בית העלמין הצבאי בגבעת שאול בערב יום הזיכרון, 13 באפריל 2021 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90

השנה 2021, וחלק מבתי העלמין עדיין אינם נגישים לאבלים עם מוגבלות

עשרות מדרגות אל הקבר ומעלית שטרם הותקנה ● מעברים צרים שאינם יכולים לשרת אנשים המתניידים על כיסא גלגלים ● קבלנים שחוסכים בהוצאות וסוגרים את אספקת המים ● ביום שבו רבבות ישראלים מגיעים לבתי הקברות ברחבי הארץ לטקסי יום הזיכרון, כדאי לשים לב לעובדה שהתנאים בחלקם רחוקים מלעמוד בסטנדרטים סבירים של שירות ציבורי במדינה מתוקנת

בקיץ האחרון נשבר ליבו של משה בן ה-86 כשאשתו, מרים, נפטרה מסרטן. בהלוויה נשברו לו גם הרגליים: מרים נקברה בקומה גבוהה בבית העלמין בהר המנוחות, וכשהמשפחה ביקשה להגיע אל חלקת הקבר התברר שאין מעלית. יש פיר, אבל הוא ריק.

משה, שמתקשה בהליכה, טיפס ברגליים כושלות יותר מ-80 מדרגות אל הקבר, ובימים הבאים סבל מכאבים עזים. בחברה קדישא "קהילת ירושלים" הסבירו אז שהתקנת המעלית (שאמורה להגיע מסין) התעכבה בגלל הסגרים והקורונה, והבטיחו שעד נובמבר תהיה מעלית.

נובמבר הגיע, אבל המעלית לא. כשמשה ביקש לעלות לקברה של מרים ז"ל, הוא שוב נאלץ לגרור את עצמו למעלה ולהתייסר בכאבים. בחברה קדישא (קהילת ירושלים) התנצלו ואמרו שהקבלן לא עמד בסיכומים ובלית ברירה יגישו נגדו תביעה משפטית ויתקינו את המעלית במקומו.

מפה לשם, במשך חודשים, קברים רבים בהר המנוחות היו נגישים רק עבור אנשים צעירים ובריאים. כידוע, קהל המבקרים בבתי העלמין מונה רבים שלא עונים להגדרה הזו.

עובד חברה קדישא סוחב מצבה לקבר טרי בהר המנוחות בירושלים – בית עלמין נטול נגישות במרבית החלקות בו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
עובד חברה קדישא סוחב מצבה לקבר טרי בהר המנוחות בירושלים – בית עלמין נטול נגישות במרבית החלקות בו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ביום שבו רבבות ישראלים מגיעים לבתי הקברות ברחבי הארץ לטקסי יום הזיכרון, כדאי לשים לב לעובדה שהתנאים בחלקם רחוקים מלעמוד בסטנדרטים סבירים של שירות ציבורי במדינה מתוקנת.

רוב הבעיות נפוצות פחות בבתי העלמין הצבאיים – שמנוהלים ומתוחזקים על ידי היחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון – אבל גם שם, בעיקר בישנים ביניהם, המבקרים נתקלים לעיתים במגבלות נגישות. אנשים שמתניידים על כיסא גלגלים, למשל, לא תמיד יוכלו להגיע עד חלקת הקבר של יקירם בגלל שהמעברים בין הקברים צרים מדי.

כשמדובר בבתי עלמין ישנים, הבעיות המבניות אובייקטיביות ואין פתרונות פשוטים; כשמדובר בבתי עלמין חדשים, אלה שנבנים על קומות, זה פשוט מרתיח וגם מהווה הפרה של החוק המחייב להנגיש מבני ציבור חדשים.

כשמדובר בבתי עלמין ישנים, הבעיות המבניות אובייקטיביות ואין פתרונות פשוטים; כשמדובר בבתי עלמין חדשים, אלה שנבנים על קומות, זה פשוט מרתיח וגם מהווה הפרה של החוק המחייב להנגיש מבני ציבור חדשים

בדו"ח השנתי שפרסמה השבוע נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שבמשרד המשפטים, מדווח על מקרה שבו הנציבות ניהלה מאבק משפטי בשם אישה שאביה נקבר במבנה חדש של קבורה בקומות. היא מתניידת באמצעות כיסא גלגלים ממונע וכבד, ואילו המנוח נקבר בקומה שישית – בלי מעלית.

בית הקברות החדש שנבנה עם קומות בהר המנוחות בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
בית הקברות החדש שנבנה עם קומות בהר המנוחות בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

על חלק מטקסי האזכרה היא ויתרה, ובפעמים שהגיעה נאלצה לעבור מסכת השפלות ולקבל סיוע פיזי ממבקרים כדי להגיע אל הקבר. התיק נסגר בכך שהותקנה מעלית, והאישה קיבלה פיצוי של 32 אלף שקל.

מחדלי ההנגשה שנחשפים מדי פעם הם רק חלק מהתחושה הכללית שענף הקבורה הוא תחום פרוץ למדי עם ביקורת שלטונית דלה.

גבי, שמבקרת לעיתים קרובות את קברו של בנה ליעד ששירת בסיירת מובחרת, סובלת כבר תקופה ארוכה מהעובדה שבבית העלמין בקיבוץ חורשים אין מים זורמים. הזכיין הפרטי שמפעיל את המקום החליט, בעיקר מטעמי חיסכון, לפתוח את השיבר רק בשעות שהגנן נמצא. ביתר שעות היממה המבקרים לא יכולים לשטוף את המצבות, להציב זרי פרחים בכלי עם מים או ליטול ידיים ביציאה כמקובל במנהגי האבלות.

הזכיין הפרטי שמפעיל את המקום החליט, בעיקר מטעמי חיסכון, לפתוח את השיבר רק בשעות שהגנן נמצא. ביתר שעות היממה המבקרים לא יכולים לשטוף את המצבות, להציב פרחים בכלי מים או ליטול ידיים ביציאה

"כפיזיותרפיסטית", אמרה אתמול גבי בתכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, "גם כשאני מטפלת באופן פרטי אני צריכה רישיון, יש עליי פיקוח ואני מחויבת לעבוד על פי כללים ברורים. איך זה שאין שום גורם מפקח ואין כללים שמגדירים בין השאר שבבית עלמין חייבים להיות מים?"

אם שכולה מנקה את קבר בנה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
אם שכולה מנקה את קבר בנה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

בכל בתי העלמין שמופעלים על ידי חברה קדישא, לזכותם ייאמר, יש מים. מצד שני, יש שם גם מסחרה מבחילה במקרים שבהם המשפחה מבקשת לקבור את יקירה שלא בהתאם לכתובת המגורים האחרונה שמופיעה במרשם האוכלוסין. זה הגיוני שברירת המחדל תהיה קבורה על פי כתובת, אבל יש גם חריגים ולא ייתכן שאלה ייסחטו על ידי מפעילי בתי העלמין.

אחד המקרים הזכורים הוא של ניר גוילי, שגדל במשפחה פתח תקוואית שורשית, ואחרי שהתחיל ללמוד במכללת ספיר שינה את כתובתו בתעודת הזהות לקיבוץ ניר עוז שבו שכר חדר. באופן טראגי, כעבור מספר חודשים הוא מת בפתאומיות בחדרו בקיבוץ.

הוריו, שמתגוררים בפתח תקווה, ביקשו לקבור אותו בבית העלמין בעיר, גם בגלל הקרבה לביתם וגם משום שלמעט חודשים ספורים ניר היה כל חייו פתח תקוואי. לתדהמתם, נדרשו על ידי חברה קדישא לשלם סכום עתק של 48 אלף שקל.

אחרי התערבות אישי ציבור וכלי תקשורת, הסכום נחתך בחצי ל-24 אלף שקל – וזמן קצר לפני מועד ההלוויה, כשהוא עדיין הלום ממותו הפתאומי של בנו, האב אולץ לחתום על הצ'קים אחרי שהובהר לו שבלי תשלום לא תהיה הלוויה.

ניר גוילי ז"ל (צילום: פייסבוק)
ניר גוילי ז"ל (צילום: פייסבוק)

חברת הכנסת זהבה גלאון, תושבת פתח תקווה, שהזדעזעה מהמקרה, יזמה שינוי חקיקה שיפקח על התעריפים, יגדיר מקרים חריגים וימנע מצב שבו קבורה של אדם הופכת לבזאר טורקי. אלא שאז הכנסת התפזרה, גלאון פרשה מהפוליטיקה, ישראל נכנסה לרצף אינסופי של בחירות וההפקרות בתחום נמשכת עד היום.

עוד 708 מילים
סגירה