים, אהבה היא ריחוק, והקברן הוא המחזיר לחיים

כדי לחזור לחיים באמת, כדי שנוכל גם להחלים ולהירפא, נהיה מוכרחים להסכים להכיר בכל מה שלא יחזור, ולהתאבל על כך. לעומת זאת, ההבטחה של נתניהו "לחזור לחיים" היא הבטחה לסוף טוב מודבק, שלא קשור לעלילה; היא מבקשת להעלים מהמציאות את כל מה שאיבדנו, ובעיקר – את כל מה שגילינו שדורש תיקון. זאת משום שההכרה בכך ניצבת בסתירה מוחלטת למציאות החלופית שבה הוא ראוי להישאר בשלטון. בבחירות הקרובות, מי שבאמת מבקשים לחזור לחיים יבחרו בכל אחד אחר זולתו.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.