כשמערכת פוליטית פועלת ללא קוד אתי, אפשר לראות שאחוזי ההצבעה יורדים אט אט. הגענו ל 67.4%. מפלגות זעירות מבזבזות קולות. וכבר שומעים את אלה שמדברים על בחירות חמישיות. זה קורה לאט אבל בטוח.

בנקודת הפתיחה הזאת אומר בבטחה שאזרחי ישראל, לא נאמר כולם אלא שני שלישים מהם, מאמינים או לא חושבים עד הסוף, איך גוררים אותם פעם אחר פעם לבחירות כלליות. בכל פעם שזה קורה יש כבר מי שמציץ אל ספר החוקים ומסנן כן, "זה כתוב בחוק". קיבלנו על עצמנו את הביטוי שלטון החוק כמושג מחייב, שהחוק הוא מעל לכל, אפילו מעל בני האדם שחוקקו אותו. יש ויכנו את התפישה "רוממות החוק".

אזרחי ישראל נגררים פעם אחר פעם לבחירות כלליות. בכל פעם שזה קורה יש כבר מי שמציץ אל ספר החוקים ומסנן כן, "זה כתוב בחוק"

החוקים בכלל וחוקי היסוד בפרט מובאים לדיון על ידי המציעים. הכנסת עורכת דיונים לעיתים קצרים ולעיתים ארוכים בניסיון לגבש את ההצעה לחוק, ובישראל לא צריך הרבה, רוב בעד ומיעוט נגד.

לא אחת זה יכול להיות רוב של 45 בעד ו-11 נגד ואחד נמנע כמו בסגירת רשות השידור ב-2014 וזה יכול להיות רוב של 61 באי אמון או בתקציב המדינה וכן הלאה.

כמובן על פי חוק קואליציה של 61 יכולה להקים ממשלה לאחר בחירות. לעיתים חברי כנסת או נציגי עמותות מבקשים לפסול חוקים באמצעות בג"ץ וההצלחה מועטה יחסית. בדרך כלל השופטות והשופטים חוששים להתערב בסמכות הכנסת, מה שלא מפריע לחברי כנסת לטעון את ההפך בבואם לדרוש משילות, כפי שהם מבינים אותה.

מה שחסר זו ההבנה של חשיבות ההסכמה הרחבה בתהליכי חקיקה, דבר שלא קיים, כי כל החלטה נקבעת על פי העיקרון שהרוב בהצבעה קובע, גם אם הוא רוב קטן. הנושא מטריד, שכן בכנסת יש 120 חברות וחברים ובהצבעות השונות ההשתתפות דלה, חוץ ממקרים שבהם יש אינטרסים, בעיקר של השרדות או של הכרעת היריב.

החוק הוא, במילים אחרות, הגדרה של כללי התנהגות מינימליים כדי לאפשר חיי חברה ומדינה סבירים. החוק נחקק על ידי נבחרי הציבור שנמצאים בקשר הדוק עם ארגוני חברה אזרחית, כדי לקבל רעיונות ומשוב. אך למרות שהוא נראה כהליך ראוי, הוא לוקה לאורך הדרך בהיעדר ראיה מערכתית ומתכללת ולוקה לא אחת גם מבחינה אתית ומוסרית.

לגבי ראיה מערכתית, מהלכי החקיקה כוללים עיון והערות של השחקנים השונים הרלוונטיים, כולל אפילו שיקולי תקציב. אך חסרה חוליה חשובה של גוף נייטרלי מטעם הכנסת, שיבחן את הסוגיה באופן עמוק ומערכתי, כפי שהיה בתקופה שבה היה בכנסת נציב הדורות הבאים. נציב שאמור לבחון את ההצעה באור הדור הנוכחי והדורות הבאים, כדי למנוע עד כמה שאפשר בעיות גם בשנים שלאחר החקיקה.

בתהליכי חקיקה חסרה הבנה של חשיבות ההסכמה הרחבה, כשכל החלטה נקבעת על פי עיקרון הרוב בהצבעה קובע, גם אם הוא רוב קטן. הנושא מטריד, שכן בכנסת יש 120 חברות וחברים ובהצבעות השונות ההשתתפות דלה

לגבי המוסר והאתיקה שהם כללי התנהגות ראויים ורצויים, רף התנהגות שאליו אנו שואפים, הן כבני אדם בכלל כשמדובר על מוסר והן כבעלי מקצוע או בעלי תפקיד, בפרט כשמדובר באתיקה.

האמת שכל נבחר ציבור מגיע לתפקיד עם ארגז הכלים שרכש במהלך חייו, אבל בכנסת ישראל אין קוד אתי. יש תקנון מחייב, שמכיל פרק קצרצר של כללי אתיקה הכתובים בנוסח משפטי, ויש וועדת אתיקה שפועלת על פי מה שכתוב בתקנון והשכל הישר. בנקודה זו יש חוסר הבנה בסיסי לגבי תקנון של עשה ואל תעשה וכך גם לגבי כללי האתיקה הכתובים שם, וניכר שמהות האתיקה לא הייתה ברורה לכותבים. זה אינו קוד אתי. יש בתקנון מרכיבים שמקורם בחשיבה אתית, אבל אין שם חשיבה עמוקה הנדרשת בסוגיית הכללים הראויים לנבחר ציבור. חשוב לציין שהנושא הזה עלה לדיון בכנסת, אך כבר שנים נותר כנושא לא פתור ולדעתי לא בכדי.

לא בכדי, כי נבחרי ציבור לא מוכנים, גם אם הם לא מודים בכך, להתחייב למשל לקיים או לומר את האמת כפי שהיא. אלה שתי דוגמאות לכללי אתיקה בסיסיים שנתפשים על יד נבחרי ונבחרות ככלי עבודה פוליטיים. כך הם אומרים לא אחת את המשפט שאותו היטיב אריאל שרון לומר "מה שרואים משם לא רואים מכאן".

זהו ציטוט מתוך השיר "לקחת את ידי בידך" שכתב הפזמונאי הישראלי יעקב רוטבליט, ואריאל שרון השתמש בו מאז עלה לשלטון וכשהגה את תכנית ההתנתקות. אריאל שרון שינה במקצת את סדר המילים "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כדי להמחיש שמה שנראה כאובדן דרך וזיגזוג בין אידיאולוגיות הוא בעצם פרגמטיות.

יש בזה משהו, אך רק משהו, כי אם היה קוד אתי מחייב – הוא היה אומר שהוא לא מבצע פעולות בניגוד לאידאולוגיה המוצהרת שלו, שלשמה נבחר, אלא בוחר להתפטר ולהעלות את הנושא לדיון מרכזי בבחירות כלליות או לחלופין במשאל עם, כפי שמקובל במדינות דמוקרטיות.

שינוי החשיבה אצל מנהיגים זה עניין רצוי ומחויב המציאות, אך יש משהו מחייב וראוי יותר: לבוא לפני העם ולומר טעיתי. קו החשיבה שאתו הלכתי לבחירות היה לא נכון, מוטעה מיסודו. זו נקודה חשובה שמבהירה את ההבדל בין חוק לבין אתיקה.

תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון היתה חוקית, אך היתה הפרה של כללי אתיקה שהכנסת חייבת לקבוע ולאמץ. חשוב לציין שאריאל שרון איבד אמון של רבים שבחרו בו וגם של אלה שציפו ממנו להתנהג בצורה אתית. בישראל אין קשר ישיר בין אמון ציבורי לבין תוצאות בבחירות, שכן גם הציבור לא סבור שהתנהגות אתית חשובה מספיק כדי לשפוט מפלגה כזו או אחרת.

שרון איבד את אמון רבים מבוחריו בהתנתקות, אבל בישראל אין קשר ישיר בין אמון ציבורי לבין תוצאות בבחירות. גם הציבור לא סבור שהתנהגות אתית חשובה מספיק לשיפוט מפלגות

הכנסת חייבת לאמץ את מה שמקובל היום כקוד אתי מוסכם ומחייב, שנשען על הסכמות ולא על סעיפי חוק. עליה לקחת בחשבון את ריבוי המגזרים בישראל ואת הצורך להיזהר ולהישמר בעת תהליכי החקיקה ולחשוב ראשית לכל על המוסר והאתיקה. זהירות שתמנע יצירת חוקים פוגעניים כאלה ואחרים. זהו שיח מרחיב שבוחן השלכות רבות לכל החלטה המתקבלת בכנסת, הגוף שאמור לייצג את רצון כלל אזרחי ואזרחיות ישראל.

יש עוד אינספור דוגמאות, אך דומה שאין צורך להציגן כי העיקרון ברור, המסר שאני בחרתי להעביר הוא בשלוש מילים: "אתיקה או אנרכיה".

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.