כשהקריקטוריסט האמריקאי, ארתור שיק, החליט להנציח את יום השנה הראשון למרד גטו ורשה, הוא יצר מונטז' שמוקדש ל"קרב ההרואי של אחינו במלחמה כנגד הברברים הנאצים", כך לפי הכיתוב.
האיור הציג חיבור בין יהודי ורשה שנלחמים כנגד מכונת המלחמה הנאצית שנחושה להשמיד את הגטו עד עפר. רוב 400,000 יהודי הגטו כבר גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה ב-1942, וכ-800 איש השתתפו בהתנגדות החמושה בשנה שאחרי.
למרות ששיק ידע שנשים היו מעורבות במרד, אף אישה לא הופיעה בדימוי שיצר והפך לנפוץ מאוד. הם היו גברים צעירים עם פאות וכובעי פועלים, ומורדים עם סמלים שמתייחסים לסוציאליזם, לציונות וללאומנות הפולנית. רק נשים לא הופיעו שם.
![האיור "קרב ההרואי של אחינו במלחמה כנגד הברברים הנאצים" מאת ארתור שיק, לזכר מרד גטו ורשה](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/04/Arthur-Szyk.jpg "האיור "קרב ההרואי של אחינו במלחמה כנגד הברברים הנאצים" מאת ארתור שיק, לזכר מרד גטו ורשה")
"זיכרון המרד התפתח בצורה מאוד מוגדרת", אומר ההיסטוריון אבינועם פת שספרו החדש The Jewish Heroes of Warsaw: The Afterlife of the Revolt (הגיבורים היהודים של ורשה: אחרי המרד) ייצא לאור ב-4 במאי.
בין הדרכים שבהן הוצג המרד בפני הציבור האמריקאי, אומר פת, היה גם "סוג מסוים של דימוי הרואי, שהעדיף לוחמים שריריים כמנהיגי המרד והציג נשים כסמלים להקרבה עצמית".
בספרו חוקר פת את התקופה המיידית שאחרי המרד, כשהקהילות היהודיות התחילו לעבד את מה שהתרחש ולעצב את הנראטיב שעדיין מלווה אותנו. לדוגמה, פת מדגים איך המרד הונצח בישראל כדי לחזק את האידיאולוגיה הציונית, בזמן שיהודים אמריקאים לרוב התייחסו למרד כחלק ממאמצי הלחימה של בנות הברית.
"הספר בוחן את היחסים בין היסטוריה לזיכרון", אומר פת, מנהל המרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת קונטיקט. כשהמרד בגטו ורשה התחיל ב-19 באפריל, 1943, יהודים מסביב לעולם התכנסו לשבת לארוחת הסדר. בשלב הזה של המלחמה, כבר היה ידוע שמיליוני יהודים נרצחים ברחבי אירופה. אך בארה"ב, מנהיגי יהדות אמריקה לא היו מסוגלים לקדם פעולות חילוץ בקנה מידה גדול.
המידע על המרד הגיע בדיוק כשאנשים נעו מ"מאמצי חילוץ פעילים" ל"מוד הנצחה", אומר פת, "ולא כולם בארה"ב האמינו שהמרד בכלל התרחש". למשל, העיתון הניו יורקי המשפיע דר טוג, לא הסכים לאשר שהמרד התקיים בכלל עד ה-12 במאי.
בדבר המערכת, העיתון היידישאי אמר שהמרד היה כנראה תירוץ עבור הגרמנים לבצע טבח, ושיהודים לא חמושים לא היו מסוגלים לעמוד מול הצבא שבלע את פולין בארבעה שבועות בלבד.
מלבד לעמדת דר טוג, העיתונות היהודית באמריקה ברובה בחרה לעקוב אחרי הסיפור. The Forward, למשל, הדפיס סיפור באורך ארבעה עמודים על המרד ב-23 באפריל, רק ארבעה ימים אחרי פרוץ הלחימה.
בארה"ב ובישראל כאחד גופי התקשורת דיווחו בטעות על "מחתרות פולניות" שהסתננו לגטו וסייעו בלחימה. למעשה, לא היו שום לוחמים פולנים במרד, והארגון היהודי הלוחם הצליח להשיג רק מעט מאוד כלי נשק ממנהיגי מחתרת פולנים.
מהפכה בהיסטוריה היהודית
בזמן שהיהודים למדו בהדרגה את זהות הלוחמים במרד גטו ורשה, דיווחים מומצאים התחילו להופיע. בהצגה אידית, הקרב של גטו ורשה, הגיבורים דומיינו כדי לעמוד בצרכים של הפקת רדיו דרמטית ב-NBC, למשל.
"בהקשר האמריקאי, הזהויות של הגיבורים נראו פחות חשובות", אומר פת. "עבור המנהיגים הציוניים של הישוב, לשמות הייתה משמעות אדירה, כמו גם עבור אנשי הבונד בניו יורק ובמקומות אחרים".
עבור היהודים האמריקאים, המרד היה הסמל החשוב ביותר לתרומתם של היהודים למאמצי הלחימה של בנות הברית, אומר פת. הדיווח הבדיוני של המרד שרד עשורים, בין היתר ב"מילא 18", ספרו רב ההשפעה של ליאון יוריס. "המרד זכה לפרשנות שונה בקרב קבוצות שונות של יהודים", אומר פת. "אג'נדות חברתיות ופוליטיות תקופתיות מעצבות את האופן שבו ההיסטוריה מתועדת".
במהלך החודשים שאחרי המלחמה, קרב יחסי ציבור התחולל מאחורי הקלעים. ובאופן ספציפי, מנהיגים ציוניים נחרדו לגלות שמנהיגי הבונד לוקחים קרדיט על מה שהתרחש בוורשה.
במאי 1944, מספר מנהיגים ציונים שהסתתרו בוורשה הארית דיווחו על המרד מכל גזרות הלחימה בגטו. אוסף המסמכים נשלח ללונדון והשם מרדכי אנילביץ' – המנהיג בן ה-24 של המרד – נכנס להיסטוריה הציונית והיהודית.
כשהמנהיגים היהודים שקדו על 120 עמודי העדות שלהם, הם הקפידו לרומם את תפקידה של התנועה כגורם מאחד בקרב תנועות ההתנגדות השונות בגטאות. הנראטיב לפיו רק יהודים יכולים להגן על עצמם היה מנוגד, למשל, לדגש ששמו אנשי הבונד על שיתוף פעולה בין יהודים לפולנים.
בישראל נתפס המרד כ"מהפכה בהיסטוריה היהודית". יומו הראשון של המרד הפך לעוגן שלפיו נקבע יום השואה ולהקמת יד ושם, כמו גם התפיסה הכללית של זיכרון השואה בישראל, ששמה דגש דווקא על ההתנגדות.
אחת מהגיבורים היהודים של ורשה, שמופיעים בספרו של פת היא צביה לובטקין, שנאומה על המרד, באורך שמונה שעות, הדהד ברחבי ישראל של קום המדינה ביוני 1946. ביחד עם מורדים נוספים, לובטקין ייסדה את קיבוץ לוחמי הגטאות ב-1949 כדי להנציח את הפרק הזה בהיסטוריה היהודית.
ועדיין, מציין פת, בזמן ששמותיהם של גיבורים יהודים מסוימים מתועד בהיסטוריה, אחרים ייעלמו מהזיכרון הקולקטיבי, ביחד עם חוויותיהם של המוני היהודים שהיו רוב האוכלוסייה בגטו.
"הרוח הסמלית מאחורי הלוחמים הייתה חשובה יותר מזהותם של הלוחמים עצמם, בדיוק כמו שהפרשנות הפוליטית שאותה החילו על העמדות הקיימות של היהודים בישראל ובאמריקה חשובה יותר מאשר המורכבויות של ההתנהגות בזמן המלחמה שהובילו למרד", אומר פת.
"היסטוריונים מחפשים לתעד את שמות הגיבורים בגטו. הזיכרון רק דרש שהעם היהודי יזכור את הגיבורים האלה שנלחמו על הכבוד היהודי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם