מה משותף לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמשבר האקלים? התשובה מעוררת תוגה: שני הנושאים הקיומיים הללו לא נמצאים על סדר יומה של מערכת הבחירות המתנהלת עתה  בישראל. בעוד שאת משבר האקלים מפקיד הבוחר הישראלי בידיהם של מנהיגים זרים, הרי את הסכנות הנובעות מהיעדר שלום עם הפלסטינים הוא מניח למנהיגיו שלו לטאטא אל מתחת לשטיח. ההדחקה הקולקטיבית של הדילמה המייסרת, תגבה בהמשך הדרך מחיר כבד: מציאות דו-לאומית עתירת עויינות, שפיכות דמים, וחורבן אופייה היהודי של ישראל.

שני נושאים קיומיים לא נמצאים על סדר יומה של מערכת הבחירות בישראל. את משבר האקלים מפקיד הבוחר הישראלי בידי מנהיגים זרים ואת הסכנות בהיעדר שלום עם הפלסטינים הוא מניח למנהיגיו לטאטא

המפלגות הישראליות מונהגות כיום על ידי פוליטיקאים שרובם ככולם נרתעים מדיון מעמיק בסוגיה הפלסטינית הסבוכה, שפתרונה כרוך כמובן במחיר כואב. מנגנון ההדחקה הפסיכולוגי משתלב היטב עם ההיגיון קצר הטווח של הפוליטיקה הישראלית: בימין, אין עיסוק כן במשמעויות התקבעות השליטה על עם זר ונטול זכויות. במרכז נצמדים למנטרה של "ניהול הסכסוך" ומתעלמים מכך שזו כסות להמשך הסיפוח והבנייה בהתנחלויות, ובשמאל חוששים להימחק אלקטורלית אם יניפו בגאון את דגל פתרון שתי המדינות.

היעדר יציבות פוליטית והמרחקים הקצרים שבין מועדי הבחירות בישראל מעניקים קדימות לשיקולי הטווח הקצר, ומגבירים את השפעתם של יועצי התקשורת. אלה מספקים לנותני שכרם סיסמאות קליטות אך ריקות מתוכן. באווירה שכזו, אמירת האמת, הטמונה בלבו של המועמד, היא לוקסוס השמור למנהיגים "נאיביים" ולא למי שחפץ לקושש בהצלחה את קולות הציבור.

מציאות עגומה זו מדגישה את חסרונם כיום של אותם מנהיגים "נאיביים", הנאמנים לתפיסת עולם ומוכנים להיאבק על דעתם. התברכתי לסייע כמעט 30 שנה בידיו של מנהיג כזה: שמעון פרס.

גם פרס חפץ באהבת הציבור וכמו כול פוליטיקאי טרח מאוד כדי לזכות בחסדי כלי התקשורת, אלא שחזון השלום בו היה ממוקד לא היווה נוסחה להשגת פופולריות. להיפך, חזון זה עמד בסתירה לתחושות יסוד אנושיות השוכנות בעומקי לבם של רבים. פרס ידע כי אם יפרוט על מיתרים של חשדנות ושנאת האחר דרכו תהיה קלה יותר לזכות באהדת רבים. הוא הבין היטב שכאשר הוא טוען שהאויב הערבי מסוגל לשנות עורו ולחיות עמנו בשלום, הוא נתפס בציבורים רחבים כנאיבי וכמי שמתעלם ממושכל יסוד קיומי – לחשוד בזר ולעולם לא לבטוח בכוונותיו. למרות זאת, כשהיה צריך לבחור בין אהדת הציבור לבין נאמנות לעמדותיו – בחר בחזון, העדיף לנסות ולהצית תקווה והיה מוכן לחשוף עצמו באומץ לזעמם של רבים שלא לדבר על העגבניות שהוטחו בו.

פרס ידע כי אם יפרוט על מיתרי חשדנות ושנאת האחר דרכו לזכיה באהדת רבים תהיה קלה יותר. הוא הבין היטב שכאשר הוא טוען שהאויב הערבי מסוגל לשנות עורו ולחיות עמנו בשלום, הוא נתפס בציבורים רחבים כנאיבי

בשיחה שערכתי עמו לצורך כתיבת ספרי "נוסחת פרס", ביקשתי שיתאר תחושותיו ביחס לפופולריות הרבה לה זכה כנשיא. בתשובתו אמר בין היתר:

"הייתי צריך לעבור שבעה מדורי שנאה ובוז ולא נואשתי… אתה זורק אבן למים והמים משתנים לאט-לאט. כך שאני משנה את הטופוגרפיה".

פרס האמין כי מנהיג של ממש חייב להיות נחוש להוליך שינוי ולעצב סדר יום. עליו להתמסר לתהליך ארוך ומייגע כדי לשכנע את הספקנים ולהתמודד באומץ עם המתנגדים.

הוא סלד ממנהיגות צינית שנבנית על ליבוי פחדים ושנאה ושטווח ראייתה המקסימלי הוא יום הבחירות הקרוב. פרס הוכיח כי ניתן להתנהל באופן אפקטיבי בביצה הפוליטית, לאורה של תפיסת עולם. לעיתים יש לקבל פשרות ואף לבצע נסיגות טקטיות, אך כול זאת, מבלי לאבד קשר עין עם החזון הגדול.

מאז מותו של פרס, לא קם בישראל מנהיג פוליטי משמעותי הדורש להציב את יעד השלום כעדיפות לאומית עליונה ואופרטיבית. לא בכדי, מורשתו של פרס לא מוזכרת במערכת הבחירות המתנהלת עתה.

מנהיגי המחנה שמבקש לשים קץ לשלטון הימין חוששים שאם ילכו בדרכו של פרס יוטבע על מצחם אות קלון: "נאיבי". אלא שפרס, אשר הרים תרומה עצומה לביטחון ישראל, היה רחוק מתמימות פוליטית. הוא לא בחל בתכססנות ואף בתמרון ראשי הממשלה שפעל תחתם כדי לגרור אותם אל היעד בו דבק בכל מאודו. ואכן, בהספדים שנשאו מול ארונו של פרס, ביל קלינטון וברק אובמה מצאו לנכון להידרש לתמימות שיוחסה לו. שניהם טענו בנחרצות כי תהיה זו טעות לראות בפרס איש נאיבי.

תיאורטיקנים יסבירו מן הכורסה הנוחה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני יהיה בשל לפתרון רק כאשר הצדדים ישתכנעו שהמחיר הכרוך בהמשכו יקר הרבה יותר מהמחיר הכרוך בפתרונו. המשמעות המחרידה לאבחנה אכזרית זו היא שדרוש עוד דם ישראלי ופלסטיני כדי שהצדדים יהיו בשלים להסכם.

מאז מותו של פרס, לא קם בישראל מנהיג פוליטי משמעותי הדורש להציב את יעד השלום כעדיפות לאומית עליונה ואופרטיבית. לא בכדי, מורשתו של פרס לא מוזכרת במערכת הבחירות המתנהלת עתה

כדי להקדים ולחסוך את המחיר הנורא, על המנהיגים בישראל להשתחרר מכבלי הטווח הקצר, להחזיר את הנושא הפלסטיני לראש סדר היום ולקדם הסכם שלום שיבטיח את אופייה היהודי-דמוקרטי של ישראל. למען כול אלה, ישראל זקוקה נואשות למנהיגים 'נאיביים' מסוגו של שמעון פרס.

אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי jppi. מנכ"ל משרד החוץ לשעבר.

באופן אידאלי אנו חושבים על המוח האנושי כעל מכונת היגיון, אך במציאות בכלל, וזו הפוליטית שלנו בפרט, ברור שיותר מכל דבר אחר – מוח זו מכונה לדפיקה סדרתית של הראש בקיר.

משום מה אנו נוטים לראות במוח שלנו סוג של מחשב, בעוד שמחשב ומוח הן שתי מכונות שונות לגמרי. המוח הוא יצור אבולוציוני שניבנה כמכונה אובססיבית ליצירת מטרות, בעוד שמחשב הוא כלי עזר לבני אדם. איננו מעוניינים שמחשב ייצר לעצמו מטרות, אלא רק שיעזור לנו להשיג את המטרות שלנו.

החל מהקפה של הבוקר ועד להתגייסות למלחמה, מה שמניע אותנו הוא המטרה התורנית, שמשום מה הקפיץ לנו המוח דווקא עכשיו, ואנו חייבים, חייבים, להגשימה. ומה שמעצבן בהמצאה האבולוציונית הזו הוא, שהטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה. או כפי שחז"לנו ניסחו כה יפה "אין אדם עובר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

הטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו, המוח, לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה

למעשה, הבעיה הגדולה עם מנגנון המטרות שלנו היא לא שאיננו מגשימים אותן, אלא דווקא אם הצלחנו להגשימן. הגשמת המטרה לא רק מייצרת ריקנות, המחייבת מאמץ מוחי להעלות ולגבש לנו מטרה חדשה, אלא, חמור מכך, היא עלולה לזרוק אותנו מהדרך הכל-כך מוצלחת בה הלכנו – אל ישימון חסר דרך.

דוגמה טובה היא הציווי האלוהי הראשוני של: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציווי שבנה מטרה ארוכת טווח, ולאורה אנו חיים כבר אלפי שנים. הבעיה נעוצה כמובן בכך שמטרה ארוכת טווח שכזו לא קיבלה פרמטר תפוגה. כמה זה "מלאו את הארץ"? מיליארד אנשים זה כדור מלא? עשרה מיליארד? מאה מיליארד? ומתי הארץ נחשבת כבושה? כשנכלה את משאביה? את זה הציווי לא ניפק, אך רבים עדיין חיים לאור הציווי הזה רק משום הסיפוק שבהליכה בדרך הסלולה, ולעזאזל התוצאות.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד. כך למבני כוח פוליטיים קיימת נטייה מובנת לשמר מטרות, בפורמלין אם נדרש, מבלי להתחשב במציאות המשתנה.

כך בריטניה משמרת בית מלוכה וטקסים פוליטיים משונים שאבד הכלח על מטרתם, רק כדי להימנע מערעור המערכת. כך המערכת הפוליטית האמריקנית משמרת פחד מיסטי מסוציאליזם וקומוניזם למרות שאיומים אלו כבר חוסלו מזמן, וכך גם אצלנו.

המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה סביב מטרה אחת – הקמת בית לאומי ליהודים שנרדפו בעולם. תשובה לבעיה הסופר-בוערת בימים שלאחר השואה. מטרה זו גיבשה תנועה חזקה ודינמית שפעלה ביעילות והצליחה בצורה יוצאת דופן, ובית לאומי אכן הוקם ליהודים, מדינה – היא מדינת ישראל.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות שלנו במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה הרבה יותר – כל המבנה השלטוני יוצר עבור מטרה זו. מבנה שתוכנן לאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מאפשרות של הגעה למוקדי כוח. כך, כדי להימנע מבניית מוקדי כוח ערביים, המבנה של הייצוג לכנסת לא נבנה במתכונת הרגילה של נציגי אזורים, כפי שנהוג בדמוקרטיות אחרות. כך, הדומיננטיות שהוקנתה למשרד הפנים במישור המוניציפלי היא עוד מכשיר שכזה, שלא לדבר על מערכת ניהול הקרקעות שנבנתה בעליל לטובת המטרה הציונית.

כל האנרגיה הציונית הזו לטיפול בעם שלנו אכן צלחה. המטרה הושגה, וכיום, כשמרבית העם היהודי נמצא בישראל, ואלו שלא כאן עושים זאת מבחירה, אפשר להגיד לא רק שהציונות הגשימה את מטרתה המיידית, אלא שהצורך בהגנת היהודים ומדינתם חרג מגבולותינו והפך לקונצנזוס גלובלי במרבית מדינות העולם. אנו השגנו את המטרה מעבר למשוער, ודווקא ההצלחה הזו היא אם המשבר הפוליטי הקשה אותו אנו חווים היום.

אנו תקועים היום עם אוכלוסייה שעיקר עניינה הוא איכות החיים שלה והצלחתה האישית, אך עם מערכת פוליטית לא רלוונטית שמחפשת לשמר את המטרה שהושגה דרך מבט טלסקופי – המחפש, מעצים, ולעיתים אף ממציא איומים על המטרה. כל זאת תוך התעלמות מהנוף החדש של מדינה בה מרבית האוכלוסייה רוצה ושואפת לנורמליות אזרחית.

חוסר הרלוונטיות נמצא בשימור האידאות הפוליטיות, אך יותר מכך הוא נמצא בשימור מבנה הדמוקרטיה שלנו. מבנה בו הנציגים אינם נבחרים ישירות ולא על בסיס גיאוגרפי, מה שמקנה כוח יתר לאוכלוסיות מסוימות (המתנחלים למשל) וכוח חסר לאוכלוסיות אחרות (ערבים למשל).

אלה מבנים השואפים לשמר את עצמם גם במחיר של אובדן רלוונטיות והגעה למשבר, ונראה כי המשבר הפוליטי המתמשך בו אנו נמצאים הוא אכן משבר שכזה. משבר בו הטרמינולוגיה סובבת סביב המטרה הציונית ומי משרת אותה, אך הגרעין שלה הוא רלוונטיות מבנה המשטר לאזרחי המדינה.

חוסר הרלוונטיות של הדיאלוג הפוליטי עתיד להימשך, וכך גם משבר הבחירות בו אנו שרויים, אלא שאגב המשבר המתמשך הזה, מה שאנו עדים לו הוא שינוי זוחל של שיטת הממשל שלנו. שינוי שמגיע בשיטת הסלמי, בפיסת שינוי אחת בכל מערכת בחירות.

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה בהרבה – כל המבנה השלטוני יוצר עבורה. מבנה שמאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מהגעה למוקדי כוח

השינוי החל ברעיון ההזוי לראש ממשלה חליפי וממשיך ברעיון ה"רק לא ביבי", וללא ספק יתחולל גם בסיבוב הנוכחי. סיבוב, שעם או בלי השבעת ממשלה חדשה, יהיה גם הוא ללא ספק קצר, וללא ספק ייצר גם הוא פיסה נוספת של שינוי במבנה השיטה הדמוקרטית שלנו. ורק נותר לקוות ששינויי המבנה שיביא יהיו טובים וחכמים מספיק כדי לבנות לנו אג'נדה שלטונית חדשה, שתוכל להוביל אותנו בדרך טובה יותר מזו בה אנו הולכים היום. ושלא נזדקק לבחירות שישיות לשם כך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

בשנה שעברה הופנתה למעבדה שלנו משפחה לצורך מחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם. המשפחה בהחלט התאימה למחקר אבל הייתה בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. הסיבה לכך היא, שגם בשיחה עם הצוות המאבחן וגם בדו"ח האבחון שנמסר להם נאמר להם, שלילדם יש "בעיית תקשורת".

משפחה, שהופנתה למעבדתנו למחקר על ילדים צעירים עם אוטיזם, התאימה למחקר – למעט בעיה אחת: ההורים לא ידעו שילדם מאובחן עם אוטיזם. בשיחה עם הצוות המאבחן ובדו"ח האבחון נאמר להם שלילדם יש "בעיית תקשורת"

המונח הבעייתי הזה נפוץ היום במידה כזאת, שהשם הרשמי לכיתות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוא "כיתות תקשורת". ריכוך זה של המונח להורים אינו משרת אף אחד, והוא גם לא מדויק.

כדי לאבחן א/נשים עם אוטיזם, צריכים להימצא ליקויים בתקשורת ובאינטראקציה החברתית, כמו גם התנהגויות מוגבלות וחזרתיות ו/או תחומי עניין סטריאוטיפיים, שמקשים על היכולת של האדם לתפקד באופן יומיומי. תקשורת נמצאת במרכז הסיפור, אך אינה עומדת בפני עצמה. כאן ראוי לציין כי ישנם אנשים עם אוטיזם בעלי יכולות תקשורת תקינות (כלומר מסוגלים להעביר ולקבל מסרים מאחרים), המתקשים רק בשימוש החברתי או הפרגמטי בשפה.

השימוש היופמיסטי ב"תקשורת" אינו האתגר היחיד בטרמינולוגיה בתחום האוטיזם כיום. האם עלינו לומר שמישהו הוא "אוטיסט" או "על הספקטרום"? "הפרעת ספקטרום האוטיסטי" או פשוט "אוטיזם"? במקרה הזה אין נכון או לא נכון, אלא רק ביטוי של השקפות שונות בנוגע לקטגוריה האבחנתית ומוגבלויות בכלל.

לעומת זאת, למונח "תקשורת" אין מקום בשיח על אוטיזם. תחשבו רגע על המשפחה מהמחקר שקבלה אבחנה אבל למעשה לא קבלה. שעברה את כל החששות והספקות, לגבי ילדם ולגבי עצמם כהורים, שעברו את רשימת ההמתנה, את התהליך האבחוני ובסוף יצאו עם אבחנה שהיא לא אבחנה. בלי לדעת לאן פניהם ואפילו אילו מילים להכניס לגוגל. כל זה בגלל שמישהו חשש לפגוע, להגיד ולכתוב משהו שאולי יוביל לדמעות, לעצב, לכעס. אלא שזה גם עלול להוביל לתמיכה, ולתהליך של השלמה והתקדמות.

אפשר רק להניח, באופן דומה, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מפני אמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך אנחנו יודעים שכאשר אנו נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה וגדלה, מהדהדת דרך גני ילדים, חצרות בית ספר ומקומות עבודה. כך המונח "אוטיסט" הופך למונח שנעשה בו שימוש מפחית ערך על-ידי ילדים ומבוגרים כאחד. אולי אם ילדים לא-אוטיסטים היו שומעים את התלמידים מהכיתה בהמשך המסדרון, או את הילד בכיתה שלהם, מדברים בפתיחות על היותם אוטיסטים, הם היו מרגישים פחות בנוח עם שימוש בלתי הולם במונח.

אפשר להניח, שהשימוש המקורי במונח "תקשורת" במשרד החינוך היה ניסיון להגן על משפחות וילדים מאמירת המילה "אוטיזם" בקול. אך כאשר נמנעים משימוש במילה מסוימת, הסטיגמה סביבה גדלה

בתחילת מרץ פרסמה אגודת האוטיזם באמריקה וארגוני מוגבלויות מובילים אחרים הצהרה כי תפסיק לקרוא לחודש אפריל חודש המודעות לאוטיזם ותתחיל לקרוא לו חודש קבלת האוטיזם. אי לכך, הוחלט על ידי רבים ברחבי העולם כי התאריך שצוין בשבוע שעבר, ב-2 באפריל, הוא יום המודעות והקבלה הבינלאומי לאוטיזם.

מודעות? כולם שמעו כבר על אוטיזם, החברה מודעת למונח. בכך שאנו מקבלים ולא רק מודעים לשם הזה, על ידי אמירתו בקול רם, על ידי דחיית הסטריאוטיפים וההטיה הנמשכים, אנו יכולים להתקדם כחברה ממודעות לקבלה.

ד"ר ג'ודה קולר הוא ראש המגמה לחינוך מיוחד ומרצה לפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטה העברית. שם הוא מנהל את המעבדה לחקר אוטיזם בילדים ומשפחות ובין מייסדי המרכז לאוטיזם של האוניברסיטה. צילום: ארקדי ורונין