שאלת הזהות מלווה את מצרים מראשית קיומה. לאורך השנים זהויות שונות סיפקו את הדבק שליכד את התושבים מסביב לטריטוריה הקרויה מצרים: פרעונית, אסלאמית, ערבית, אפריקנית וים תיכונית.

בתקופות מסוימות זהות אחת הייתה דומיננטית יותר מהשאר, אולם בתקופות אחרות היו הזהויות משולבות זו בזו. מאז עלייתו של סיסי לשלטון ב-2013, ניכר כי הפרעוניות הפכה לרכיב חשוב – אם כי לא בלעדי – של הזהות המצרית, כפי שגם הוכיח הטקס לחנוכת התעלה השנייה של סואץ שנערך באוגוסט 2015.

שאלת הזהות מלווה את מצרים מראשית קיומה. לאורך השנים זהויות שונות סיפקו את הדבק שליכד את התושבים מסביב לטריטוריה הקרויה מצרים: פרעונית, אסלאמית, ערבית, אפריקנית וים תיכונית

הזהות הפרעונית באה גם לידי ביטוי בטקס פתיחת המוזיאון הלאומי החדש לתרבות המצרית בקהיר שנערך ב-3 באפריל. המשטר בחר לציין את האירוע ברוב פאר והדר בפסטיבל מרשים ומתוקשר. הייתה זו הזדמנות מחודשת עבור המשטר להדגיש את זהותה הפרעונית של מצרים ולשווק דימוי של עוצמה.

האירוע, שנקרא בערבית "שיירת המומיות המלכותיות" ובאנגלית "מצעד הפרעונים המוזהב", נערך לכבוד העברתן של 22 מומיות מלכותיות מהמוזיאון המצרי שבכיכר תחריר אל משכנן החדש.

העברת המומיות למוזיאון החדש היא חלק מתכנית ממשלתית רחבה, הכוללת שיפוץ וחידוש המוזיאון המצרי בכיכר תחריר, הקמת מוזיאון חדש וגדול ממדים בקרבת הפירמידות אשר יציג את אוצרות קברו של תות ענח אמון, הקמת מוזיאון "בירות מצרים" בבירה המנהלית החדשה, ואת המוזיאון הלאומי לתרבות המצרית. הקמת הבירה המנהלית החדשה, כמו גם העברת פרטי המוזיאון החשובים, הם גם עדות לירידה בחשיבותה ובמרכזיותה של כיכר תחריר, שהייתה "הלב הפועם" של מצרים במהלך מחאות האביב הערבי שהובילו להפלת משטרי מובארכ ומורסי.

הטקס המפואר והמושקע כלל אלפי ניצבים בלבוש פרעוני, שסיפקו תפאורה לשיירת הרכבים שהובילו את המומיות ועוצבו כסירות פרעוניות השטות על הנילוס. הוא שם דגש על הקשר בין מצרים המודרנית למצרים הקדומה ועל מעמדה של מצרים כערש התרבות. כדברי אחת השדרניות:

"מצרים וההיסטוריה הם תאומים זהים. מצרים היא ערש התרבויות כולם. במצרים נולדה ההיסטוריה והציוויליזציה האנושית לפני אלפי שנים. זוהי תרבות מהקדומות והאדירות שידעה האנושות. אך היא התפתחה והתקדמה ושרדה את תהפוכות הזמן".

האירוע, שנקרא בערבית "שיירת המומיות המלכותיות" ובאנגלית "מצעד הפרעונים המוזהב", נערך לכבוד העברתן של 22 מומיות מלכותיות מהמוזיאון המצרי שבכיכר תחריר אל משכנן החדש

אין ספק כי תכנית המוזיאונים החדשה נועדה למשוך תיירות חוץ ולשפר את מצבו הרעוע של ענף התיירות המצרי שעדיין לא התאושש מאז המהפכה ב-2011 וספג מכה אנושה על רקע מגפת הקורונה.

סרט תדמית שהוצג במהלך האירוע הראה גם את ההשקעה העצומה של מצרים בחשיפה, שימור ושיקום אתרים היסטוריים במדינה – לא רק פרעוניים כי אם גם כנסיות ובתי כנסת עתיקים, דוגמת בית הכנסת "אליהו הנביא" שנבנה באלכסנדריה במאה ה-14 ונחנך לפני כשנה לאחר שיפוץ ממושך. המסר המובהק של הסרט הוא שבמצרים של ימינו שוררים חופש דת וחופש פולחן עבור כלל הדתות המונותאיסטיות.

המסר הזה מתכתב עם מסר נוסף שבלט מתוך הטקס והוא שהתרבות המצרית אינה רק מוסלמית או פרעונית, אלא היא מגוונת ומורכבת מרבדים שונים ותרבויות שונות – פרעונית, יוונית, קופטית, ביזנטית, אסלאמית, נוצרית, יהודית ועוד. שר התיירות והעתיקות המצרי, ד"ר ח'אלד אל-ענאני, שערך לנשיא אל-סיסי סיור במוזיאון התרבות המצרית החדש כחלק מהאירוע, טרח להדגיש את המסר הזה כמה פעמים ולהראות כי כל התרבויות הללו מרכיבות את התרבות המצרית ודרות בכפיפה אחת זו לצד זו במוזיאון החדש.

מעבר לשיקולים הכלכליים ומעל לקולות האסלאמיסטים שמחו נגד "העברת גופות" ונגד הענקת תשומת לב וכבוד למלכים ומלכות "כופרים", ניכר כי המשטר המצרי רצה לשדר מסר של עוצמה. זאת מתוך רצון להאדיר את מעמדה של מצרים, הנשענת על הציוויליזציה הפרעונית העתיקה והמפוארת.

בשני העשורים האחרונים הלך ונשחק מעמדה של מצרים בכלל ובעולם הערבי בפרט, כאשר מדינות המפרץ – במיוחד האמירויות וקטאר – צמחו כמדינות עשירות העושות שימוש בנכסים הקשים והרכים שלהן על מנת לקדם את מעמדן. עלייתן של מדינות אלה לגדולה הינה לצנינים בעיני מצרים, הממשיכים להסתכל מלמעלה על "בני המדבר" הנעדרים, לטענתם, עומק תרבותי.

ניכר כי המשטר המצרי רצה לשדר מסר של עוצמה, שיאדיר את מעמד מצרים, הנשענת על הציוויליזציה הפרעונית העתיקה והמפוארת. בשני העשורים האחרונים הלך ונשחק מעמדה של מצרים בכלל ובעולם הערבי בפרט

אולם חיזוק מעמדה של מצרים לא יכול להיעשות על בסיס העבר בלבד, ואפילו לא על בסיס צבא חזק, אלא על כלכלה איתנה והקטנת הגידול הדמוגרפי. אמרה ידועה (שמקורה אינו ברור) אומרת שמי שאין לו עבר, אין לו עתיד; אולם במקרה של מצרים, גם מי שיש לו עבר, לא בטוח שיש לו עתיד.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד"ר אלעד גלעדי הוא חוקר היסטוריה תרבותית וחברתית בסעודיה וכן ספרות סעודית מודרנית.

שבעים ושלושה אביבים חוגגת ישראל היום. כבר לא המדינה הקטנה והצעירה שגדלנו על ברכיה (רוב מדינות העולם כיום צעירות ומעוטות אוכלוסין ממנה). כבר לא מדינה מוקפת אויבים, רוב גבולהּ עם מדינות שחיות איתה בשלום. אם להאמין לראש הממשלה, מדינה שכלכלתה משגשגת ועתידה מזהיר.

בגיל מתקדם שכזה ולאחר שהתרחקה מרחק עשורים ממצב של מאבק הישרדותי ומצוקות קיומיות, היה אפשר לצפות שמדינת ישראל תרשה לעצמה ולאזרחיה להסתכל אל עברה בעיניים פקוחות ותתמודד עם כתמים המחייבים התמודדות. אלא שמדינת ישראל והחברה הישראלית ממשיכות בעקשנות לברוח מבשורת עברן.

בגיל מתקדם שכזה ולאחר שהתרחקה עשורים ממאבק הישרדותי ומצוקות קיומיות, היה אפשר לצפות שמדינת ישראל תרשה לעצמה ולאזרחיה להביט בעברה בעיניים פקוחות ולהתמודד עם כתמים המחייבים התמודדות

שופטי בית המשפט העליון דחו בשבוע שעבר את עתירתם של ההיסטוריון שי חזקני והאגודה לזכויות האזרח, בה נדרש שירות הבטחון הכללי להסיר את החיסיון על מסמכים, ובהם מידע היסטורי על אירועי ואדי סליב משנת 1959.

פסיקתם מצטרפת לפסיקת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מן החודש שעבר, בה דחה השופט ברנר עתירה של עו"ד איתי מק, שביקשה לחשוף מידע על שיתוף פעולה בטחוני בין מדינת ישראל לשלטון הרודן דובליה בהאיטי לפני כארבעים שנים ויותר. עתירה נוספת של ההיסטוריון נדב קפלן, בה נדרש השב"כ להסיר את החסיון ממסמכים הנוגעים לרצח קסטנר, עדיין תלויה ועומדת.

בעניין חזקני, השופטים קבעו קביעות נאות על תרומתו של הדיון ההיסטורי ונסמכו על תקדימים בדבר חשיבות השקיפות וזכות הציבור לדעת, אולם בפועל נמנעו מלקבוע חובה משפטית ולוחות זמנים ברורים אפילו לחשיפת אותם מסמכים שהשב"כ מודה שאין בפרסומם חשש לביטחון המדינה. לפי פסק-דינם השופטים השתכנעו שפרסום המסמכים המבוקשים עלול "לגלות שיטות ודרכי פעולה של השירות ובעיקר לפגוע בביטחונם ובשמם הטוב של מקורות אנושיים".

הציבור הישראלי הרחב, ממנו מוסתר המידע, חייב לתמוה האם פרסום פרטים על אירוע ישראלי פנימי מלפני מעל ששים שנים הוא כזה שלא ניתן בהשמטות סבירות לנטרל את הסיכון שלו למקורות אנושיים (למשל בהשחרת שמותיהם). האם בכל מצב בו ניתן ללמוד משהו מן העבר שעלול ליצור קושי מסוים בימינו אלה, נדונו שלא לקבל מידע מקורי ומהימן על עוולות שביצעה המדינה?

פרשיות היסטוריות כמו אירועי ואדי סליב ורצח קסטנר או השיתוף הפעולה הבטחוני שלנו עם משטרים רודניים אכזריים, הן לא רק פצעים חברתיים פתוחים. הן גם אבני בניין של ההווה והעתיד הישראלי.

פרשיות היסטוריות כמו אירועי ואדי סליב ורצח קסטנר או השיתוף הפעולה הבטחוני שלנו עם משטרים רודניים אכזריים, הן לא רק פצעים חברתיים פתוחים. הן גם אבני בניין של ההווה והעתיד הישראלי

מתחים בין-עדתיים, יחס המשטר לעולים, אלימות פוליטית, הגנה על זכויות אדם ונושאים רבים אחרים שבאים לידי ביטוי באירועים היסטוריים, מלווים את עברה של כל מדינה דמוקרטית. היכולת להתקדם יחד ולהגיע להסכמות לגביהם תלויה גם ביכולת להסתכל יחד אל ההיסטוריה, ללמד אותה וללמוד ממנה.

מעל מכלול הפרשיות ההיסטוריות הטמונות בארכיונים בישראל מרחפת רוח הנכבה. כאשר עמד לפוג החסיון על המסמכים הרלוונטיים לחקר אירועי מלחמת העצמאות, האריכה מועצת הארכיונים את החסיון עליהם מחמישים לשבעים שנה.

עו"ד אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח שישב לצידי באותה ישיבה שאל מה יקרה כשנגיע לשנת השבעים. "אז נשוב וניפגש" אמר גנז המדינה דאז, יהושע פרוינדליך. ואכן כשהתקרבו סכנות הפרסום והשקיפות חזרה המועצה והאריכה את החיסיון על חומרים ביטחוניים מסווגים לתשעים שנה, תקופת חיסיון שאין לה אח ורע בעולם הדמוקרטי.

דחיית הקץ הבלתי נמנע, בו נצטרך להישיר מבט גם אל פרקים קשים בעברנו, היא הונאה עצמית מצערת וילדותית משהו. המחשבה ששביעות רצון קולקטיבית חשובה יותר מן האמת ההיסטורית מעידה בעיקר על חוסר בטחון קולקטיבי. על רצון לחיות בבועה מוגנת, שברור שסופה להתפוצץ בזמן ובמקום הכי פחות נוחים חברתית.

מעל הפרשיות בארכיונים מרחפת רוח הנכבה. כשעמד לפוג החסיון על מסמכי מלחמת העצמאות, האריכה אותו מועצת הארכיונים מ-50 ל-70 שנה. עו"ד מהאגודה לזכויות האזרח שאל מה יקרה כשנגיע לשנת ה-70. "אז נשוב וניפגש"

פרסום החומרים על ואדי סאליב, מהמעט שאפשר לדלות מתוך פסק-הדין (וכך באשר לפרשיות האחרות), צפוי לעורר כעסים ומתחים. היכולת להתגבר עליהם לא טמונה בהסתרת המידע, אלא בלמידה ממנו ובניית עתיד שונה.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.