אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כאזרחים שומרי חוק. לא צריך להיות דן אריאלי כדי להבין שאין כאן יותר ממשאלת לב. רובנו שומרים על החוק – בהינתן שלדעתנו החוק צודק ושאכיפתו לא מוטה. רוצים הוכחה? הנה היא לפניכם.

תארו לעצמכם שהגעתם לצומת. האור ברמזור הינו אדום. תעצרו, נכון? למה תעצרו? מיעוט יעצור בשל חשש מתאונה או שוטר, הרוב הגדול יעצור בשל משהו פנימי וחזק שאומר לנו "עד כאן". בלי שאלות ובלי הסברים. על המשהו הפנימי הזה נשען כל הסדר הציבורי.

תארו לעצמכם שהגעתם לצומת. האור ברמזור אדום. תעצרו, נכון? למה תעצרו? מיעוט יעצור בשל חשש מתאונה או שוטר, הרוב הגדול יעצור בשל משהו פנימי וחזק שאומר לנו "עד כאן". על המשהו הפנימי הזה נשען הסדר הציבורי

אבל מה יקרה אם תשהו ברמזור, תראו את האורות מתחלפים לבאים מהכיוונים האחרים ואילו מהכיוון שלכם האור נשאר כל הזמן אדום? מה תעשו אז? כמה זמן תישארו ישובים במכוניתכם באפס מעש? דקה? חמש דקות? כלומר, כל אדם נורמטיבי, בהגיעו למסקנה שהמערכת מקולקלת ושוב אינה מסדירה "נכון" את התנועה בצומת – באיזשהו שלב ישלב להילוך ויעבור את הצומת.

עכשיו נעבור לתרחיש ב'. נניח שידוע לכם שהרמזור אדום, לא בגלל שזה התור שלכם לעמוד, או שיש תקלה טכנית כלשהי, אלא בגלל שטכנאי הרמזורים סידר לעצמו את החלפת האורות כך, שבנסיעתו לביתו בסוף היום הוא יקבל קדימות. לטכנאי יהיה אור ירוק כל הדרך הביתה ואילו כל הבאים מסביב יקבלו אור אדום, עד אשר יחלוף האיש ויגיע לביתו. האם במצב כזה תשמעו להוראות הרמזור? סביר להניח שבמקרה כזה בכלל לא תמתינו ברמזור. רק תוודאו שלא מגיע רכב מכיוון אחר ושאין מצלמה ותמשיכו בנסיעה.

נראה שכל אזרח נורמטיבי ישמור חוק, עד אשר יבין שמשהו "התקלקל" כאן, או, חמור יותר, החוק "סודר" כך שיתאים למישהו ספציפי.

סביר להניח, שככל שירבו "רמזורים מקולקלים" בדרכנו נלמד שלא להתייחס יותר להוראות הרמזורים כלל ונתנהל בכבישים כאילו אין רמזורים בכלל.

זה ההקשר בו צריך לראות את מה שקורה לנו במהלך הקורונה. זו כבר לא שאלה של האם מגזר כזה או אחר ישמע להוראות או לא. תמיד יצביע חלק מהציבור על חלק אחר שאינו שומר ("כשהם ישמרו על התקנות בהפגנות אנחנו נשמור בבתי כנסת", או "צריך לאכוף את ההנחיות על הציבור החרדי/הערבי"). בעיית אובדן המשילות כבר אינה בעיה של מגזר זה או אחר, היא כבר הופכת להיות בעיה רוחבית של כולנו.

זו אינה אזהרה מפני העתיד, זו אזהרה מפני ההווה. ההתפרקות הזו קורית עכשיו.

נניח שידוע לכם שהרמזור אדום, לא בגלל שתורכם לעמוד, או שיש תקלה טכנית כלשהי, אלא כי טכנאי הרמזורים סידר לעצמו את החלפת האורות כך, שבנסיעתו לביתו בסוף היום הוא יקבל קדימות. האם במצב כזה תישמעו לרמזור?

הנה דוגמה פוקחת עין.

בשלב הראשון למדינה היתה כמות מוגבלת של חיסונים. באופן נדיר הוחלט בהגיון, שהקדימות במתן החיסונים תינתן לאלו שהם בסיכון הגבוה ביותר.

מה קרה בשטח? עובדי משרד רוה"מ התחסנו ללא תור, עובדי עיריות תל אביב ור"ג התחסנו ללא תור, וכל מי שהיה לו קשר כלשהו למקום חיסון, התחסן. העובדה היא ששליש מהחיסונים ניתנו בזמנו לשאינם זכאים. האם התנהלות מופקרת כזאת היתה עולה על דעתו של מישהו לפני הקורונה? לא מדובר כאן על פרחחים שעוקפים אותך בתור, מדובר בשמנה וסולתה של המדינה. בשלבים הראשונים, לרבים מהקשישים לא נותרו בזמנו חיסונים. זו שחיתות ממוסדת במימון המדינה.

עד לקורונה היינו מניחים שהתנהגות כזו מתאימה למדינת עולם שלישי מושחתת מאוד, והנה המציאות מול עינינו ואף אחד לא מתרגש ולא מצייץ. לא היינו מעלים על דעתנו שרשתות גדולות יצהירו מראש שאין להן כל כוונה לשמור על החוק, ועכשיו לוקחים את החוק לידיים והכל כתמול שלשום.

כשאזרחים נורמטיביים מסרבים להזדהות בפני שוטר, כשרבים מהשבים מחו"ל, אינם נשמעים להוראת הבידוד, כשהשיח באולפנים הדנים על הסגר מתמצה ביכולת האכיפה, כשאזרחים טובים וישרים עוברים לעבוד ב"שחור", כשהמוני אזרחים ישרים-והגונים-ברגיל משננים סיפורי בדים, לקראת השתתפותם בפסיטבל מספרי הסיפורים שמתקיים בכל מחסום מזדמן, כששרים מעבירים באופן גלוי ועל פני השטח מאות מיליונים שמיועדים לעזרה לרעבים ולנפגעי הקורונה, כדי לחלקם למקורביהם, כשפקידים-ממונים עוצרים טיסות לחו"ל כאילו בשביל להגן מפני הקורונה, אבל מסבירים בריש גלי שהסיבה לעוצר חו"ל הוא "כי זה לא פייר שאלו שיש להם נוסעים ואלו שאין להם לא טסים", כשהכל מסביב הוא ישראבלוף אחד גדול, אנחנו מתקרבים לרגע שנגלה שהמדינה אותה הקמנו ואותה החזקנו שנים כה רבות, שוב לא יכולה להחזיק אותנו.

הבעיה המונעת אפשרות טיפול בבעיה הנ"ל היא, שכל דיון הופך מיד לשיח טוקבקיסטים של בעד ביבי/נגד ביבי. כפי שהפוליטיקאים רואים כל דבר רק מהזווית של מועיל לי/מזיק לי, כך גם השיח הציבורי עובר ישר למחנאות המוכרת. דיון ענייני קשה מאוד לפתח כאן.

כשהכל מסביב הוא ישראבלוף אחד גדול, אנחנו מתקרבים לרגע שנגלה שהמדינה אותה הקמנו ואותה החזקנו שנים כה רבות, שוב לא יכולה להחזיק אותנו

כל עוד לא נצליח לפתח שיח אמיתי, כל עוד כל שיח הופך להיות בעד או נגד, נגזר עלינו להמשיך ולסבול.

מה צריך ואפשר לעשות? זו כבר שאלה לפוסט אחר.

נמרוד חי על התפר שבין שסעי החברה הישראלית, רגל פה רגל שם. משמש כיועץ, ועוסק בגישור תוך אישי ובינאישי. חי את השסעים בחברה הישראלית מזה שנים רבות. לא ימין ולא שמאל (=נגד כולם)