יובל אברהם (צילום: אמיר בן-דוד)
אמיר בן-דוד
יובל אברהם

ראיון השכן הטוב

יובל אברהם, בן 25, מייצג דור חדש של אקטיביסטים ישראלים, שמשתמשים בטכנולוגיה וברשתות החברתיות כדי לנסות ולעשות את מה שנראה בלתי אפשרי, במיוחד השבוע: לבנות גשר בין ישראלים לפלסטינים, ובין ירושלים לעזה ● פרויקט משותף שהקים עם עמיתים מהרצועה, "אנחנו שמעבר לגדר", מתרגם את סיפורי היומיום של הצעירים בעזה לשפה העברית

יובל אברהם, בן 25, מייצג דור חדש של אקטיביסטים ישראלים, שמשתמשים בטכנולוגיה וברשתות החברתיות כדי לנסות ולעשות את מה שנראה בלתי אפשרי, במיוחד השבוע: לבנות גשר בין ישראלים לפלסטינים, ובין ירושלים לעזה ● פרויקט משותף שהקים עם עמיתים מהרצועה, "אנחנו שמעבר לגדר", מתרגם את סיפורי היומיום של הצעירים בעזה לשפה העברית

בכל פעם שאני אומרת שאני רוצה לטייל ולראות את העולם, אימא ואבא נואמים לי נאום על איך הם היו בכל מקום אחר בעולם – ועזה היא האדירה ביותר. עמוק בפנים אני מבינה שיש צדק רב בדבריהם, אבל מישהי בעלת דמיון פרוע כמו שלי לא ממש רוצה לבלות את חייה במקום אחד.

אני רוצה לראות את העולם ולנסות חוויות חדשות. אני רוצה לבקר באנגליה בחורף ושתהיה לי סוף־סוף הזדמנות לבנות איש שלג. אני רוצה לבלות לפחות שנה בסקוטלנד בין כל השדות הירוקים. אני רוצה לנסוע ל"מערב הפרוע" של ארצות הברית, או לדרום אמריקה ולנסות לרכוש את המבטא. רשימת המשאלות שלי היא בור ללא תחתית. אני רוצה לנסוע לכל מקום ולחוות את כל מה שמעולם לא קיבלתי כאן בעזה.

חוויתי בחיי שלוש מלחמות, כשתיים־עשרה פלישות ותשע שנים של מצור. חיכיתי אלוהים יודע כמה שעות שהחשמל יתחיל כדי שאוכל סוף־סוף להיכנס לאינטרנט, לגהץ את התלבושת והחג'אב למחר, או לצפות בתוכנית הטלוויזיה שאני מחכה לה. אין צורך לציין שחיים בעזה אינם טיול בפארק.

ולמרות הכול, אני עדיין אוהבת אותה.

נדא חאמד, "אנחנו שמעבר לגדר"

* * *

ביום שלישי שעבר יובל אברהם ישב בחברת ידידה בפאב הירושלמי "המזקקה". אברהם דיבר בהתלהבות על התוכניות שלו ושל שותפיו מעזה, להרחיב את הפרויקט המשותף שהקימו – "אנחנו שמעבר לגדר" – ולהפוך אותו לגוף תקשורת ישראלי-פלסטיני של ממש. כזה שלא רק יתרגם לעברית קולות מעזה, אלא יתחיל לסקר בצורה שיטתית ויזומה את הנעשה באזור.

יש כבר מקורות מימון אפשריים, בעיקר מאירופה, יש קבוצה גדולה של פעילים ישראלים ועזתים שמצליחים לשתף פעולה למרות הקשיים הרבים, והעניין הזה מצית את דמיונו של אברהם ונוסך בו אנרגיה לקראת הבאות.

"מה שרוב הישראלים לא מבינים זה שבמרחב הזה חיים 14 מיליון איש, חצי מהם יהודים וחצי מהם ערבים", הוא אמר לידידתו, "אבל לא מתקיים שוויון בין שתי האוכלוסיות האלה".

מייצג של באנקסי באמצע שכונה הרוסה בג'בלייה ברצועת עזה, מרץ 2015 (צילום: AP Photo/Adel Hana)
מייצג של באנקסי באמצע שכונה הרוסה בג'בלייה ברצועת עזה, מרץ 2015 (צילום: AP Photo/Adel Hana)

וממש כשהוא אמר את המשפטים האלה, החלו להישמע מקצה הרחוב קולות מהומה, שהלכו והתגברו במהירות. "הסתכלנו אחורה וראינו בערך 60 חבר'ה הולכים יחד וצועקים 'מוות לערבים'. הם הסתכלו לכל הכיוונים, חיפשו ערבים להתנפל עליהם. זה היה ממש ההתחלה של המהומות בירושלים. עוד לפני המצעד של להב"ה. קצת אחרי שהתפרסמו סרטוני הטיק טוק (שבהם נראו ערבים תוקפים יהודים בשער שכם)".

אברהם וידידתו השתתקו, כמו כל מי שישב סביבם בפאב. "כולם שתקו. גם אני. זה היה מדהים. ומפחיד. נורא-נורא נבהלתי. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. גם ידעתי שידידה טובה שלי, ערבייה פלסטינית, נמצאת בסביבה, ישר סימסתי לה שתיזהר. היה וייב מאוד אלים ברחוב.

"קמתי והתחלתי ללכת אחריהם. הם פנו לרחוב יפו, ואחד מהם צעק 'הנה, יש פה ערבי' וכולם התחילו לרוץ, עם בקבוקי זכוכית בידיים. הייתי נורא נסער. אלימות עושה לי נורא רע. בגוף. ובשנים האחרונות, בגלל הפעילות שלי, אני נמצא בהרבה סיטואציות שיש בהן אלימות. זה משפיע עלי פיזית.

"קמתי והתחלתי ללכת אחריהם. הם פנו לרחוב יפו, ואחד מהם צעק 'הנה, יש פה ערבי' וכולם התחילו לרוץ, עם בקבוקי זכוכית בידיים. הייתי נורא נסער. אלימות עושה לי נורא רע. בגוף"

"אני לא יודע בדיוק מה קרה, כי כשהגעתי הם כנראה ריססו על מישהו גז פלפל. האוויר התמלא במשהו צורב כזה, שנכנס לעיניים. התחלתי להשתעל ולהיחנק ועלו לי דמעות. וככה מבחינתי התחיל שבוע של ימים נורא-נורא קשים".

שוטרי משטרת ישראל מאבטחים הפגנה של ארגון להב"ה ליד שער שכם בעיר העתיקה בירושלים, 22 באפריל 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש 90)
שוטרי משטרת ישראל מאבטחים הפגנה של ארגון להב"ה ליד שער שכם בעיר העתיקה בירושלים, 22 באפריל 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש 90)

* * *

קראתי בחדשות אתמול בלילה, שבחור מחאן יונס התאבד. ואני עומד במרפסת שלי עכשיו, ומרגיש שהעולם לא סופר אותי.

מתבונן ברחוב ורואה חמור, שגורר עגלה עם כמה שקיות קמח וחומוס – שאנשים קיבלו ממשרד הרווחה.

ואני מביט על העגלה וחושב: "די. לא רוצה יותר".

מבטי נודד אל הבית שממול, של השכן. הזכוכית בחלון שלו מנופצת. אני נזכר שזה קרה במלחמה האחרונה, ב-2014, מהדף פגז של טנק. עברו יותר משש שנים מאז המלחמה, אבל לא עלה בידו לתקן עדיין את החלון.

ואני מביט בחלון שלו וחושב: "די. לא רוצה יותר".

מבטי נודד הלאה. זו שעת בוקר מוקדמת. מוכר הפירות ישן ברחוב, צמוד-צמוד אל הסחורה שלו, מפחד שמישהו יגנוב לו אותה. אני מכיר אותו. אין לו מספיק כסף כדי לשכור חנות.

המוכר מתעורר. זמזום המל"ט הישראלי, מלמעלה, מקיץ אותו משינה. כל הזמן הם חגים מעל. "תיפול כבר יא מעפן" הוא צועק לשמיים, "או שיגמר לך הדלק". מוכר אחר, של מוצרי חשמל, עומד לידו ומגחך: "זה רחפן ישראלי! הוא לא פראייר, גם אם יפול – זה יהיה על הראש שלך".

ושניהם צוחקים, צמד המוכרים, וגם אני צוחק, מהמרפסת שלי, וחושב: "די. לא רוצה יותר".

אסמעיל, עיתונאי מעזה, בן עשרים ושבע, "אנחנו שמעבר לגדר"

* * *

החיים בעזה: צעיר יושב על רכב עם ארגזי תפוזים, פברואר 2021 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)
החיים בעזה: צעיר יושב על רכב עם ארגזי תפוזים, פברואר 2021 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)

יובל אברהם, בן 25, מתחיל לבלוט בין האקטיביסטים החדשים, ישראלים ופלסטינים. אנשים צעירים, על התפר שבין מילניאלז לדור ה-Z, שניגשים אל הסכסוך המזרח תיכוני המדמם עם מבט רענן, ועם אנרגיות ופתיחות של מי שמצד אחד נולדו והתבגרו לעולם של טכנולוגיה נגישה, רשתות חברתיות חוצות גבולות, מצלמות וידיאו ותוכנות עריכה בהישג יד; ומצד שני מעולם לא הכירו מציאות שבה הקהילות לא נפרדות.

הוא גדל בעומר. אמו, יעל, פסיכולוגית. אביו, אורי, פרופסור למתמטיקה, פנסיונר של אוניברסיטת באר שבע. "בית לא מאוד מיליטריסטי, בסביבה מאוד קשוחה. כל החברים שגדלתי איתם קצינים בצבא. הלכו להכי קרבי שיש. רובם ימנים בדעותיהם".

לפני חמש שנים החליט ללמוד ערבית פלסטינית וההחלטה הזו שינתה את חייו. "סבא שלי, אבינועם צדוק ז"ל, דיבר ערבית פלסטינית שוטפת. הוא גדל בירושלים בשנות השלושים, לפני הנכבה, והיו לו סיפורים על פלסטיני שהיה החבר הכי טוב שלו ובעצם גידל אותו.

יובל אברהם בירושלים, 26 באפריל 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)
יובל אברהם בירושלים, 26 באפריל 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)

"נרשמתי ללמוד ערבית בגבעת חביבה, ופתאום גיליתי שסבא שלי מדבר ערבית פלסטינית שוטפת, יותר טוב מהמורים שלי. אמא שלי, מצד שני, לא ידעה ערבית בכלל. רק שברי משפטים. זה מאפיין בכלל את הדור השני לסכסוך. גם אצל הפלסטינים. הרבה מהסבים והסבתות יודעים עברית, כי הם עוד עבדו עם ישראלים. בני גילי כבר לא יודעים עברית.

"בזכות הערבית התחלתי להכיר פלסטינים. בהתחלה בתוך הארץ. ואז גם בגדה. התחלתי לעבוד כעיתונאי בטלוויזיה החברתית, ואז גם נוצר הקשר הראשון עם עזה. עשיתי כתבת וידאו, שהנושא שלה היה חיי הדור הצעיר בעזה. חיפשתי פלסטינים בגילי. שלחתי הודעות בערבית דרך הפייסבוק והצגתי את עצמי. זה לקח קצת זמן. כי יש המון פחד מישראלים.

"שמעתי הרבה סיפורים מחברים על אנשים שמתחזים לנשים שמתחילות איתם. יש פרסומות של המוסד שמטרגטות אנשים בעזה. ככה שיש המון זהירות סביב הדבר הזה. היום כבר יש לי אנשים שאני סומך עליהם והם סומכים עליי. אנשים שכבר היו לנו בשנים האחרונות המון שעות של שיחות".

"שמעתי הרבה סיפורים מחברים על אנשים שמתחזים לנשים שמתחילות איתם. יש פרסומות של המוסד שמטרגטות אנשים בעזה. ככה שיש המון זהירות סביב הדבר הזה"

אחרי שהצליח לרכוש את אמונם של בני שיחו, אברהם ראיין ארבעה עזתים לכתבה שפורסמה באפריל 2018 ותיארה את "חיי דור ה-Y בעזה". היא הציגה את השיגרה, המצוקות, הלבטים והתקוות של מוחמד מוסא, אמן ספוקן וורד בן 24; בסמאן אלדראווי, פיזיותרפיסט; אסמא מועתז אלחאלדי – שיחד עם אחותה סאג'ה, מפעילה בלוג וידיאו שמתאר את חיי הצעירים בעזה; ואוהוד שמאלי, עיתונאית ופעילה פמיניסטית.

"זו הייתה בעצם הפעם הראשונה ששוחחתי עם אנשים בעזה. וגם הפעם הראשונה שהם דיברו עם ישראלי", מספר אברהם. "ארבעתם היו נורא-נורא מעניינים ועם ארבעתם שוחחתי שעות. הרבה מעבר לכתבה, שנהייתה מאוד ויראלית אחרי שפורסמה. ראו אותה מאות אלפי אנשים. זה יצר איזו חווית הצלחה. וגם המרואיינים היו מרוצים מהתוצאה. הם הרגישו שהכתבה מייצגת אותם. מביאה את הקול שלהם".

כך נולד גם הקשר בין אברהם לאחמד אלנאעוק, עיתונאי בן גילו מעזה, שיזם בעזה פרויקט בשם "אנחנו לא מִספרים", שבו צעירים עזתיים מספרים בגוף ראשון את סיפוריהם האישיים. "הכרתי את הפרויקט הזה, ודרכו הייתי מגיע לצעירים מעניינים בעזה", מספר אברהם. "הייתי קורא טקסטים שלהם ואז יוצר איתם קשר דרך פייסבוק. בכלל, כמעט כל הקשרים שלי עם עזה נוצרו דרך פייסבוק.

"לקראת הבחירות ב-2019 רציתי לעשות כתבה שתבדוק מה יודעים ומה חושבים צעירים בעזה על הפוליטיקה אצלנו. אם הם מתעניינים בזה, אם זה משפיע עליהם, אם זה בכלל נמצא אצלם בשיח. ככה הגעתי לאחמד, שהכרתי את הכתיבה שלו ואהבתי אותה. ראיינתי אותו והייתה לנו שיחה מאוד מעניינת. גיליתי שהוא נורא בקיא בפוליטיקה הישראלית.

"באיזשהו שלב, אחרי שדיברנו כבר שעה, הוא אמר לי שהוא בעצם אף פעם לא דיבר עם מישהו מהצד שלנו. ופתאום השיחה התהפכה. פתאום הוא התחיל לראיין אותי ולשאול אותי הרבה שאלות. איך אני יודע ערבית? מה חושבים אצלנו על עזה? מה אני חושב על המדינה?

החיים בעזה: נערים עושים תרגילים עם סקייטבורד, פברואר 2020 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)
החיים בעזה: נערים עושים תרגילים עם סקייטבורד, פברואר 2020 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)

"מצאנו שיש ביננו הרבה דברים משותפים. גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה עיתונאית. שנינו אוהבים לכתוב. אז המשכנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא בעצם המרכז של הפרויקט 'אנחנו לא מספרים' ואמר שהוא תמיד רצה שיתרגמו את הטקסטים האלה לעברית.

"המשפחה של אחמד במקור מיפו. סבא שלו נהרג ב-48' על ידי הצבא הישראלי. הוא גדל בעזה. 70% מתושבי עזה הם פליטים מ-48'. כל המרחב הגיאו-פוליטי הזה הוא הרי לא מרחב טבעי.

"עזה הייתה בסך הכול עיירת דייגים קטנה לפני 48'. ופתאום הגיעו מאות אלפי פליטים, שעד היום אין להם אדמה. הם לומדים בבתי הספר של אונר"א. הם מובטלים. וזה מה שמעצב את מציאות החיים שלהם. חווית הפליטות הזו משפיעה גם על אנשים שהם בגילי היום.

"אחמד הגיע ל'אנחנו לא מספרים' אחרי טרגדיה נורא גדולה. אח שלו הגדול, איימן, נהרג בצוק איתן. הוא נכנס לדיכאון עמוק. הכתיבה הייתה מבחינתו תרפיה.

"כשהוא סיפר לי את כל הדברים האלה, נורא ריגש אותי האופן שבו בן אדם עובר כזאת חוויה, בכל זאת אומר לי שהוא רוצה להשמיע את הקולות מעזה לציבור הישראלי. הרי נורא קל לשקוע לזעם נורא גדול ולרצון למחוק את הצד האחר. זה היה מעורר השראה אפילו".

שלום, קוראים לי אחמד, נולדתי בעזה, ואני אחד מהמקימים של העמוד הזה. אני רוצה לספר לכם קצת על החיים שלי, ולמה בחרתי לכתוב…

Posted by ‎אנחנו שמעבר לגדר‎ on Monday, March 1, 2021

* * *

תמיד רציתי לגדל שיער ארוך, אבל אבי, בגלל מוסכמות חברתיות, חושב שזה דבר שאינו ראוי לבחור.

כשהייתי צעיר, שיערי היה עבה, רך וישר. אבל בגלל המים המזוהמים והמלוחים של עזה, הוא החל להתייבש ולהסתלסל. במהרה הפכתי מילד עם שיער נחמד לבחור עם שיער פרא מפחיד; ילדים היו בוהים בי כשראו אותי ברחוב. "זה עם השיער" הפך להיות מי שאני. עכשיו אני אפילו אוסף את שיערי בגומיה קטנה, אותה אני  מתיר בטרם היציאה מהבית. החברה בעזה עדיין לא מוכנה לזה.

לאחרונה נתתי לו להתארך עוד יותר והצדקתי זאת בפני אבי באזהרה שאני עלול להידבק מנגיף הקורונה במספרה. זהו שקר, כמובן;  מאז שחזרתי לעזה מארצות הברית ב- 25 בדצמבר 2016, הלכתי למספרה רק פעמיים. זוהי הזהות שלי עכשיו: הבחור עם השיער הארוך והשחור.

ראאד שקשק, סטודנט מעזה, "אנחנו שמעבר לגדר"

* * *

מה שנולד כהיכרות וידידות בפייסבוק, גדל למיזם משותף. "אחרי השיחה עם אחמד כתבתי סטטוס בפייסבוק שאני מחפש מתנדבים לתרגם לעברית את הטקסטים של 'אנחנו לא מספרים'", מספר אברהם. "הסטטוס נהיה ויראלי, ותוך שעתיים כבר היו מאתיים מתנדבים. זה הפתיע אותי, וגם הפתיע מאוד את אחמד.

"יכול להיות שיש משהו בתרגום, שאנשים תפסו אותו כפחות פוליטי. פחות מאיים. זה לא כמו הפגנה. חלק מהאנשים הגיעו לפרויקט שלנו מעולם הספרות. כמעט בלי כל רקע קודם של פעילות פוליטית. עצם זה שמאתיים איש ישבו ותרגמו לעברית טקסטים מעזה, כבר היה נורא מעניין.

החיים בעזה: משפחה מבלה בים, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)
החיים בעזה: משפחה מבלה בים, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)

"נוצרה מין קהילת מתרגמים כזאת. אנשים התחילו לשתף בקשיים שעלו אצלם כשהם תירגמו את הטקסטים. זה לא תמיד קל. ממש לפני הקורונה עשינו מפגש של כל הקהילה הזאת, ואחמד דיבר איתנו מעזה בזום. זה היה מאוד מרגש".

"נוצרה מין קהילת מתרגמים כזאת. אנשים התחילו לשתף בקשיים שעלו כשהם תירגמו טקסטים. זה לא תמיד קל. ממש לפני הקורונה עשינו מפגש של כל הקהילה, ואחמד דיבר איתנו מעזה בזום. זה היה מאוד מרגש"

אברהם וחבריו מנסים לעשות את מה שלפרקים נראה בלתי אפשרי – לחבר מחדש את החלקים המפורקים של הסיפור, ולהזכיר לכל הנוגעים בדבר את הקונטקסט שאם שוכחים אותו, האירועים השונים נראים כמו גלי שנאה שרירותיים וחסרי פשר.

וזה קשה, בעיקר כשהאלימות גואה.

הבורות משני הצדדים מזינה חשדנות. החשדנות מולידה עויינות. העויינות מולידה אלימות. ועל הדרקון האכזרי הזה רוכבים לא מעט פוליטיקאים ציניים. צעירים ישראלים לא יודעים כמעט דבר על חיי בני גילם בעזה, ולהפך.

"ברור שכשהישראלים היחידים שאתה מכיר הם טייסים שמפציצים לך את הבית, או צלפים מעבר לגדר, מתפתחת שנאה. זה טבעי", אומר אברהם. "אני לא רוצה להגיד על זה משהו פשטני, כי ברור שזה מורכב ושיש הרבה רגשות שמעורבים בעניין הזה. ויש גם סקרנות. במיוחד אצל חבר'ה צעירים.

החיים בעזה: צעירים עושים סלפי על חוף הים בעיר עזה, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)
החיים בעזה: צעירים עושים סלפי על חוף הים בעיר עזה, יוני 2020 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)

"אני גם חושב שיש יותר סקרנות אצל צעירים בעזה בנוגע ל'מי זה הישראלים', מאשר אצל רוב הישראלים. עבור מי שלא גר בעוטף עזה – הסכסוך עם עזה הוא אירוע חדשותי, לא יותר.

"אני גם חושב שהעזתים מתעניינים בישראלים יותר מאשר הפלסטינים בגדה. כי הפלסטינים בגדה פוגשים ישראלים. חולקים את אותו מרחב. נוסעים באותם כבישים. זה אמנם מרחב בעייתי, אבל לפחות נפגשים.

"העזתים מתעניינים בישראלים יותר מאשר הפלסטינים בגדה. כי הפלסטינים בגדה פוגשים ישראלים. חולקים את אותו מרחב. נוסעים באותם כבישים. זה אמנם מרחב בעייתי, אבל לפחות נפגשים"

"בעזה גם זה לא קורה. והם סקרנים להבין מי אלה האנשים שהם לא מכירים אבל מנהלים להם את החיים. והדבר הראשון שכל עזתי מכיר ממציאות חייו זה הטזזזזזז, הזמזום האינסופי הזה של הרחפנים, שכל הזמן מסתובבים מעליהם".

הזמזום הזה הוליד את אחת הכתבות המרתקות והנוגעות ללב שאברהם פרסם. צעירים עזתיים מדברים על "זנאנה" – צליל הזמזום המטריד של המל"טים הישראלים שמרחפים מעליהם יום ולילה.

"זנאנה זה 'זמזום' בערבית", מסביר אחד העזתים, "כי הם נשמעים כמו דבורים עצבניות". ואנשים ברחוב מספרים איך הם לא מצליחים להירדם בלילות ומרגישים שהזמזום הזה נכנס להם לתוך הראש – בזזזזזז…. בזזזזז… בזזזזז – עד שלפעמים הם מרגישים שהוא עלול להטריף את דעתם.

"והם גם יודעים בכל רגע ביום ובלילה, שהם תחת מעקב ופיקוח. מלמעלה. והמל"טים האלה גם יכולים לירות ולהרוג. הם קוראים לזמזום הזה "צליל המוות".

"רוב הישראלים בטוחים שהתנתקנו מעזה, ואנחנו לא שולטים עליה יותר", אומר אברהם. "אבל הזנאנה מראה לנו שיש סוג אחר של שליטה ישראלית. שליטה מרחוק. מטילים מהיבשה סגר מוחלט שמונע יציאה של בני אדם וסחורות, למעט מקרים חריגים.

"רוב הישראלים בטוחים שהתנתקנו מעזה, ואנחנו לא שולטים עליה יותר. אבל הזנאנה מראה לנו שיש סוג אחר של שליטה ישראלית. שליטה מרחוק. מטילים מהיבשה סגר מוחלט שמונע יציאה של בני אדם וסחורות"

"בים מונעים הקמת נמל ומונעים מדייגים לדוג מעבר למרחב צר ומוגבל. רק השבוע סגרו את המרחב הימי לחלוטין בגלל הירי מעזה. דייג זה ענף מאוד חשוב בעזה. זה אומר שיש עכשיו כמה עשרות אלפי משפחות שאין להן פרנסה בכלל. ומהאוויר – מפקחים על כל מי שכלוא בפנים עם עשרות זנאנות שתמיד מזמזמות.

החיים בעזה: דייגים עוטים מסכות במהלך מגפת הקורונה, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)
החיים בעזה: דייגים עוטים מסכות במהלך מגפת הקורונה, ספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)

"מה שישראל יצרה עם השנים זה מרחב פלסטיני מפוצל. ישראל יצרה את הפיצול הזה ומשמרת אותו. כי הוא משרת אותה. ממש חילקנו את המרחב לחלקים שונים.

"יש פלסטינים שחיים בישראל, הם אזרחים ויש להם זכויות, כולל זכות הצבעה. יש פלסטינים במזרח ירושלים, שסופחו לישראל, אבל אין להם זכויות שוות. יש פלסטינים בגדה ויש פלסטינים בעזה. גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה ביורוקרטית, מדובר במרחבים שונים, עם זכויות שונות, הגבלות שונות, יכולת שונה לנוע במרחב.

"הרבה ישראלים מתייחסים אל מי שגר במרחבים האלה כאל אנשים שונים. אבל זה הרי לא נכון. מדובר באותו עם. עם אותה שפה. קשרי משפחה. תודעה קולקטיבית. כל מה שקרה בשבועיים האחרונים, בירושלים, בעזה, ביפו, בגדה, מראה את הקשר בין המרחבים האלה, שישראלים מעדיפים להתעלם ממנו.

"התקשורת מוכרת איזה נרטיב, כאילו הכול התחיל בגלל הסרטונים שעלו בטיק טוק. כאילו שזה מה שהצית את האש בשבוע שעבר. אנחנו חיים בניתוק מכל ההקשר הפוליטי שבתוכו הכול מתקיים. ואת זה אנחנו מנסים לשנות".

משהו חדש מתחיל היום בעמוד שלנו. אנחנו מתחילים לייצר תוכן משלנו מהשטח בעזה, הופכות לגוף תקשורת קטן – היחיד בעברית –…

Posted by ‎אנחנו שמעבר לגדר‎ on Wednesday, February 17, 2021

* * *

מוחמד גילה את השמיעה המוסיקלית שלו כשהיה כמעט בן 10, ומאז החלום שלו היה שיהיה לו כלי נגינה משלו. עד כמה שמשפחתו רוצה לעזור לו, ההכנסה הנמוכה של אביו, שעובד בתור ספר במחנה הפליטים אל-נוסאיראת, לא מאפשרת זאת.

בנוסף, כסף הוא לא האתגר היחיד. הפסקות החשמל היומיומיות בעזה מהוות אתגר נוסף. ״אחד התסכולים הגדולים שלי הוא שהסוללה של המחשב שלי כל הזמן נגמרת" הסביר לי מוחמד. כרגע, בגלל הפסקות חשמל חוזרות, לרוב תושבי עזה יש רק בין שש לשמונה שעות חשמל ביום.

אני נפעם ומלא בהשראה מהמפגש עם מוחמד, אבל הוא לא היחיד. עזה מלאה באנשים מדהימים עם פוטנציאל לא ממומש. הרבה כישרונות אבדו למלחמה ולרצון הנואש לברוח מהמצור שמרסק אותנו. אבל אנחנו, אלה שנשארו פה – אנחנו לא נפסיק לרדוף אחרי החלומות שלנו ולפתח את הכשרונות שלנו ואת עצמנו.

"אנחנו שמעבר לגדר"

* * *

"אני מאמין שהעתיד בארץ הוא דו-לאומי", אברהם אומר. "שני העמים שנמצאים כאן לא ילכו לשום מקום. אני לא חושב שהפרדה בין העמים תקרה. בטח לא בצורה שישראלים מדמיינים אותה, עם חומות הפרדה גבוהות. ואז אתה שואל את עצמך – אז מה כן?

החיים בעזה: ילד שותה מים במחנה הפליטים שאטי ברצועת עזה, דצמבר 2015 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)
החיים בעזה: ילד שותה מים במחנה הפליטים שאטי ברצועת עזה, דצמבר 2015 (צילום: AP Photo/Hatem Moussa)

"אחת הבעיות הכי גדולות של המרחב הזה היא שאין בכלל דמיון פוליטי. לאנשים נורא קשה לדמיין איך זה יהיה פעם אחרת. ברור שהמצב הזה, שבו עם אחד שולט לחלוטין על עם אחר ומחליט עבורו הכול, הוא לא טוב. הוא לא מוסרי. הוא מייצר שנאה ומלחמה.

"אני נורא אוהב את הארץ הזאת. אני רוצה לגור כאן. אני רוצה לגדל כאן ילדים. אני רוצה שהמצב הזה ישתנה. ואז נשאלת השאלה, אז איך צועדים קדימה?

"ברור לי ששוויון זכויות בין כל האנשים שחיים כאן הוא משהו מהותי. וברור לי שחייב להיות איזשהו סוג של שיתוף פעולה. אני חושב שבאיזשהו אופן כל הדברים שאני עושה, הם כדי להבין איך בתוך המציאות הלא שוויונית הזאת מייצרים בכל זאת שותפות, שהיא גם פוליטית. שיכולה בעתיד לגדול למשהו אחר. אני מדמיין שזאת הדרך קדימה.

"אני חושב שבאיזשהו אופן כל הדברים שאני עושה, הם כדי להבין איך בתוך המציאות הלא שוויונית הזאת מייצרים בכל זאת שותפות, שהיא גם פוליטית. שיכולה בעתיד לגדול למשהו אחר. אני מדמיין שזאת הדרך קדימה"

"זה נורא מאתגר. גדלתי עם חבר'ה שהם סוג של מיינסטרים ישראלי. הרבה קשרים התנתקו על הרקע הזה. בחור שהכיר אותי מגיל 18 כתב לי לא מזמן בפייסבוק 'אתה יודע, אני זוכר שנורא אהבתי אותך. היית בן אדם. ועכשיו נורא קשה לי לקרוא אותך. אני מנסה להבין…'. היה לו דיסוננס נורא גדול. איך זה יכול להיות? איך זה שמישהו שהיה לו כיף להיות איתו עושה 'דברים כאלה'.

יובל אברהם (צילום: אמיר בן-דוד)
יובל אברהם (צילום: אמיר בן-דוד)

"יש לי אמפתיה לכולם. שזה מצב די חרא להיות בו. מאוד קשה לי עם החברה הישראלית. במיוחד אחרי שהכרתי פלסטינים. אני מאוד כועס על הגזענות, על הבורות, על זה שאנשים ששים אלי קרב.

"מצד שני, אני מבין. אני גם משם. זה לא פשוט, המצב הזה שבו אני מדבר עם עזתים ועושה כתבות על המצב בעזה, ומתכנן פרויקט משותף עם עזתים, בזמן שיש הפגנות על הגדר, ובן דוד שלי, שהוא שנה וחצי מתחתי, נמצא על הגדר, והתפקיד שלו מטעם הצבא הוא לצלם ולתפוס רגעים שהצבא יוכל להשתמש בהם אחר כך, כדי למסגר את המחאות כמו שהצבא רוצה.

"ואז אני פוגש אותו בארוחת חג, והוא שואל אותי 'מה אתה עושה?' ואני מראה לו. ואז הוא מספר לי מה הוא עושה. ובמקביל אני מסתמס עם מישהי מעזה, והיא מספרת לי שאח שלה הגדול נמצא עכשיו בבית חולים, כי ירו לו ברגל.

"אלה סיטואציות נורא-נורא סוריאליסטיות, שמכריחות אותך להכיל המון דברים שהם סותרים לגמרי ומתנגשים מבחינה רגשית. וזה כל הזמן קורה".

עוד 2,855 מילים
סגירה