ב-7 באוקטובר הציבור התגייס בהמוניו כדי למלא את הוואקום העצום שהותירה המדינה וההנהגה הפושעת שעומדת בראשה. תושבי העוטף הופקרו. עד מהרה גם תושבי הצפון. החיילים נשלחו אל הקרב בלי ציוד מתאים והופקרו בקרב בלי יעדים. המדינה לא סיפקה כל סעד – לא כלכלי, לא נפשי ולא אחר. משפחות החטופים נאלצו להתארגן בכוחות עצמן. גם בתחילת מתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל הלילה שידר בנימין נתניהו לאומה מהבונקר האטומי, בשעה שהימר על חיינו.
על רקע ההתאדות המוחלטת של המדינה, העשייה האזרחית הרחיבה את הלב – אבל בה בעת, סימאה את העין. אחרי הקרע הנורא שאליו הגענו ערב ה-7 באוקטובר, היה בהתגייסות האזרחית כדי להפיח אשליה משכרת של אחדות – כה משכרת עד שכעת רבים מתאמצים לשמר את האשליה המסוכנת הזו, גם במחיר אסון נוסף.
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".
נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אם היו לתושבי בארי כפר עזה חולית ושאר הישובים נשקים, לא היו טובחים בהם חופשי חופשי.
אם היה למוקדניות נשק הן יכלו להתגונן!!!
תתבישו לכם!
אתם מתחכמים על דם הנרצחים!!!
אין מספיק נשקים במגזר היהודי!!!
חד וחלק אין מספיק!!!
נמאס מהתיפיפות נפש על גב אנשים יקרים!
די לצביעות הזו!
רגע, הוא נהרג מנשק של חיילי צהל, לא מנשק של אזרחים. אם ככה צריך לקחת לחיילי צהל את הנשקים, נכון? אה כבר התחילו לעשות את זה בשנים האחרונות, מפחד מגניבות הנשק.
כן, צריך פשוט לחכות שיבואו ויטבחו בנו, וגם לקחת לכולם את סכיני המטבח, שבטוח לא נוכל להתגונן
השאלה האם בנימין נתניהו יקבל אחריות אישית על המחדלים שאפשרו את אסון ה-7.10 צריכה לרדת מסדר היום הציבורי לאלתר ומחול השדים סביבה מוכרח להיפסק. השאלה הפכה לא רלוונטית מרגע שלא הקדים והכיר באחריותו מיד עם היוודע ממדי האסון. מבחנו היה אז – וגם בו כשל.
מרגע שלא הצהיר בזמן אמת על המובן מאליו, שבתור ראש הממשלה הוא נושא באחריות העליונה, איזו חשיבות תהיה לכך אם יעשה זאת כעת, בתגובה ללחץ הציבורי, או לחילופין – "אחרי המלחמה"?
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
שנתיים לפני פיגועי ה-11 בספטמבר יצא לאקרנים הסרט "המצור" בכיכובם של דנזל וושינגטון וברוס ויליס, על סדרת פיגועים שמטלטלת את ניו-יורק. בתגובה לפיגועים, נשיא ארצות הברית מחליט לשגר את הצבא אל העיר ולהטיל עליה משטר צבאי. מפקד הכוח הצבאי, שבהתחלה עוד מנסה להזהיר את אנשי הנשיא מפני ההשלכות ההרסניות של ההחלטה, כולא את תושבי העיר המוסלמים במכלאות ארעיות ומנצח על חקירות בעינויים בחיפושו אחר המפגעים. ברדיפה אחר הטרוריסטים, הכול כשר וכל הבלמים מוּסרים.
בסרט "המצור", מפקד הכוח הצבאי כולא את תושבי העיר המוסלמים במכלאות ארעיות ומנצח על חקירות בעינויים בחיפושו אחר המפגעים. ברדיפה אחר הטרוריסטים הכול כשר וכל הבלמים מוּסרים
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
המחאה נגד ההפיכה המשטרית נמצאת בנקודה הקריטית ביותר מאז שיצאה לדרך לפני שלושה חודשים. היא תקום ותיפול על הבחנה שעשויה בטעות להיתפס כהתפלפלות, אבל אי אפשר להפריז בחשיבותה: האם המחנה הדמוקרטי שקם על רגליו ודרך המחאה גילה מחדש את עוצמתו האדירה, מוכן כעת "ללכת עד הסוף", או שמא הוא נבהל מהכוח העצום שגילה כי מצוי בידיו?
במלים אחרות, כשהמחנה הדמוקרטי מדבר על ניצחון, במחאה ובכלל, למה הוא מתכוון? להתרשמותי, השאלה הזו היא עקב האכילס של המחנה, נקודת התורפה המסוכנת ביותר שלו כרגע, והיא זו שעלולה להכריע אם ידו תהיה על העליונה בסוף המאבק הזו, או שמא יינגף לשנים ארוכות.
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
אחת הביקורות שהוטחו במפגיני מחאת בלפור, עוד במהלכה אבל בעיקר באדוותיה, כאשר המשיכו הלאה למחאות אחרות, הייתה שהם "התאהבו במחאה". הצורך להמשיך להפגין נגד עוולות שלטוניות, להמשיך להיות מעורבים כאזרחים והצורך להישאר מחוברים זה לזה נתפס בשעתו בצורה ביקורתית כמעין ייסורי גמילה, שילוב של רומנטיזציה נוסטלגית וקושי להמשיך הלאה.
אחת הביקורות שהוטחו במפגיני מחאת בלפור, עוד במהלכה אבל בעיקר באדוותיה, כאשר המשיכו הלאה למחאות אחרות, הייתה שהם "התאהבו במחאה"
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני שונא להפגין, אני שונא את הרעש, לא אוהב קהלים גדולים, הפגנה זה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו. ממש. ועדיין, אני לא מסוגל להישאר בבית ולהתחרפן מול החדשות והעיתונים. ולכן, *בכל שבת*, מזה תשעה-עשרה שבועות (וכמה פעמים באמצע השבוע) אני בא להפגין בחיפה, בבני ברק ובירושלים בתקווה לעצור את הממשלה הרעה והמסוכנת הזאת.
מפקדי צה"ל נדרשים בימים אלו לגל הסרבנות ששוטף את מערך המילואים של הצבא, ושאם יימשך צפוי להשפיע גם על מערך הסדיר. בנאום שנשא בפני בוגרי ובוגרות בה"ד 1, הרמטכ"ל הרצי הלוי התייחס לראשונה בפומבי לשבר הגדול שפוקד את החברה בישראל ומחלחל באופן בלתי נמנע גם לכור ההיתוך של צה"ל. בנאומו קרא הלוי למשרתי המילואים "משני צדי המחלוקת" לשים אותה בצד בזמן שירות המילואים "ולא לערב בה את המדים" על מנת "לשמור על צה"ל אחד".
דברים ברוח דומה נכתבו לאחרונה על ידי מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר. במכתב ששיגר לטייסי המילואים של החיל, ביקש מהם בר לגלות "מחויבות ואחריות למען לכידות השורות, הרעות ואחוות הלוחמים".
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מפקדי הצבא נמצאים במלכוד חסר תקדים. אין לי ספק שהם מבינים מצויין את כל מה שמפורט בכתבה.
יחד עם זאת מתפקידם לדאוג שלישראל יהיה צבא המוכן בכל רגע להגן על ישראל מלני אוייבים מבחוץ? מה אתם חושבים שיקרה אם 80% מהטייסים והקצינים ישבתו בצורה כזו או אחרת? כמה ימים יקח עד שיגרם נזק ביטחוני חמור?
מפקדי צהל פועלים נכון. שעת המבחן האמיתית שלהם תגיע אם וכאשר חוקי הרפורמה המשפטית יאושרו בכנסת ובגצ יפסול אותם. לצד מי הם יעמדו כשהממשלה תדרוש מהשבכ והמשטרה לפעול לדיכוי בכוח של המחאה וההשבתה שיפרצו אז? האסון הזה הולך ומתקרב. אני מקווה שראשי מערכות הביטחון ידעו לבחור את הצד הנכון.
אני מבין את הרמטכ"ל ואני מבין את המפקדים, הם מנסים לעבוד בתוך מסגרת אילוצים צאןד מורכבת. אבל אותי זה רק מרגיז כשהם קוראים להתנהג בממלכתיות בזמן שהממשלה מנסה להעביר חוקים שיהפכו אותנו למדינה שאינה דמוקרטית. אם החוקים האלו יעברו צה"ל יקרוס – ככה פשוט. זו תהיה שבירה מוחלטת של ההסכם בין הממשלה לעם – אי אפשר להכריז מלחמה על העם ולצפות ממנו שיקבל את זה.
ימים אחרי שהושבעה הכנסת החשוכה בתולדות המדינה, שחברי הקואליציה העתידית שלה אסרו מלחמה על הדמוקרטיה הישראלית מתוך כמיהתם הרת האסון לכוח בלתי מרוסן, ראשי האופוזיציה הנכנסת, שתפקידה כנראה מעולם לא היה חשוב יותר, עסוקים עדיין בלקושש פופולריות זולה.
ימים אחרי השבעת הכנסת החשוכה בתולדות המדינה, ראשי האופוזיציה הנכנסת, שתפקידה כנראה מעולם לא היה חשוב יותר, עסוקים עדיין בלקושש פופולריות זולה
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
את. צודק לגמרי אח אתה בגן חיות תתנהג כמוהם אחרת יטרפו אותך הם חבורת אנשים בלי טיפת מוסר הרבה עם כתבי אישום על ראשם יש להניח שירצו לבצע את כל מה שהם אומרים
איתם אפשר לנהוג רק בכח ולא עם ורדים על החליפה חסר לגוש הזה מישהו עם כח רצון ונחישות ויכולת להתמודד על הסכנה המוחשית ולארגן את הגוש שלנו על כל מרכיביו הלוואי שימצא אחד כזה
מה פשר ההזדעקות הקולקטיבית כל אימת שמופיעים במרחב הציבורי בישראל דגלי פלסטין? מה מעורר בהמונים תחושות משולבות של זעם, אימה ועלבון לנוכח מראה זה? מה מחלץ מהם תגובות משולהבות שאינן פרופורציונליות בשום צורה לאובייקט המעורר אותן, עד כדי התקפות ברוטליות על כל מי שמנופף בדגל, או הניסיון לחוקק חוק שיעלימם מהמרחב הציבורי?
מה פשר ההזדעקות הקולקטיבית כשמופיעים במרחב הציבורי בישראל דגלי פלסטין? מה מעורר בהמונים תחושות זעם, אימה ועלבון -עד כדי התקפות ברוטליות על המנופפים בדגל או חקיקה שתעלימם מהמרחב הציבורי?
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מאז ומתמיד הדגלים היו מקלטם של הפאשיסטים .
ללכת עם הדגל כאקט של התרסה ,זה היה בזמנו בבלפאסט , וגם זה לא הביא תוצאות מוצלחות.
ללכת עטוף בדגל כחול לבן , להרביץ לשונים ממך עם הדגל …. זה מביך … הם בטוח לא אחים שלנו
לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב"כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.
לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב"כ שלידיהם נמסרו
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.
מחבל שרצח 2 אנשים עם גרזן בראש רק לפני כמה ימים.
נתפס ובמקום לתת לו כדור בראש מציעים לו סיגריה
עד מתי pic.twitter.com/gufSoJ06Ta— Yoad Turjeman (@yoad_turjema) May 8, 2022
בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.
אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.
עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.
עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד
בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.
חשבתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי לרעה. אבל הנה: מסתבר ששילוב אנשים עם מוגבלויות בטקס ממלכתי זה גם לא בסדר ("הדגשת המסכנות כערך"). באמת אין לתאר pic.twitter.com/J0WdRg0SZA
— Barak Ravid (@BarakRavid) May 5, 2022
אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.
מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.
בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית
עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.
המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם