• כוחות ההצלה מפנים הרוג אחרי אסון ההילולה במירון, 29 באפריל 2021 (צילום: דוד כהן, פלאש 90)
    דוד כהן, פלאש 90
  • שלד האוטובוס באסון השריפה בכרמל ב-2010 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
    יוסי זמיר/פלאש90
  • אסון המכבייה ב-1997 (צילום: Jeremy Feldman/AP Photo)
    Jeremy Feldman/AP Photo
  • מה שנותר מאולמי ורסאי אחרי האסון הנורא שארע שם ב-25 במאי 2001 (צילום: פלאש90)
    פלאש90
  • הצפות בנהריה אשר גבו את חייו של מוטי בן-שבת ב-8 בינואר 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)
    David Cohen/Flash90

על שחיתות משלמים - בדם

שוב ושוב מתברר שכאשר קבלן משמן ראש עיר בשביל הקלות, פקיד חותם על אישור לאולם אירועים ללא סמכות, וראש ממשלה מאשר אירוע המוני מתוך אינטרסים פוליטיים צרים - זה עלול להיגמר גם במוות של חפים מפשע ● פרשנות

לא אחת קורה שמקור מתקשר אליי עם סיפור על מנהל לא תקין, מציג את תהליך קבלת ההחלטות הקלוקל ואז מפטיר (אולי כדי להגן על עצמו ואולי כי אינו רוצה להאמין): "אני לא בטוח אם יש כאן שחיתות או סתם טמטום".

לדיכוטומיה הזאת בין חלם (טמטום כללי שבו מתקבלות החלטות מיותרות או מגוחכות) לבין סדום (הכול בוער מסביב וכל אחד תופס לעצמו מה שאפשר) יש בדרך כלל תשובה מדכאת: איפה שיש טמטום, לרוב תצמח גם שחיתות. המושחתים יודעים לזהות פרצות של ברדק כדי לחמוס לעצמם נתח מהעוגה או כדי לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם.

השילוב הלא-הקדוש הזה – בין ניהול גרוע לבין ניצולו לצרכים אישיים – גובה מחיר כבד מהציבור. ביום-יום המחיר מיתרגם לבירוקרטיה מיותרת, חוסר צדק בחלוקת משאבים, אפתיות של הפקידות, חוסר אמון מצד האזרח, בזבוז משווע של כספים ואיטיות מזעזעת בהשלמת פרויקטים חשובים.

הצפות בנהריה אשר גבו את חייו של מוטי בן-שבת ב-8 בינואר 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)
הצפות בנהריה אשר גבו את חייו של מוטי בן-שבת ב-8 בינואר 2020 (צילום: David Cohen/Flash90)

אבל אז, אחת לכמה שנים, זה נגמר גם בבום. אחת לכמה שנים הניהול המושחת של מוסדות הציבור וכספי הציבור גובה מחיר בדם. זהו מחזור עגום שסופו נכתב מראש, ובכל זאת מפתיע כל פעם מחדש: מישהו או כמה אנשים ישלמו בחייהם או בחיי יקיריהם את מחיר ההתנהלות הנורמטיבית הקלוקלת. זה ייקח שנה, שנתיים או עשור – אבל זה ייגמר בדם.

חיתוך פינות, העדפת מקורבים, שימון פקידים, שיחוד מנהיגים, תפירת מכרזים, הלבנת הון – כולם תורמים את חלקם המסור בהקמת הקונסטרוקציה הרעועה הבאה, זאת שתקרוס באצטדיון, בגשר או במתחם הבא על הקורבנות הבאים שיצאו לחגוג וסיימו באבל.

חיתוך פינות, העדפת מקורבים, שימון פקידים, שיחוד מנהיגים, תפירת מכרזים, הלבנת הון – כולם תורמים את חלקם המסור בהקמת הקונסטרוקציה הרעועה הבאה, זאת שתקרוס באצטדיון, בגשר או במתחם

איך אמר אחד המרואיינים ברדיו, שנוהג לפקוד את מתחם השחיתות הנצחי בהר מירון – זה שכתבו עליו בדוחות מבקר המדינה והזהירו מפניו השכם והערב? "בכל שנה אני יוצא משם וחש שקרה נס קטן, שאף אחד לא נפגע. השנה לא קרה הנס".

אסון המכבייה ב-1997 (צילום: Jeremy Feldman/AP Photo)
אסון המכבייה ב-1997 (צילום: Jeremy Feldman/AP Photo)

נכון, יש אסונות שהם מכוח עליון או פגעי טבע שלא ניתן לצפות אותן מראש, ויש גם טעויות אנוש טראגיות. מפולת שלגים פתאומית, סופה שמשנה כיוון, חייל שנישקו פוגע באבן במהלך תרגיל ופולט כדור בכיוון הלא נכון, נהג שמכניס בטעות לרוורס, מסוק שנקלע לסחרור בגלל מזג האוויר. גם אסונות כאלה צריך לחקור וללמוד מהם, אבל אנו מבינים שהחיים אינם תעודת ביטוח.

אבל כשאנחנו מדברים על התמוטטות התקרה באולמי ורסאי ב-2001 שהביאה למותם של 23 חוגגים; על אסון השרפה בכרמל ב-2010, בו איבדו 44 כבאים וצוערים את חייהם; על קריסת גשר המכבייה ב-1997 שגבתה ארבעה קורבנות; על השיטפונות בדרום תל אביב ב-2020 (שני הרוגים) ובנהריה באותה שנה (הרוג); ועל האסון הטרי בהר מירון – יש כתובת ברורה, והיא אינה כוח עליון או פגעי הטבע.

שוב ושוב מתברר שכאשר קבלן סוחט או משמן ראש עיר בשביל הקלות, פקיד חותם על אישור לאולם אירועים ללא סמכות ותמורת אתנן וראש הממשלה מאשר אירוע המוני לא בגלל "צרכים" אלא מתוך אינטרסים פוליטיים צרים – זה יכול להיגמר גם במוות של חפים מפשע.

מה שנותר מאולמי ורסאי אחרי האסון הנורא שארע שם ב (צילום: פלאש90)
מה שנותר מאולמי ורסאי אחרי האסון הנורא שארע שם ב (צילום: פלאש90)

למרבה הצער, רבים בציבור לא מתחברים למשוואה הזאת. רבים, כך נדמה, מקבלים כרעה חולה את העיקרון שבו היכן שגדל כסף צומחים גם יבלות וטפילים מושחתים. אנשים נורמטיבים לחלוטין נוהגים להפטיר באגביות, "כולם מושחתים" או "לכולם נופלים פירורים כשהם חותכים את העוגה". רבים מדי בציבור חושבים שלפוליטיקאים "מגיע" ליהנות ממנעמי השלטון, וש"שקיפות" היא מושג טרחני של עיתונאים משועממים.

אנשים נורמטיבים לחלוטין נוהגים להפטיר באגביות "כולם מושחתים". רבים מדי בציבור חושבים שלפוליטיקאים "מגיע" ליהנות ממנעמי השלטון, וש"שקיפות" היא מושג טרחני של עיתונאים משועממים

ואז, כאשר מתרחש האסון, אוזני כולם מזדקפות לכדי אנטנות רגישות במיוחד המחפשות באובססיה "אשמים". וגם אז מדברים לעיתים רחוקות מדי על "שחיתות". יש רצון עז לראות בכיר מתפטר, ולהקים ועדת חקירה שתמצא את שורש המחדל והאשמים בו. מי לא התריע, מי התריעו באוזניו ולא ביצע, מי זלזל בהנחיות, מי התרשל.

ההתרשלות הזאת – שמשמעותה שמישהו לא מילא אחר הנוהלים – גם היא פתח נוח יחסית בנסיבות. כשמישהו מתרשל, הוא לא התכוון להרע, הוא פשוט לא שם לב מספיק, לא הקדיש מחשבה, לא השקיע. הוא לא "פושע", רק "רשלן". כלומר משהו שבציר בין חלם לסדום, אך עדיין קרוב יותר למושג הראשון.

שלד האוטובוס באסון השריפה בכרמל ב-2010 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
שלד האוטובוס באסון השריפה בכרמל ב-2010 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

ההנחה היא שאף אחד לא רצה להרע או להזיק, חלילה, ובטח לא לגרום למותם של חפים מפשע. ומשום כך, קשה למתוח קו ישיר בין שוחד לבין מוות. הרי כסף לא הורג אנשים, נכון?

ובכן, לא מדויק. הכספים שעשו פקידים וקבלנים מהפל קל באולמי ורסאי גרמו למותם של עשרות אנשים; הכספים שעשו גורמים שאישרו להכניס נחל בנהריה לתוך מובל צר כדי להקים קניון – גרמו למותו של אדם; הכספים שעושות עמותות קיקיוניות המשתלטות על אתרי קודש גרמו למותם של אנשים בשבוע שעבר.

במקומות שבהם שחיתות ממוגרת ושקיפות שלטונית אמיתית שולטת, יש פחות אסונות. הרשלנות מצטמצמת, האירועים הלא צפויים פוחתים. לכן, ניכוש עיקש של עשבי שחיתות הגדלים כפרא בסמיכות לכסף, הוא אחת הערובות להצלת חיי אדם ולמניעת האסון הבא.

עוד 746 מילים
סגירה