כל ילד יודע כי מדינת ישראל היא דמוקרטיה. המדקדקים בקטנות מוסיפים כי אנחנו הדמוקרטיה היחידה בין יוון להודו. מנגד, לא רבים כנראה מודעים לכך שבמגילת העצמאות – המסמך המכונן של המדינה – הדמוקרטיה כלל לא נזכרת.

העובדות הן כי בישראל אין מגבלות על אמצעי התקשורת, מערכת המשפט היא עצמאית למרות הביקורות עליה, זכות ההפגנה לא מוגבלת והבחירות חופשיות. כך אנו מצטיירים בספרות הענפה על ישראל ותולדותיה. ברזולוציות גבוהות יותר התמונה מורכבת ופחות חדה.

בישראל אין מגבלות על אמצעי התקשורת, מערכת המשפט עצמאית למרות הביקורות, זכות ההפגנה לא מוגבלת והבחירות חופשיות. כך אנו מצטיירים. ברזולוציות גבוהות יותר התמונה מורכבת ופחות חדה

השבועון הבריטי המוערך אקונומיסט, מפרסם מדי שנה את The Economist Intelligence Unit's Index, שבין יתר הנושאים המגוונים מגיש גם סקירה מקיפה של הדמוקרטיות בעולם. על פי פרמטרים המאפיינים דמוקרטיות, האינדקס מבחין בין דמוקרטיות "מלאות" ודמוקרטיות "פגומות";

הראשונות כוללות מדינות שיש בהן לא רק חירויות פוליטיות בסיסיות השומרות על זכויות האזרח, אלא הן גם מבוצרות בתרבות פוליטית התורמת לפריחת הדמוקרטיה; תפקודי הממשלה משביע רצון בעיני האוכלוסיה; התקשורת עצמאית ומבוזרת; מתקיימת בהן מערכת יעילה של בלמים ואיזונים; המערכת המשפטית עצמאית והחלטותיה מיושמות. בראש הרשימה הזו נמצאות מדינות סקנדינביה, ניו זילנד וקנדה.

לעומתן, בדמוקרטיות הפגומות יש בחירות חופשיות והוגנות (גם אם יש בעיות דוגמת הפרות בחופש לתקשורת) והזכויות האזרחיות הבסיסיות מכובדות. אולם קיימות חולשות בולטות בהיבטים אחרים של הדמוקרטיה, כולל בעיות במשילות, תרבות פוליטית לא מפותחת ורמות נמוכות של השתתפות פוליטית. את הרשימה הזו מובילות צרפת, ארה"ב ופורטוגל.

באינדקס המסכם את שנת 2020 נסקרו 167 מדינות: 23 (8.4% מאוכלוסיית העולם) היו דמוקרטיות מלאות ואילו 52 (41%) היו דמוקרטיות פגומות, כלומר, כמחצית מאוכלוסיית העולם חיה במדינות דמוקרטיות. שנה זו הייתה שונה מקודמותיה בעטיה, כמובן, של הקורונה, במהלכה הוכחה נכונותם של מאות מיליוני בני אדם לוותר על זכויות חופש בסיסיות לצורך המלחמה בנגיף. ההכרה של מרביתם הייתה, כי לנוכח מגפה קטלנית חוצה גבולות – הדרך למנוע אסון ענקי באבדן חייהם של מיליוני בני אדם הצדיקה אבדן זמני וחלקי של החופש האישי.

מדינת ישראל נמנית על המדינות הפגומות – במקום 27 בעולם. לפי האינדקס, ההיבטים השליליים של הסגרים התקזזו בה בעלייה נמשכת במדד המעורבות הפוליטית, כלומר השתתפות הציבור בבחירות: שיעור זה נטה כלפי מעלה לאורך העשור האחרון כשהממוצע היה סביב 65%. אחרי התיקו של שתי מערכות הבחירות ב-2019 השיעור טיפס ל-72% בבחירות השלישיות ולדעת עורכי האינדקס, זה מאשר את חיוניותה של הדמוקרטיה בישראל.

כאן אנו מגיעים לרזולוציה. עורכי האינדקס לא ניתחו כנראה את המשמעויות הרלוונטיות של התיקו הפוליטי, וכמובן שלא צפו את הפעם הרביעית בתוך שנתיים שאזרחי ישראל נאלצים ללכת לקלפיות. במבט ראשון מצב זה דומה למה שקורה עד היום באיטליה ולמה שהתרחש בצרפת בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת, כאשר ממשלות קמו ונפלו לעתים מזומנות. בצרפת זה תוקן בחוקה של הרפובליקה החמישית, בעוד שאיטליה ממשיכה להתמודד עם הסימפטומים הבעייתיים של מערכת פוליטית מורכבת ומסובכת היסטורית, שלא ניסו באמת לתקנה עד היום.

כאן אנחנו מגיעים לרזולוציה. עורכי האינדקס לא ניתחו כנראה את המשמעויות הרלוונטיות של התיקו הפוליטי, וכמובן שלא צפו את הפעם הרביעית בתוך שנתיים שאזרחי ישראל נאלצים ללכת לקלפיות

במבט שני קיים שוני מובהק בינינו לבין צרפת ואיטליה: בעוד ששם הכשלים נבעו ונובעים מחולשות וכשלים במבנה של המערכת הפוליטית הקונסטיטוציונית, ישראל הולכת שוב ושוב לבחירות לא בשל כשלים מערכתיים (הגם שהם קיימים ודורשים תיקונים). הוא הולכת שוב ושוב לבחירות בשל סירובו של אדם אחד, ראש הממשלה, לקבל את דין הבוחר, ובעזרת לקונה חוקתית גורר את המדינה לבחירות חוזרות בטווחי זמן של חודשים, כשהוא ממשיך למלא את תפקידו בממשלה בלא שנזקק לאישור הכנסת. למעשה הפיכתו על פניו של המושג משטר פרלמנטרי, המאפיין את מרבית מדינות העולם המערבי.

משום כך, הדמוקרטיה הישראלית הועמדה במצבים קשים במיוחד בשנים האחרונות. העובדה כי לא ניתן היה להקים ממשלה לאחר בחירות בשל תיקו פרלמנטרי היא הביטוי הבולט למצב כזה.

כל זה לא היה קורה לולא נהג נתניהו להציב את האני שלו לפני האני של הכלל. זה קרה גם בחודשים הקשים של המלחמה בקורונה: השימוש התדיר בלשון יחיד, "אני החלטתי, אני דואג, אני הבאתי" וכיוצא באלה פעלים; הוא מידר מהחלטות חשובות בענייני חוץ ובטחון את השרים והבכירים הנוגעים לעניין; החיסונים מצילי החיים, עליהם גאוותו, הפכו למטבע עובר לסוחר כשהחליט על דעת עצמו לייצא כמויות בלתי ידועות למדינות אחרות; וכמובן, אי-אישור תקציב המדינה, שבתקופה זו כבר הזדקן בשלוש שנים כדי לקדם אינטרס פוליטי אישי בהחלט.

בהיסטוריה מכירים דוגמאות של מנהיגים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות ובמשך הזמן הפכו למשטר של איש אחד שעל פיו יישק דבר. במקרים הללו הנתיב המקובל הוא בניית פופולריות נרחבת בקרב מגזרי אוכלוסייה מסוימים, אחר כך ניצול  התמיכה והאהדה העממית הזו כדי להתגבר על יריבים פוליטיים, ולבסוף, ערעור מוסדות חוקיים במדינה. בשלב זה הופך האיש למנהיג מוביל עבור תומכיו ואוהדיו ולמקור המידע המרכזי של המציאות סביבם, שאותה הוא מעצב כרצונו.

זה מה שקרה בעידן הנוכחי עם פוטין ברוסיה, ארדואן בתורכיה, ויקטור אורבן בהונגריה, שנבחרו פחות או יותר בבחירות דמוקרטיות, ביססו פופולריות ציבורית נרחבת בטרם פנו לשלב הסופי של פירוק המכשולים שניצבו בפניהם.

למדינת ישראל אין את המסורות האוטוריטריות של המדינות הללו ולכן קשה לדמיין התפתחות דומה אצלנו. יחד עם זאת מותר לציין, כי נתניהו קורץ מאותם חומרים של השלושה. תוצאה מובהקת של ההיבריס המפורסם בו לקה לאחר שנות שלטון רבות כפי שזה קרה וקורה לרבים אחרים.

"מה שאני מסוגל לעשות בשעה אחת, הם לא מסוגלים לעשות, לא בשבוע ולא בחודש",

אמר כלפי יריביו הפוליטיים. לתומכיו אין ספק בנכונות הדברים כי המציאות שלהם מגולמת במעשיו ובדבריו.

ישראל הולכת שוב ושוב לבחירות לא בשל כשלים מערכתיים (הגם שיש כאלה) אלא בשל סירוב אדם אחד, רה"מ, לקבל את דין הבוחר, ובעזרת לקונה חוקתית גורר את המדינה לבחירות חוזרות בטווחי זמן של חודשים

אם נוסיף לכך את עימותיו הבלתי פוסקים עם המערכת המשפטית, כולל בית המשפט העליון – אבן יסוד בכל משטר דמוקרטי – שהתגברו לאחר שהוחלט להגיש נגדו כתבי אישום על מעשים פליליים, המאלצים את נציגי התביעה להתהלך עם מאבטחים צמודים, נקבל תמונה של דמוקרטיה פגומה עם נטייה לגלישה מעבר לה.

מרחק גדול צעדה ישראל מאותו יום בו מנחם בגין הכריז כי "יש שופטים בירושלים" ועד ליום בו חבט בהם נתניהו במסדרונות בית המשפט רגע לפני תחילת משפטו. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א) הפך בימינו לציווי רחוק.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.