יחסי ציבור עם הציבור – מחשבות על אינסטגרם ופייסבוק

רשתות חברתיות, אילוסטרציה (צילום: metamorworks)
metamorworks
רשתות חברתיות, אילוסטרציה

מה היא האובססיה הזאת של האינדיבידואל עם הציבור? היחיד שנמצא בפינה שלו, השקטה, הבטוחה, המוגנת, מה לו ולהמולה אשר סביבו מתנגנת? בימינו כל אחד כותב ממואר קטן ללא הפסקה, בריבוע בר חלוף, ברשת חברתית בה כמעט ואין דבר חברתי.

כל אחד הוא בעל יחסי ציבור, כל אחת היא ישות, או יותר נכון לומר אושייה. אפריז מעט ואומר שיש מקרים בהם האדם לא חי לגמרי במרחב הציבורי, אלא הוא חי את המרחב הציבורי למען המרחב הדיגיטלי, למען הממואר.

כל אחד הוא בעל יחסי ציבור, כל אחת היא ישות, או יותר נכון לומר אושייה. אפריז מעט ואומר שיש מקרים בהם האדם לא חי לגמרי במרחב הציבורי, אלא הוא חי את המרחב הציבורי למען המרחב הדיגיטלי, למען הממואר

בעבר, למשל, אם רצית להעלם, כל שהיה עליך לעשות זה פשוט ללכת לפינה צדדית, לשוליים. היום כל שעליך לעשות, זה "פשוט" לא להיות במרחב הדיגיטלי, אפילו אם אתה נמצא במרכז העניינים.

ריבועים עם שדיים, ריבועים עם עיניים, ריבועים עם שפתיים, ריבועים עם ריבועים. בדיחה, שיר, חתול. ארוחה, משפחה, יציאה. בחורות, בחורים, חברות, חברים. כדורגל, תרבות, טיולים והרפתקאות. כולם מספרים לכולם סיפורים, משתפים רעיונות, תחושות וצילומים.

מה היא האובססיה הזאת ליחסי ציבור? לתרבות השקר הידוע לכל ולצומת הלב הסינטטי הריק מתוכן. הבלוף כמובן ידוע לכולם. מדובר ביחסים דו-כיוונים. ישנו חוזה ברור. יש צד אחד שמשתף ויש צד אחר שמפרגן. ואת הקונץ כולנו מכירים – אם זה לא שלך, בתכלס לרוב זה לא באמת מעניין. אז למה בכל זאת אנחנו ממשיכים?

אולי כי אנחנו מפחדים להעלם? להישכח? להפוך ללא רלוונטיים? ללא מעניינים? או חס וחלילה למשעממים ו"רגילים"? הרי גם אם השקר ידוע לכל, אין זה הופך אותו לחסר משמעות. כי בכל זאת, למרות הכל, אפילו בין הריבועים הקטנים ישנה מציאות. יש יחסים, יש חיזור, יש יצירה, יש מעמדות, יש מפגשים. ומי לא אוהב אנשים, תשוקות או ריגושים? רק מי שלא אוהב את החיים. אז אתה מממשיך לשחק את המשחק של הריבועים הקטנים. של הבלוף המספק, פעם בכמה זמן, כמה רגעים קטנים.

וזו היא קודם כל ביקורת עצמית על יחסי התמכרות או תלות. זו לא ביקורת כללית מנוכרת על "דור ללא מהות". כמו שזמר לא שווה כלום אם אין לו קהל. ככה גם בדור ה-Y, להיות ללא אינסטגרם או פייסבוק זה בעצם להיות קצת חסר משמעות. כי היום כל העולם במה וכל הגברים והנשים הם רק פרופילים וירטואליים.

אנחנו מפחדים להעלם? להשכח? להפוך ללא רלוונטיים? למשעממים ו"רגילים"? הרי גם אם השקר ידוע לכל, הוא לא חסר משמעות. אפילו בין הריבועים הקטנים ישנה מציאות, יחסים, חיזור, יצירה, מעמדות, מפגשים

אז מה נעשה עם זה? לפחות נכתוב על זה, ואחר כך נשתף (והכי חשוב – אל תשכחו ללחוץ על כפתור ה-LIKE , למען יחסי הציבור).

נ.ב.

אם קראת את הטקסט עד הסוף והגעת לכאן, חשוב לי להדגיש שאני משתמש פעיל בפלטפורמות. מדובר ברשימה של רצף מחשבות של רגע אחד (לא מפולטרות), ולא איזה מחשבה של דוש אליטיסט, שגילה את ה"סוד" לגבי מה נכון או לא ברשתות חברתיות. לגיטימי לגמרי בעיניי להעלות הרבה סטוריז בכיף (כל עוד זה כיף) ולא לדפוק חשבון לאף אחד לגבי מה שעושה לכן.ם טוב.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 477 מילים
סגירה