כשהנאצים כבשו את פולין, ולארצן לא היה שום סיכוי להתמודד עם הצבא הגרמני, הצטרפו בנות יהודיות למחתרת. חלקן היו בקושי בנות עשרה, אבל למרות זאת סיכנו את חייהן בתנועת ההתנגדות.

הסיפור הזה עומד במרכז ספרה החדש של ג'ודי בטליון, "אור הימים: הסיפור שלא סופר על לוחמות ההתנגדות בגטאות של היטלר" (הוצאת ויליאם מורו). הספר הוא תוצר של מסע בן 12 שנים שבו נברה בטליון בארכיונים וראיינה את צאצאי הנשים.

עטיפת ספרה של של ג'ודי בטליון, "אור הימים: הסיפור שלא סופר על לוחמות ההתנגדות בגטאות של היטלר"

כישורי המחקר שהשחיזה במהלך עבודתה על דוקטורט בהיסטוריה של האמנות באוניברסיטת לונדון עזרו לה להתמודד עם האתגרים העצומים, שביצירת סיפור מדויק עובדתית משאריות היסטוריה אפופות אגדות והזנחה.

הספר ומהדורה המיועדת לגילאי 10 עד 14 יוצאים לאור השבוע. סטיבן ספילברג רכש את הזכות להפוך את הספר לסרט, והחתים את בטליון, 43, כשותפה לכתיבת התסריט. "כתבתי את הספר לאט כי הוא היה כל כך מאתגר – רגשית, אינטלקטואלית ומעשית. הייתי צריכה להתמודד עם קריאת עדויות וזכרונות קשים מאוד", היא אומרת.

בטליון, שחיה תקופה בלונדון, שם עבדה כהיסטוריונית של האמנות בימים וכסטנדאפיסטית בלילות, אינה חוקרת שואה המורגלת בקריאת מקורות ראשוניים, הכוללים תאורים גראפיים.

סיפוריהן של הנשים על תקיפתן המינית בידי נאצים, על חיילים שרמסו תינוקות יהודיים ועל רציחות המוניות שבוצעו לנגד עיניהן, הכבידו עליה. "הסיפורים שלהן חלחלו לתוך-תוכי. עבדתי על זה קצת פה, קצת שם, כשיכולתי".

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא, עם המיזוגניה והאנטישמיות שהתעוררו בעקבותיה, דחפה את בטליון להיכנס לעניין ולעצב את סיפורי הגטו של הנערות כיצירה עיונית סיפורית.

לונקה קוזיברודסקה, בלה חזן ותמה שניידרמן במסיבת גסטפו, 1941 (צילום: ארכיון "יד ושם")

"הרגשתי שהלך הרוחות משתנה. קיבלתי תחושה שדחוף וחשוב לספר בצורה כנה  סיפורים על נשים בשואה ועל העצמת נשים. שרבטתי מהר הצעה לספר והתחייבתי לצלול לתוך שנתיים של מחקר אינטנסיבי וממוקד".

הספר מציג דמויות היסטוריות רבות, נשים וגברים. באופן ספציפי, את מתארת בפירוט את הסיפורים של 20 חברות בתנועת ההתנגדות היהודית. מה הסיבה לרוחב היריעה הזה?
"הרבה מזה נבע מתחושת החובה האדירה שחשתי, במיוחד ביחס לנשים שלא שרדו. הרגשתי שאני הנכדה שהן לא יכלו להוליד. אם אני לא אספר לעולם על פרומקה פלוטניצקה, שהיתה מנהיגה בוורשה ובבנדין, ונהרגה בעודה יורה בנאצים מתוך בונקר, מי יספר עליה? מי ימצא את הפרטים האקראיים שקיימים עליה ביידיש ויספר עליה לעולם?

"היה גם חשוב להעביר שזה לא רק איזה שלוש נשים שעשו את זה. היו מאות, אם לא אלפים, של נשים יהודיות צעירות שהיו מעורבות בארגון ההתנגדות. חשוב להראות את היקף הסיפור ואת האופנים השונים שבהן נשים היו מעורבות.  לעיתים קרובות הסיפורים על נשים הם על אישה אחת שעשתה ככה וככה. אבל לא – זאת היסטוריה רחבה. זה סיפור הרבה יותר רחב מביוגרפיה ספציפית".

חברי תנועת נוער מתאמנים בחווה בבדזין, רוקדים הורה במסיבת יום הולדת של חיים נחמן ביאליק ב-1943 (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)

הנאצים לא חשדו

הן הסתירו אקדחים בתוך דובוני צעצוע ודינמיט בבגדיהן התחתונים. הן למדו איך לרקוח בקבוקי מולוטוב קטלניים ולזרוק אותם לעבר רכבות אספקה גרמניות. הנערות, שהנאצים לא חשדו כי הן יהודיות,  פלירטטו איתם והאביסו אותם ביין, ויסקי ומאפים ואחר כך ירו בהם למוות.

בלב הפרויקט נמצא ספר ביידיש שפורסם ב-1946, "פרויען אין די געטאס" (נשים בגטאות), המתעד את סיפורי הנשים האלה. בטליון גילתה במקרה את הכרך המאובק בספרייה הבריטית בלונדון, בזמן שחיפשה חומר על נשים יהודיות חזקות.

כיצד יתכן שלמרות שנות לימודיה הרבות בבית ספר יהודי במונטריאול, שם למדה יידיש ועברית, וכנכדה לניצולי שואה מפולין, ידעה על חנה סנש, אבל מעולם לא שמעה על נערות הגטו?

מפגש של ציונים צעירים בחוות חקלאות בבדז'ין במהלך המלחמה (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)

"המחקר שלי היה מורכב מאוד, ומוזר כמה זמן הוא צרך ממני. הייתי צריכה לעבוד בכמה שפות. השמות של הנשים ושל המקומות הופיעו בכל כך הרבה גירסאות מבלבלות – ביידיש, בפולנית, בעברית, באנגלית".

משימת המחקר הובילה אותה לפולין לשבועיים ולישראל לעשרה ימים. היא ביקרה במקומות שעליהן כתבו ודיברו גיבורות הספר. "רציתי להבין איך נראתה הנסיעה מקראקוב לוורשה מחלון הרכבת, ולחוות משהו ממה שהן חוו".

את האוצר האמיתי מצאה בטליון במוזיאון החדש להיסטוריה של יהודי פולין בוורשה, שם כיוונו אותה בארכיון לאלפי דפים ובהם מידע על לוחמי המחתרת היהודים.

חברים בקומונה בביאליסטוק במחנה אימונים, 1938. פרומקה פלוטניקה עומדת, שנייה מימין (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)

הרבה מלוחמי ההתנגדות והמחתרות היו חברים בקבוצות הנוער היהודיות והציוניות. מה בתרבות של הקבוצות האלה הכין את הצעירים והצעירות האלה להתנגדות?
"אופי החינוך שקיבלו הצעירות והצעירים האלה היה המפתח לכל הסיפור. הם למדו פילוסופיה מודרנית, שיתוף פעולה, הם למדו לראות מי הם, להבין את העוצמות ואת החולשות של עצמם. זה היה מאוד פסיכולוגי.

"הם קראו את פרויד ואת מרקס בצורה מאוד פסיכואנליטית. זה היה קשור מאוד לידיעת האמת ולקבלתה. מאוד התרשמתי מכמה זה דומה לפילוסופיות הפרוגרסיביות בחינוך של ימינו.

"הם גם היו מאורגנים. קבוצות הנוער האלה לעיתים התייחסו לעצמן כאל משפחה. אין לנו ארגונים כאלה בחיים שלנו. בני נוער ומבוגרים צעירים היו באמת מאורגנים סביב הקבוצות האלה והערכים שלהן… הארגון היה חלק גדול מאיך הם היו מסוגלים למרוד או להפוך למיליציות או למחתרות.

מינקה ליבסקינד וגוסטה דוידסון במחנה הקיץ עקיבא, 1938 (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)

"חייקה קלינגר, ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין וחברת השומר הצעיר, כתבה על איך הפכו מקבוצות שעסקו ביצירתיות ובאי-אלימות לקבוצות מוכוונות הרס. הם היו צריכים לבצע את השינוי הזה ברמה הבסיסית והמהותית ביותר שלהם".

דרך בונקרים נסתרים

אור הימים עוסק בהבלטה בסיפורה של של רֶניָה קוּקייֶלקָה, אחת מנערות הגטו הצעירות ביותר. בגיל 15 ראתה רניה את הוריה מגורשים מגטו בֶּנדז'ין לאושוויץ. הזעם הניע אותה ואת אחותה הגדולה ממנה, שרה, להצטרף לתנועת ההתנגדות בגטו.

קסם הנעורים של רניה, הפולנית השוטפת שבפיה ותוויה הרכים הפכו אותה לבלדרית אידיאלית. המחתרת היהודית השיגה מסמכים מזוייפים שנתנו לרניה זהות של פולניה קתולית.

רניה קוקילקה בבודפשט, 1944 (צילום: באדיבות מרב ולדמן)

היא ביצעה בהצלחה משימות רבות, הבריחה נשק, תכתובת וכסף לוורשה עד שהגסטפו גילה שמסמכיה מזוייפים והשליך אותה לכלא. למרות שהוכתה שוב ושוב עד זוב דם ואובדן הכרה, היא דבקה בסיפור הכיסוי שלה ולא גילתה את זהותה היהודית.

שרה וחבריה במחתרת שיחדו שומר בוויסקי וסיגריות כדי להצילה מן הכלא. חלשה וחולה מרעב ומהתעללות פיזית, גייסה את כוחותיה האחרונים וברחה דרך יערות והרים מושלגים. היא שרדה מסע מפרך דרך בונקרים נסתרים בסלובקיה, ולאחר מכן עברה בהונגריה וטורקיה עד שהגיעה לארץ ישראל.

בניגוד לכל הסיכויים, נותרה בחיים וכתבה את זכרונותיה, שאותם החלה לתעד בגיל 19. כשבטליון קראה את זכרונותיה היא חשה כאילו גילתה נפש תאומה – סופרת המעבדת את חוויותיה בתבונה.

החלק החביב על בטליון במחקרה ובכתיבתה עסק בחייהן של נערות הגטו ששרדו לאחר המלחמה. "רציתי לדעת איך הן בנו מחדש את החיים שלהן אחרי שעברו את כל מה שעברו. כל כך רציתי לדבר עם הילדים שלהן ולגלות אילו נשים הן נהיו".

לרמת האינטימיות הזו עם מושאי כתיבתה הגיעה בנסיעה לישראל. בטליון שמחה לפגוש את ילדיה של רניה, שתיארו את אהבתה של אמם למשפחתה ואת חיבתה לאופנה ולטיולים בעולם. "זה גרם לי להרגיש שאני כותבת על אנשים אמיתיים".

תעודת הזהות המזויפת של ולדקה מיד, 1943 (צילום: United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of Benjamin Meed)

בטליון מקווה שסיפורי גבורת הנשים שהחייתה יהוו השראה לדורות הבאים של בנות כל הדתות, במיוחד לשתי בנותיה, תלמידות בית ספר יסודי. "אלה היו נשים שראו את האמת והכירו בה, היה להן האומץ לפעול לפי האמונות שלהן והן נלחמו במסירות נפש על מה שצודק ונכון".

היא מרגישה שיש לה קשר עמוק עם נערות הגטו שמתו תוך כדי מאבק ומאמינה שהן הקריבו את עצמן למען העם היהודי. סיפוריהן מהווים בכל דור ודור קריאה לפעולה לנשים, להעצים את עצמן כדי להתנגד לכל צורה של דיכוי.

במהלך שנת הקורונה הקשה שחלפה, שאבה בטליון השראה אישית מסיפורי חייהן של הנשים שעליהן כתבה. "לחשוב על סיפורי האומץ והגבורה שלהן מאז ממש עזר לי. "חשבתי שאם הן יכלו לעבור אתגרים נוראים כמו אלה שעמדו בפניהן, אני בוודאי יכולה לעבור את זה".

חייקה קלינגר במהלך המלחמה (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)

למרות שלנשים היו תפקיד חשוב בהתנגדות, נדמה שהמנהיגים המוכרים היו גברים, כמו מרדכי אנילביץ' בוורשה ואבא קובנר בווילנה. לדוגמה, צביה לובטקין היתה האישה היחידה בפיקוד הבכיר של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), המחתרת היהודית החמושה בגטו ורשה.

"זאת לא היתה רק צביה. פרומקה פלוטניצקה וחייקה קלינגר, טוסיה אלטמן (בוורשה), חייקה גרוסמן (בביאליסטוק), רוז'קה קורצ'אק וויטקה קובנר (בווילנה) שהיו מנהיגות במחתרת. האם לוחמי המחתרות ביקשו לקבל הוראות רק מהגברים? זה לא לגמרי ברור. אין תיעוד לגבי המבנה של המחתרת.

"אני עובדת עם סיפורים אישיים, עם עדויות וספרי זיכרון, אז לכל אחד יש דעה משלו לגבי מי הנהיג את ההתקוממות. אלה לא היו מבנים מאורגנים. קשה מאוד לענות על השאלות האלה, בגלל שאלה היו קבוצות גרילה מחתרתיות באמצע השואה".

איך הנשים האלה הרגישו ביחס לניצולות שואה אחרות, במיוחד אלה ששרדו את המחנות?
"חסיה בורנשטיין בילצקה (שהיתה קשרית במחתרת היהודית בביאליסטוק) סבלה מאשמת ניצולים. היא כתבה בספרה אחת ממעטים, שפורסם לפני 10-15 שנה, שכשהיא היתה מוכנה לדבר על החוויה של זה היה שנות ה-60, ובנקודה הזאת בזמן כולם דיברו על אושוויץ ועל המחנות. אז למי היא היתה אמורה לספר את הסיפור שלה?

פיי שולמן עוזרת בניתוח על פרטיזן פצועה (צילום: United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of Belarusian State Museum of the History of the Great Patriotic Wa)

"למרות שהמשפחה שלה נרצחה באכזריות והיא היתה חלק מהמחתרת בביאליסטוק, הבריחה נשק מנאצים שהיו בעצם מתנגדים לנאצים לפרטיזנים הרוסים ביער באור היום, אפילו המצב שלה לא היה גרוע ביחס לאנשים אחרים. זאת היתה ההדחקה שלה, בגלל שהיא הרגישה אשמה שהיתה קשרית ולא היתה באושוויץ.

"ויש מישהי כמו בלה יערי חזן, שהיתה קשרית ונכלאה באושוויץ כאישה פולנית (כי סיפור הכיסוי שלה מעולם לא הופרך), מה שיצר שכבות נוספות של תסבוכת וקושי. נדמה שאחרי המלחמה היא לא באמת הצליחה ליצור קשר מחדש (ממה שהבנתי מבנה) עם חבריה לקבוצת הנוער דרור".

לנשים הצעירות האלה היה משהו להילחם למענו – העם היהודי – אבל לא היה להן שום דבר לחיות בשבילו, כי המשפחות שלהן נרצחו.
"חלקן נשאו איתן גלולות ציאניד, או פצצה נוספת, כשיצאו אל היערות. הן אימנו את עצמן להרוג את עצמן כדי להגן על אחרים. הן היו מוכנות למוות. הן היו מוכנות למות, הכי מוכנות שניתן להיות".

השליחה הלה שופר ומנהיגת עקיבא שושנה לנגר תחת הסוואה כנוצריות בוורשה, יוני 1943השליחה הלה שופר ומנהיגת עקיבא שושנה לנגר תחת הסוואה כנוצריות בוורשה, יוני 1943 (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)

סוכנות הידיעות היהודית השתתפה בהכנת כתבה זו.