סולידריות המבוססת על השלילי יוצרת גבולות וקווים אדומים, אבל לא דבק פוזיטיבי. היא יוצרת כמעט-מדינה. לפעמים נדמה לי שמה שיש כאן הוא הרבה "כמעט-מדינות".
לפני 25 שנה ייסדנו, עמיתיי ואני, את יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, על מנת לקדם חינוך לדמוקרטיה בחינוך הדתי. אחד הכלים הפדגוגיים שפיתחנו היה "משחק רולס". מדובר במשחק הפעלה, המבוסס על הפילוסופיה של המוסר של ג'ון רולס כפי שהוא ניסח אותה בספרו "תאוריה של צדק".
כידוע, לב התיאוריה הוא מעין ניסוי מחשבתי: רולס מציע לדמיין מצב שבו אנשים נדרשים להקים מדינה. לאנשים אלה יש ידע מלא ומשוכלל בכל תחומי מדעי החברה והרוח, אך חסרה להם ידיעה אחת – מי הם יהיו באותה מדינה שהם בונים. הם אינם יודעים לאיזה מגדר, גיל, לאום ומעמד ישתייכו. זהו המושג המפורסם של "מסך הבערות".
לב התיאוריה של ג'ון רולס הוא מעין ניסוי מחשבתי: לדמיין מצב בו אנשים נדרשים להקים מדינה. יש להם ידע בכל תחומי מדעי החברה והרוח, אך חסרה להם ידיעה אחת – מי הם יהיו באותה מדינה שהם בונים
בסוף התרגיל מסך הבערות עולה והמשתתפים מגלים את זהותם הלאומית, המגדרית, את מעמדם הכלכלי וכו'. אחד, למשל, יכול לגלות שהוא חסיד סאטמר בעל מוגבלות ואחרת יכולה לגלות שהיא אישה פלסטינית לסבית. כך, אם המשתתפים צריכים להביא בחשבון שהם עצמם יתגלו כנושאים כל סוג אפשרי של זהות חברתית, הם יחוקקו כללים וחוקים שיווניים לכל ואז ייווצר "צדק כהוגנות" (justice as fairness).
במשחק שקיימנו, במקום לעשות ניסוי מחשבתי, לקחנו מנהלים ומורים מהחינוך הדתי, וביקשנו מהם להתחלק לקבוצות ולשחק בפועל משחק של בניית מדינה בתנאים שרולס הגדיר. כל משתתף יודע הכל על חברה וכלכלה אבל לא יודע את זהותו החברתית. בהתחלה לקחנו רק יהודים – אבל עם הזמן במסגרות שונות גם הוספנו מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
ואז למשל, כשהמשתתפים היהודים הדתיים היו מציעים, לדוגמה, חוק שמעניק זכות יתר כלשהי ליהודים, המדריכים המלווים את המשחק (אנשי צוות "יסודות" ) היו מזכירים להם – "אבל מסך הבערות יעלה בסוף המשחק ויכול להיות שאתם בעצמכם תתגלו כפלסטינים או דרוזים. האם אתם עדיין חושבים שחוק כזה הוא הוגן?"
לעיתים קרובות היה קורה משהו מפתיע במהלך המשחק – היו משתתפים שלא הצליחו או שסירבו לשחק את המשחק. הם אמרו שאינם יכולים לדמיין לעצמם זהות אחרת מזו שלהם, או דחו זהויות אפשרויות (היינו, לא יכלו לדמיין שהם לא ערבים או מתנחלים יהודים, למשל).
מתברר, כפי שרולס בעצמו מציין, שעל מנת לקיים את הניסוי המחשבתי שבלב השיטה שלו, ולשחק את "משחק רולס", צריך הנחות תרבותיות מסוימות. ההנחה העיקרית שבהם נוגעת לתפיסת ה"אני":
מתברר, כפי שרולס בעצמו מציין, שעל מנת לקיים את הניסוי המחשבתי שבלב השיטה שלו, ולשחק את "משחק רולס", צריך הנחות תרבותיות מסוימות. ההנחה העיקרית שבהם נוגעת לתפיסת ה"אני"
האם ל"אני" יש איזושהי איכות או מהות סגולית שהיא מעבר לכל מציאות חומרית או יום-יומית רגילה – מהות שנושאת כבוד מיוחד ואף קדושה? או שה"אני" כרוך באופן הכרחי בתפקידים (roles) חברתיים של מגדר, גיל, סטטוס אישי ואף זהות לאומית-אתנית?
התפיסה הראשונה עומדת מאחורי התפיסה המערבית-ליברלית של זכויות האדם, שהן אוניברסליות ובלתי מותנות במעמד, בתפקיד ובכל הגדרה או זהות חברתית אחרת. זכויות האדם נועדו להגן על מהות ה"אני" הנושא את כבוד האדם הסגולי, ולהעניק לו אפשרות של אוטונומיה מלאה שרק מימושה ישמר את הכבוד הראוי למהות זאת. אולם אם מקבלים את התפיסה השנייה, הרבה יותר קשה לקבל את הדרישה לאוטונומיה רדיקלית לפרט כציווי האתי הגבוה ביותר.
התפיסה הראשונה של ה"אני" שמהווה מציאות מיוחדת באה לידי ביטוי בהבנה הרווחת של המושג המקראי "צלם אלוהים", ובנצרות בפסוק המפורסם מתוך "האיגרת אל הגלטים" של השליח פאולוס 3:28:
"אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכולכם אחד במשיח ישוע".
בתולדות הפילוסופיה נמצאת תפיסה זו, של כבוד האדם הסגולי, בתורתו של עמנואל קאנט – האדם זוכה לתשומת לב (achtung) מיוחדת ואי אפשר להתייחס אליו כאל אמצעי בלבד אלא חייבים להתייחס אליו גם כאל תכלית.
רולס מאמץ את ההנחות הליברליות לגבי ה"אני". זאת אומרת, שה"אני" האמיתי של הפרט הוא מעין ישות מקודשת "מעבר" לתפקידים חברתיים ולזהויות, ושבאופן עקרוני הוא יכול להופיע בכל מיני זהויות חברתיות. אולם חלק מהמשתתפים, אולי המסורתיים והדתיים יותר, החזיקו בתפיסה השנייה לגבי ה"אני" והבינו אותו כמשוקע בתפקידים חברתיים ובזהויות.
לכאורה נובע מכך, שתפיסות של צדק והוגנות שנגזרות מהאונטולוגיה של ה"אני" הליברלי אינן אוניברסליות, אלא מוגבלות לבני תרבות מסוימת (שמקורה ביהדות, בנצרות, ובפילוסופיית הנאורות של קאנט).
האם ל"אני" יש איזו מהות סגולית מעבר לכל מציאות חומרית או יום-יומית רגילה – מהות שנושאת כבוד מיוחד ואף קדושה? או שה"אני" כרוך באופן הכרחי בתפקידים חברתיים של מגדר, גיל, סטטוס וזהות לאומית-אתנית?
התפיסות השונות של ה"אני", והפחדים והרגשות שהן מעוררות הן בין המקורות לקיטוב הפוליטי בישראל: קבוצות דתיות וימניות חושדות שהשמאל – שתומך בזכויות האדם בצורה מרבית – לא מספיק נאמן לעם ישראל ולמדינה כמדינה יהודית. ואילו השמאל חושד בימין שהוא מנמיך את קומת האדם וכבודו הסגולי בקושרו את ה"אני" לזהות אתנית או לאומית מסוימת.
נזכרתי באירוע הפילוסופי-סוציולוגי הזה בעקבות פורים ולקראת יום השואה. פורים סותר מעט את המסקנות העגומות של הניתוח הקודם, ומצביע על כך שהתשובות לדילמה "מהו האני" אינן בינריות. הן אינן תשובות של או-או. פורים הוא חג החוגג את עניין "ההיפוך", כפי שכתוב במגילת אסתר:
וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. (ט', א').
באמצעות התחפושות חוגגים את רעיון ההיפוך: גברים מתחפשים לנשים ונשים לגברים, יהודים לערבים וכל מני תחפושות אחרות. אולם יש תחפושת אחת שיש בה משום היפוך גמור, אבל אף פעם לא ראיתי שמתחפשים בה. לא ראיתי אף פעם, לא בישראל ולא בחו"ל, שמישהו מתחפש לנאצי. אף שתחפושת זו היא היפוך גמור ואף קשורה מבחינת התוכן לחג פורים אף אחד לא מתחפש בה.
הסיבה ברורה. ה"אני" שלנו דוחה את הרעיון שאנחנו יכולים להיות נאצים, אפילו לא בצחוק. גם אם אנו ליברלים מדופלמים יש משהו ב"אני" שמתקשר לתפקידים חברתיים, ולו רק בשלילה. ה"אני" שלנו לא מופשט מעבר לכל תפקיד וזהות חברתית בצורה מוחלטת.
נוסף על דחיית הזהות הנאצית מכיוון שאנחנו יהודים והיינו מטרה של מכונת הרצח הנאצית, יש סיבה נוספת שמקשרת אותנו בחזרה להגדרה הראשונה של ה"אני", כלומר: ה"אני" הוא מקודש ו"מעבר". הרי הנאציזם הוא בדיוק ההפך מתפיסה של מהות אנושית מקודשת. הוא כרוך בהפיכת בני אדם לחומר גלם שניתן ל"השתמש בו ולזרוק".
באמצעות תחפושות בפורים חוגגים את רעיון ההיפוך: גברים מתחפשים לנשים, יהודים לערבים וכדומה. אולם יש תחפושת אחת שיש בה משום היפוך גמור, אבל אף פעם לא ראיתי, לא בישראל ולא בחו"ל, שמישהו מתחפש לנאצי
אנחנו דוחים את הנאציזם מעלינו מתוך הזהות הפרטיקולרית שלנו כיהודים, אבל גם מסיבה ערכית-אוניברסלית: אנחנו גם מאמינים ברמה זו או אחרת בקדושת האדם. דחיית הנאציזם מעלינו בעצם מראה שאנחנו – כולנו – שותפים לשתי התפיסות של ה"אני" גם יחד.
כך, שהקוטביות הערכית-פוליטית המיוחסת לישראל, היא במידה מסוימת מצג שווא. אמנם יש חילוקי דעות חריפים לגבי היחסים הראויים בין תפיסות ה"אני", המינון הראוי של כל אחת מהן והשלכותיהן, אבל בסופו של דבר מחלוקות אלו מתקיימות במסגרת אחת של שותפות בין התפיסה האנושית והתפיסה היהודית.
מחשבות אלו מתקשרות ליום השואה. השואה היא אחד הסמלים שיכולים להכיל (אמנם בדרך השלילה) את שני ההיבטים של זהותנו, האנושית והיהודית. ציון יום השואה שבוע לפני יום העצמאות גם בא להזכיר לנו את המסגרת המשותפת של כולנו שהיא יהודית ואנושית-דמוקרטית.
עם התובנות האלו חזרתי לחשוב על המנהלים הדתיים, הדרוזים והערבים, ותהיתי אם ה"מה-לא" המשותף מספיק כדי לבנות מדינה.
נכון, יש תיאוריות הממקמות את ה"פוליטי" ביכולת להגדיר אויב או יריב ולפעול נגדו. אף על פי כן חשבתי, שסולידריות המבוססת על השלילי – דחיית הנאציזם – לא ממש מספיקה. סולידריות המבוססת על השלילי יוצרת גבולות וקווים אדומים אבל לא דבק פוזיטיבי, ולדעתי, היא יוצרת כמעט-מדינה. לפעמים נדמה לי שמה שיש כאן הוא הרבה "כמעט-מדינות" חופפות
ד"ר שלמה פישר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ועמית במכון שחרית. תחומי המחקר שלו הם בצומת שבין דת, פוליטיקה ומעמד וכן בקשר שבין דת, דמוקרטיה ואזרחות בחינוך. לימד סוציולוגיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות נוספות, פרסם מחקרים רבים אודות הציונות הדתית ותנועת ש"ס ועבד כ-30 שנה בשדה החינוך. הוא בין המייסדים והמנהלים של יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, המתמקד בחינוך לדמוקרטיה בחינוך הממלכתי-דתי. (צילום: מכון שחרית)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם