מה משותף לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמשבר האקלים? התשובה מעוררת תוגה: שני הנושאים הקיומיים הללו לא נמצאים על סדר יומה של מערכת הבחירות המתנהלת עתה  בישראל. בעוד שאת משבר האקלים מפקיד הבוחר הישראלי בידיהם של מנהיגים זרים, הרי את הסכנות הנובעות מהיעדר שלום עם הפלסטינים הוא מניח למנהיגיו שלו לטאטא אל מתחת לשטיח. ההדחקה הקולקטיבית של הדילמה המייסרת, תגבה בהמשך הדרך מחיר כבד: מציאות דו-לאומית עתירת עויינות, שפיכות דמים, וחורבן אופייה היהודי של ישראל.

שני נושאים קיומיים לא נמצאים על סדר יומה של מערכת הבחירות בישראל. את משבר האקלים מפקיד הבוחר הישראלי בידי מנהיגים זרים ואת הסכנות בהיעדר שלום עם הפלסטינים הוא מניח למנהיגיו לטאטא

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המפלגות הישראליות מונהגות כיום על ידי פוליטיקאים שרובם ככולם נרתעים מדיון מעמיק בסוגיה הפלסטינית הסבוכה, שפתרונה כרוך כמובן במחיר כואב. מנגנון ההדחקה הפסיכולוגי משתלב היטב עם ההיגיון קצר הטווח של הפוליטיקה הישראלית: בימין, אין עיסוק כן במשמעויות התקבעות השליטה על עם זר ונטול זכויות. במרכז נצמדים למנטרה של "ניהול הסכסוך" ומתעלמים מכך שזו כסות להמשך הסיפוח והבנייה בהתנחלויות, ובשמאל חוששים להימחק אלקטורלית אם יניפו בגאון את דגל פתרון שתי המדינות.

היעדר יציבות פוליטית והמרחקים הקצרים שבין מועדי הבחירות בישראל מעניקים קדימות לשיקולי הטווח הקצר, ומגבירים את השפעתם של יועצי התקשורת. אלה מספקים לנותני שכרם סיסמאות קליטות אך ריקות מתוכן. באווירה שכזו, אמירת האמת, הטמונה בלבו של המועמד, היא לוקסוס השמור למנהיגים "נאיביים" ולא למי שחפץ לקושש בהצלחה את קולות הציבור.

מציאות עגומה זו מדגישה את חסרונם כיום של אותם מנהיגים "נאיביים", הנאמנים לתפיסת עולם ומוכנים להיאבק על דעתם. התברכתי לסייע כמעט 30 שנה בידיו של מנהיג כזה: שמעון פרס.

גם פרס חפץ באהבת הציבור וכמו כול פוליטיקאי טרח מאוד כדי לזכות בחסדי כלי התקשורת, אלא שחזון השלום בו היה ממוקד לא היווה נוסחה להשגת פופולריות. להיפך, חזון זה עמד בסתירה לתחושות יסוד אנושיות השוכנות בעומקי לבם של רבים. פרס ידע כי אם יפרוט על מיתרים של חשדנות ושנאת האחר דרכו תהיה קלה יותר לזכות באהדת רבים. הוא הבין היטב שכאשר הוא טוען שהאויב הערבי מסוגל לשנות עורו ולחיות עמנו בשלום, הוא נתפס בציבורים רחבים כנאיבי וכמי שמתעלם ממושכל יסוד קיומי – לחשוד בזר ולעולם לא לבטוח בכוונותיו. למרות זאת, כשהיה צריך לבחור בין אהדת הציבור לבין נאמנות לעמדותיו – בחר בחזון, העדיף לנסות ולהצית תקווה והיה מוכן לחשוף עצמו באומץ לזעמם של רבים שלא לדבר על העגבניות שהוטחו בו.

פרס ידע כי אם יפרוט על מיתרי חשדנות ושנאת האחר דרכו לזכיה באהדת רבים תהיה קלה יותר. הוא הבין היטב שכאשר הוא טוען שהאויב הערבי מסוגל לשנות עורו ולחיות עמנו בשלום, הוא נתפס בציבורים רחבים כנאיבי

בשיחה שערכתי עמו לצורך כתיבת ספרי "נוסחת פרס", ביקשתי שיתאר תחושותיו ביחס לפופולריות הרבה לה זכה כנשיא. בתשובתו אמר בין היתר:

"הייתי צריך לעבור שבעה מדורי שנאה ובוז ולא נואשתי… אתה זורק אבן למים והמים משתנים לאט-לאט. כך שאני משנה את הטופוגרפיה".

פרס האמין כי מנהיג של ממש חייב להיות נחוש להוליך שינוי ולעצב סדר יום. עליו להתמסר לתהליך ארוך ומייגע כדי לשכנע את הספקנים ולהתמודד באומץ עם המתנגדים.

הוא סלד ממנהיגות צינית שנבנית על ליבוי פחדים ושנאה ושטווח ראייתה המקסימלי הוא יום הבחירות הקרוב. פרס הוכיח כי ניתן להתנהל באופן אפקטיבי בביצה הפוליטית, לאורה של תפיסת עולם. לעיתים יש לקבל פשרות ואף לבצע נסיגות טקטיות, אך כול זאת, מבלי לאבד קשר עין עם החזון הגדול.

מאז מותו של פרס, לא קם בישראל מנהיג פוליטי משמעותי הדורש להציב את יעד השלום כעדיפות לאומית עליונה ואופרטיבית. לא בכדי, מורשתו של פרס לא מוזכרת במערכת הבחירות המתנהלת עתה.

מנהיגי המחנה שמבקש לשים קץ לשלטון הימין חוששים שאם ילכו בדרכו של פרס יוטבע על מצחם אות קלון: "נאיבי". אלא שפרס, אשר הרים תרומה עצומה לביטחון ישראל, היה רחוק מתמימות פוליטית. הוא לא בחל בתכססנות ואף בתמרון ראשי הממשלה שפעל תחתם כדי לגרור אותם אל היעד בו דבק בכל מאודו. ואכן, בהספדים שנשאו מול ארונו של פרס, ביל קלינטון וברק אובמה מצאו לנכון להידרש לתמימות שיוחסה לו. שניהם טענו בנחרצות כי תהיה זו טעות לראות בפרס איש נאיבי.

תיאורטיקנים יסבירו מן הכורסה הנוחה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני יהיה בשל לפתרון רק כאשר הצדדים ישתכנעו שהמחיר הכרוך בהמשכו יקר הרבה יותר מהמחיר הכרוך בפתרונו. המשמעות המחרידה לאבחנה אכזרית זו היא שדרוש עוד דם ישראלי ופלסטיני כדי שהצדדים יהיו בשלים להסכם.

מאז מותו של פרס, לא קם בישראל מנהיג פוליטי משמעותי הדורש להציב את יעד השלום כעדיפות לאומית עליונה ואופרטיבית. לא בכדי, מורשתו של פרס לא מוזכרת במערכת הבחירות המתנהלת עתה

כדי להקדים ולחסוך את המחיר הנורא, על המנהיגים בישראל להשתחרר מכבלי הטווח הקצר, להחזיר את הנושא הפלסטיני לראש סדר היום ולקדם הסכם שלום שיבטיח את אופייה היהודי-דמוקרטי של ישראל. למען כול אלה, ישראל זקוקה נואשות למנהיגים 'נאיביים' מסוגו של שמעון פרס.

אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), לשעבר מנכ"ל משרד החוץ.