משה גפני הופיע ב"פגוש את העיתונות" במוצאי שבת לקראת סוף פברואר. הוא תקף, אמנם בהסתייגויות חוזרות ובנימוס יחסי (בכל זאת, איש הדור הישן), את המראיינת רינה מצליח, על הדיבור בענין החרדים "בתקשורת" (מין גוף אמורפי שכולל את כל גופי העיתונות והמדיה שהדובר כועס עליהם, מאשים אותם בהטיה פוליטית וכן הלאה). הוא דיבר על כך שילדי ישראל מכל המגזרים לא הולכים למסגרות החינוכיות כבר כמעט שנה. המציאות היא כמובן שיש זרם חינוכי אחד שהיה פתוח הרבה יותר ימים במהלך השנה האחרונה. זמן קצר לפני כן התראיין גפני בערוץ כאן 11 אצל יאיר שרקי. הוא קטע את הראיון בכעס.

"הציבור החרדי לא שורף אוטובוס": השאלות שעיצבנו את יו"ר יהדות התורה גפני – וגרמו לו לפוצץ את הריאיון. צפוhttps://t.co/LAnD61j1dJ pic.twitter.com/Smjmk0hwzg

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

— החדשות – N12 (@N12News) February 7, 2021

גפני הוא יותר "שר אוצר" מרוב שרי האוצר שהיו בישראל בשנים האחרונות. את ספר התקציב הוא מכיר לפני ולפנים. ח"כים מסיעות שונות, כולל מהשמאל ומהמשותפת (ומהסיעות שהרכיבו אותה לפני היווסדה), שיבחו אותו לא פעם. גם על מקצועיותו, גם על מנהגו כאדם.

הייתי רוצה לפנות ולומר דבר או שניים לחבר הכנסת משה גפני עצמו, כאיש ציבור ותיק הממלא תפקידים עתירי אחריות כבר שנים ארוכות.

נתחיל מהסגנון המכחיש:

"אתם העיתונאים, [צריך] להפסיק לחפש כל הזמן מי עושה את ההפרות"

זה פשוט לא אמין. נראה שאתה פשוט מבקש לא לדבר על מה שלא נוח. ברצינות? אחרי 20 שנה? מה אתה, שתדלן מקומי של עיירה? להתרגז על יאיר שרקי או להתמרמר נגד רינה מצליח זאת לא תשובה. אתה לא שמעון ריקלין ולא ינון מגל, אתה יו"ר ועדת הכספים. אני מעז להמר – הכעס שלך הוא לא על "התקשורת" – אלא על המצב במדינה. מהטיפול הכושל בקורונה, עבור דרך אי העברת תקציב חדש ומעודכן, ועד הקונסטלציה הפוליטית הבלתי אפשרית, שממלכדת אותך בשורה של ממשלות ימין בניגוד לרצונך, ובשנים האחרונות – בקואליציות עם הליכוד, שסיעתו בכנסת נראית רע ומתפקדת רע, ומטרתו לשרת אדם אחד. לא הגיע הזמן שתרים את קולך נגד התנהלות שרעה בעיניך?

נראה שאתה פשוט מבקש לא לדבר על מה שלא נוח. מה אתה, שתדלן מקומי של עיירה? להתרגז על יאיר שרקי או להתמרמר נגד רינה מצליח זאת לא תשובה. אתה לא שמעון ריקלין ולא ינון מגל, אתה יו"ר ועדת הכספים

כששר האוצר מגניב לחקיקת חירום כלכלית, שכותרתה סיוע למשפחות שנפגעו ממשבר הקורונה, פטור ממס רכישה על דירות יוקרה, או הטבות מס לחברת ענק דווקא ולא לעצמאים זעירים – ומעביר את התיקון הזה באישון לילה, אין לך דעה?

קשה לומר בדיוק מה רמת ההפרות או ההתעלמות המתריסה מתקנות החירום (בריאות העם) בציבור החרדי. 15% לעומת 5%? 70% מול 50%? מדובר במשבר בריאותי וכלכלי שכולו נתונים ומספרים.

המקרים האינדיבידואליים של האדם שמת מהמחלה או בעל העסק שפשט את הרגל נותנים פנים אנושיות למשבר, אבל המדיניות, בצדק, נקבעת לפי המספרים: יותר או פחות. עליה או ירידה.

לאורך שנה שלמה, כל הידיעות היו הערכות כלליות עם ריח מוסרני: "הציבור ממושמע" (אמירה לא דמוקרטית בעליל), "הציבור מזלזל", "הציבור מחפף". ואז "הציבור החילוני, החרדי או הערבי עושה כך וכך, לעומת ציבור אחר". בפרפרזה על דבריו של שר הבריאות יולי אדלשטיין, את נגיף הקורונה זה לא מעניין. הוא לא היה בשיעורי ספרות וגם לא בשיעורי אזרחות וסובלנות: רק בשיעורי מתמטיקה. שנה שלמה לא יכולתם לאסוף נתונים מספריים עקביים? אין לך דעה על כך?

ואם מדברים על גודל ההפרות או גודל הציות – שנה שלמה, ולא נאספים כמעט נתונים. הנתונים הזמינים הם נתוני הדבקה יומיים – קודם רק במספרים ובחודשים האחרונים באחוזים (מתוך סך הבדיקות), מאושפזים, מונשמים ונפטרים. בתחילת המשבר, היו קשיים בהגדלת מספר הבדיקות היומי והסתובבו ידיעות על הדרך שבה מושגים חומרי הבדיקה – ידיעות שהיו על גבול הרכילות.

לקראת הטלתו של כל סגר, מספר הבדיקות היומי עולה במאות אחוזים. עם היציאה מכל סגר מספר הבדיקות היומי צונח, לעתים פי חמישה בבת אחת. איני מערער על עצם הנתון של עליה או ירידה בהתפשטות הנגיף; ודאי איני שותף לתיאוריות הקונספירציה המתכחשות לגודל הסכנה. אבל כאשר הנתון החשוב מכולם מזגזג בצורה כזאת, ולא פעם אחת – לפי הנוחות הפוליטית, זה סימן אזהרה חמור. ואין דבר שלא עובר דרך ועדת הכספים.

לקראת הטלת סגרים, מספר הבדיקות היומי עולה במאות אחוזים. עם היציאה מהסגרים – המספר צונח, לעתים פי 5. איני מערער על עצם נתוני התפשטות הנגיף, אבל כשנתון חשוב מזגזג כך זה סימן אזהרה

אתה יודע שניהול מדיניות עם נתונים חלקיים הוא ניהול גרוע. למשרדי הממשלה יש סגל אדיר ממדים שמסוגל לאסף נתונים ולהעמיד צוותי עבודה. העובדה שזה לא קורה מלמדת על הימנעות מכוונת. זו פשוט רמאות. על הרמאות הזאת לא אתה החלטת. אתה לא איש האופוזיציה ולא חבר "כחול לבן", שאפשר להטיח בו בקלות שהביקורת בפיו היא ממניעים מפלגתיים, במטרה להשיג נקודות בדעת הקהל. לביקורת שלך יהיה משקל.

מדי פעם, אתה (ודוברים אחרים ב"יהדות התורה") מתבטא ומזכיר בדרך אגב שגישתך המדינית אינה ימנית או אינה חופפת לדרכו של גוש הימין. נו? ומה אתם עושים עם זה? עוברת שנה, חמש שנים, 10 שנים, המדיניות היא בגוון אחד, ואתם טוענים שדעתכם שונה מאוד. לא מדובר בסגנון עיצוב הפנים של משכן הכנסת. מדובר בחיינו כאן. אם אתם חושבים שמתקיימת מדיניות הרת אסון, חובתכם היא להקים צעקה.

כשהתעורר באוגוסט (שוב) המשבר סביב חוק התקציב – דוברים מהסיעות החרדיות הודו שהעברת התקציב לישיבות רק הקלה עליהם לקבל את הפשרה בין הליכוד ל"כחול לבן", אבל שמצב בו מדינה מתנהלת ללא תקציב שנה, ואז שנתיים – בלתי נסבל. אתה עצמך, משה גפני, התקוממת שוב ושוב על שליטת משרד האוצר והשכבה הפקידותית שלו בחוק התקציב, ויותר מכך על חוק ההסדרים.

למעשה, אתה אחד המגינים האחרונים של הפרלמנטריזם בישראל. בישראל אין משטר נשיאותי ואין בלמים ואיזונים שמאפיינים משטר נשיאותי; על הנייר אנחנו עדיין במשטר פרלמנטרי. אבל הממשלה עוקפת את הכנסת כבר שנים. בעיקר, משרד האוצר ופקידיו עוקפים גם את הכנסת וגם את הקבינט; מי שהפך את "נערי האוצר" לנשק שעוקף את הכנסת ואת הסיעות בכנסת יותר מכולם הוא ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו.

הבעת מורת רוח אבל פשוט ויתרת. אם אתה נשאר בתפקיד למרות תהום עקרונית כזאת שפעורה בינך לבין ראש הממשלה ומקורביו – אני לא יודע אפילו איך לקרוא לכשל כזה. לעשות שקר בנפשך אולי? מושב לצים? ההלכה אומרת, שמותר לאדם להישאר במושב לצים רק אם הוא יכול להשפיע עליו לטובה.

הבעת מורת רוח אבל פשוט ויתרת. אם אתה נשאר בתפקיד למרות תהום עקרונית כזאת שפעורה בינך לבין ראש הממשלה ומקורביו – אני לא יודע אפילו איך לקרוא לכשל כזה. לעשות שקר בנפשך אולי? מושב לצים?

ישראל היא לא פרק חולף. זה לא עוד קיבוץ יהודי קטן. איני מדבר על תיאולוגיה – אני מדבר על המציאות החומרית. על האמונה בבוא המשיח ועל איך צריך יהודי לחיות – לא נתווכח, אבל המציאות היא שיש 9.3 מיליון ישראלים, כ-80% מהם יהודים. זה לא זמני. האחריות שלך אינה זמנית. אין לנו ציפיות מחברי הכנסת שנוהגים כנציגים מגזריים מובהקים, עד הסוף, ולא מעמידים פנים אפילו שהם פועלים לטובת הציבור; שבועת האמונים של חבר הכנסת היא לכל האזרחים; גם אם הפרלמנטר מקפיד לומר "מתחייב אני".

איפה ההתחייבות שלך?

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.