בחמש וחצי אחר הצהריים חלף רטט של התרגשות ברחוב המאובק מתחת למסגד אל-עומרי בלוד. עשרות הצעירים שהתגודדו ברחבה שבין המסגד לכנסיית "גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון", כמעט כולם בחולצות טריקו שחורות הנושאות לוגואים של מותגי אופנה ידועים, הזדקפו, הניפו ידיים וקידמו בקריאות "אללה אכבר! אללה אכבר!" את פני מאות חבריהם, שהגיחו מכיוון השוק, כשהם נושאים ארון מתים פתוח ובתוכו גופה עטופה בדגל.

מסע הלוויה של מוסא חסונה ושל הדו-קיום היהודי-ערבי יצא לדרך.

מוסא חסונה נורה ונהרג בלוד ערב קודם. על נסיבות מותו, כמו על כל מה שמתחולל ביומיים האחרונים בלוד, יש מחלוקת שאין דרך לגשר עליה בלי להיעזר בחוקרי משטרה מקצועיים ואובייקטיביים, שיהיו מקובלים על שני הצדדים.

הבעיה היא שיהיה קשה למצוא שוטרים כאלה, כי גם הערבים וגם היהודים בלוד אמנם אוחזים כרגע זה בגרונו של זה ולוחצים על קנה הנשימה בכל הכוח, אבל גם כשהם מחרחרים ומכחילים מחוסר חמצן, הם עדיין מאוחדים בשנאתם למשטרה המקומית.

המחלוקת על מותו מוסא חסונה מתודלקת בעשרות סרטונים, שמדלגים מטלפון לטלפון באינספור קבוצות ווטסאפ ייעודיות בעברית ובערבית שנפתחות כל הזמן, וכל אחת מהן מוכיחה את מה שמייסדי הקבוצה האמינו בו מלכתחילה.

בקבוצות הווטסאפ של יהודי לוד אין ספק שחסונה היה בריון ערבי מצאצאי חמילניצקי, שיצא עם כנופיית פורעים לבצע פוגרום ביהודים חסרי אונים, ולא הייתה ברירה אלא לירות בו, כאקט אחרון של הגנה עצמית, כי המשטרה המקומית הרופסת, שנכנעת לארגוני השמאל, הפקירה את תושבי לוד היהודים לגורלם.

בקבוצות הווטסאפ של ערביי לוד עברו הוכחות הפוכות. לפעמים עם אותם סרטונים בדיוק, המלמדים שמוסא חסונה רק יצא להפגין – "לצעוק את הכאב שלו. מה, אסור לבנאדם למחות? צריך לרצוח אותו בגלל זה?" – ואם מתעמקים טוב-טוב בסרטון החשוך אז "הנה, תראה-תראה, זה הוא כאן הולך. קלטת אותו? אתה רואה כמה הוא רחוק? עכשיו ראית את ההבזק? זה כשירו עליו. סתם ככה מתוך הבית. בלי שעשה כלום. תגיד בעצמך, זה לא רצח?".

האמת? אני לא מרגיש כשיר לענות על השאלה העקרונית, הפלילית והמוסרית הזו על סמך סרטון ברזולוציה נמוכה בווטסאפ. אבל כשאני מבין שבן שיחי הערבי מחכה שאאשר את האבחנה החד-משמעית שלו, אני מהנהן עם הראש בתנועה מתחמקת, שאפשר לפרש אותה בדוחק כהסכמה.

זה לא הזמן ולא המקום להיכנס לוויכוחים נפיצים. האוויר רעיל מדי וכבר אפשר להריח את אדי הדלק הנשרף, כי לא רחוק מהמקום שבו אנחנו עומדים, מישהו הרגע הצית אופנוע. פלוגת מג"ב חמושה עד צוואר ממהרת להגיע לשם.

"יא בן שרמוטה"

אלפי גברים הקיפו את נושאי ארונו של חסונה בדרך מהמסגד לבית הקברות. אביחי טבק ואני ניסינו לא למשוך יותר מדי תשומת לב, אבל היה ברור שזו משימה חסרת תוחלת. כשהקריאות בתהלוכה התחלפו ל"חייב'ר חייב'ר יא יאהוד, ג'יש מוחמד סא-יעוד" – קריאת הקרב שמעלה על נס את הטבח שערכו המוסלמים הראשונים ביהודי חייב'ר בשנת 629 – זה התחיל להיות קצת מלחיץ. בכל זאת, זה אנחנו היאהוד פה.

טבק אמנם הסתיר את הכיפה שלו מתחת לכובע מצחייה ("להסתובב פה עם כיפה היום יהיה מסוכן מדי, לא?"), אבל נדמה לי שלאיש מאלפי הצועדים סביבנו לא היה ספק לאיזה צד של משוואת חייב'ר שנינו שייכים. ובכל זאת – לא נתקלנו בגילויי עוינות. חלק מהצועדים בלוויה הנהנו אלינו בחביבות כשמבטינו הצטלבו. חלק פשוט התעלמו מקיומנו. בחור אחד חלף לידי וסינן "יא בן שרמוטה", אבל חוץ ממנו לא נרשמו אירועים מיוחדים. אפילו בבלומפילד כבר קרו לי דברים פחות נעימים.

כל זה ישתנה עוד מעט בפראות. אבל רגע לפני שהדופק יטוס יחד עם מפלס החרדה וסכנת החיים, כשרימוני ההלם יתפוצצו סביבנו ואבנים גדולות יחטיאו את ראשנו רק בכמה סנטימטרים, כמה מילים על הסביבה שבתוכה כל הדרמה הזו מתחוללת.

כשמאוהבים, יש לפעמים נטייה חמודה למצוא משמעויות נסתרות בכל צירוף מילים מקרי. כל שיר ברדיו וכל שלט רחוב הופכים תפאורה ושיר הלל לאהבה עצמה. בלוד הבנתי שאותו דבר קורה גם כששונאים.

הזכרתי קודם את כנסיית "גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון" ולא התעכבתי על שמה, כאילו "קוטל הדרקון" זה לא שם ממש-ממש משונה למקום שאינו חלק מ"משחקי הכס". אבל זו כנסייה אמיתית, שצמודה למסגד שממנו יצא מסע הלוויה לדרך, והיא קרויה על שם נוצרי בשם גאורגיוס שעבר עינויים קשים ולא בגד באמונתו בישו, ואחרי שראשו נערף הפך לקדוש וגם קיבל את הכינוי "קוטל הדרקון" בגלל איזו אמונה פגאנית עתיקה שנשכחה בינתיים.

צאלח א-דין בעצמו הרס את הכנסייה הזו ב-24 בספטמבר 1191,  כשניסה לגרש את הכופרים הצלבנים מארץ הקודש, אבל הצלבנים התאוששו והקימו את הכנסייה מחדש, רק כדי שהסולטן הממלוכי ביברס יהרוס אותה שוב במהלך הכיבוש המוסלמי של לוד ב-1260 כדי לבנות על חורבותיה מסגד. הכנסייה היוונית-אורתודוכסית חידשה את הכנסייה במאה ה-19, ומאז היא חיה בשכנות טובה עם המסגד הצמוד.

בקיצור: הבלגאן, הטירוף ומלחמות הדת בלוד לא התחילו אתמול.

כנסיית "קוטל הדרקון" – כנסייה חשובה מאוד לנוצרים אורתודוכסים וארמנים, שבימים טובים יותר עולים אליה לרגל באלפיהם – צמודה לא רק למסגד "אל עומרי" אלא גם סמוכה לבית הכנסת בעל השם המחייב "שערי שמיים". ושלושת האתרים הדתיים האלה שוכנים יחד במתחם שנושא את השם האופטימי "פארק השלום".

לצורך העניין אפשר היה להסתפק רק בסימנים האלה – שערי שמיים, שאגת הדרקון, פארק השלום, אמונות פגאניות, עינויים קשים, מלחמות קודש – אבל מתברר שגם הרחובות מסביב כאילו התגייסו לשרת את הסיפור שלנו:

הרחוב המוביל לכנסייה נקרא אליהו גולומב, על שם מייסד ארגון "ההגנה". הרחוב הסמוך, שבו הוצת ערב קודם בניין המכינה הישיבתית הקדם צבאית, באירועים האלימים שהובילו למותו של מוסא חסונה, נקרא על שם ספינת המעפילים אקסודוס. לא רחוק משם שוכנים הרחובות "מחנות קפריסין", בר-כוכבא, ומורדי הגטאות.

"אמרתי פעם לאשתי, שלא גילינו נדיבות של מנצחים כשכבשנו את לוד ב-48'", אומר טבק, "יכולנו לבחור שמות שגם התושבים הערבים בלוד ירגישו איתם בנוח ולא לתקוע להם אצבע בעין עם השמות האלה".

באטמוספירה הנוכחית, אבחנה רגישה כזו מספיקה כדי לעורר חשד, שטבק הוא רחמנא ליצלן שמאלני מתחכם ועוכר ישראל. אלא שטבק, תושב לוד, בן 35, אבא לשלושה ילדים קטנים (רוני בת חמש וחצי, גלעד בן שלוש ורותם בת חצי שנה) הוא בוגר אוניברסיטת בר-אילן, שם הקים כסטודנט את תא הבית היהודי. הוא גם היה מזכיר סניף הבית היהודי בגבעת שמואל, לפני שעבר ללוד והקים בה את "מקומונט", רשת מקומונים אונליין שהוא מנהל, עורך וכותב כמעט לבדו.

על הידיעות שמשקפות את דעותיו הוא חותם בשמו. על ידיעות שהן מה שנקרא "תוכן שיווקי" הוא חותם בשמות עט שונים, שהחביב שבהם הוא "אמית סגל". בבחירות האחרונות טבק הצביע לנפתלי בנט, בתקווה שלא יצטרף לנתניהו. כלומר, במושגים של עמית סגל המקורי, אולי הוא בכל זאת נחשב היום לשמאלני.

"5% מוציאים שם רע לכל היתר"

אם אתה מגיע למקום חדש, שאתה לא ממש מכיר, עורך המקומון הוא האיש הטוב ביותר והגרוע ביותר להתלוות אליו.

הטוב ביותר, כי הוא מכיר את המקום לפני ולפנים, מנהל יחסים אינטימיים עם הנפשות הפועלות בעיר, ויכול למפות למענך במהירות את סבך המתחים ויחסי הכוחות. הגרוע ביותר, כי בהכרח יהיו לו אינטרסים סמויים מהעין, ועל פי רוב הוא ייזהר בכבודם של בעלי הכוח המקומיים, שהוא אוכל מכף ידם ותלוי בהם לפרנסתו.

טבק מודה בלי היסוס: "אני עובד בשיתוף פעולה מלא עם העירייה. מקומונט זה עבודה. זה ביזנס, שאני גם רוצה להרוויח ממנו. אני מחפש בעיקר חדשות חיוביות. דברים טובים שקורים בעיר. אני לא מחפש לעשות תחקירים או לריב עם אנשים. אבל בכל זאת חשוב לי להעביר מסרים שהם חשובים בעיני.

"אז מצד אחד אני עובד בשיתוף פעולה גדול עם העירייה. אבל מצד שני, בעירייה מכירים אותי ויודעים שאני כותב על דברים שאיכפת לי מהם, גם אם אני חושב שהם טועים.

"בעניין של יהודים-ערבים, אני הרבה פעמים מקבל בראש דווקא מהקוראים, כי אני משקף גם את העמדות של הערבים. אני כותב על זה שאנחנו שכנים, שאנחנו צריכים להכיר יותר, שאנחנו צריכים לעבוד על הדו-קיום. ובגלל שזה מה שאני מאמין בו, חטפתי מכה מאוד חזקה ממה שקרה פה הלילה.

"אני אגיד את זה ככה: על סמך ההיכרות שלי עם התושבים הערבים בעיר, 5% מהם מוציאים שם רע לכל היתר. זה ברור לי. אני מסתפר אצל ספר ערבי. קונה את הירקות אצל מוכר ירקות ערבי. אני בטח מהיחידים בשכונה שלי שגם קורא עיתון 'הארץ' וזמן ישראל. ועדיין: אני דתי. גדלתי בציונות הדתית. אני איש הציונות הדתית. לגמרי.

"מה שקרה בלוד זה שלפני 12-13 שנה הגיע לכאן הגרעין התורני הראשון. הם אמרו, 'צריך לחזק את העיר'. חבר'ה דתיים-לאומיים שהגיעו מכל מיני מקומות. רעננה, כפר סבא וגם מהשומרון.

"הראשונים הגיעו הנה ממש מתוך אידיאלים. לייהד את לוד. יהודים עזבו אז את לוד. עברו למודיעין, עברו לשוהם. מי שנשאר פה היה רק מי שלא היה יכול לעזוב. וחברי הגרעין התורני הראשון רצו לחזק את האחיזה היהודית בעיר. לחזק את המשילות. דברים כאלה.

"אבל ככל שבנו פה עוד בניין ועוד בניין, הגיעו אנשים לא בגלל אידיאלים. ביניהם גם אני. הגעתי לפה עם אשתי סיוון לפני ארבע שנים וחצי, פשוט כי המחיר פה טוב. וכי זה קרוב למרכז. כל הבניינים שאתה רואה פה ליד הבית שלי זה 100% יהודים. ו-95% מהם דתיים-לאומיים. כיפות סרוגות.

"כשמדברים על האלימות בלוד, צריך לזכור שהערבים הם הסובלים העיקריים מהאלימות הזו. הם אלה שחיים בפחד מתמיד. היום – בגלל מה שקורה – כולנו חיים פה בפחד. אבל הערבים חיים פה בפחד יותר גדול, כל הזמן. הם מרגישים כל הזמן שהם לא מוגנים. והפתרון לזה חייב להיות מערכתי.

"מדינת ישראל צריכה להיכנס פה – יחד איתם, בשיתוף פעולה איתם – כדי לפתור את הבעיות שכולם מכירים. אני חושב, זו לפחות הייתה התחושה שלי עד הימים האחרונים, ששיתוף הפעולה עם הערבים בלוד גדל מאוד בשנים האחרונות. ובעיניים שלי, לפחות, העירייה פה מאוד משתדלת. עושה מה שאפשר. אבל יש פה פער מטורף שצריך לסגור. זה פער של חמישים שנה".

השאלה היא אם באמת רוצים לסגור את הפער הזה, או שרוצים בכלל לדחוק את הערבים החוצה ולייהד את לוד.
"אני לא חושב ככה. זו אולי הייתה המטרה של הגרעין התורני הראשון שבא לפה. אני לא חושב שזו המטרה של העירייה היום. יש פה תוכניות גדולות של התחדשות מקומית, ואני מאמין שחייבים שתהיה פה גם בנייה חדשה שמיועדת לערבים, שכרגע לא ידוע לי שיש אותה".

חדר העבודה של טבק, שבו הוא מלטש את הידיעות האופטימיות והחיוביות שהוא מפרסם בשמות שונים,  הוא גם חדר המשחקים של פעוטי הבית, כך שהוא מסתכן במהלך העבודה בפציעה כתוצאה מדריכה על קוביות לגו. ביום שני בערב הוא הבין שם, שמשהו חריג קורה בחוץ. משהו שלא קרה כמוהו בלוד עד היום. אפילו לא באוקטובר 2000.

"כבר חודש אנחנו שומעים פה כל הזמן פיצוצים של נפצים, זיקוקים. זה מלווה אותנו מאז שהתחיל הרמדאן. אתמול אני שומע ממש פיצוצים חזקים – בום! בום! – אנחנו כבר לא מתרגשים פה מדברים כאלה. למרות שלפעמים קורים דברים חריגים.

"הנה, לפני שנה, פה בבניין שלנו, בקומה 12, פגע כדור תועה בחלון. באותו יום אני יושב בחדר העבודה שלי בצד השני וחושב 'טוב, זה לא נורא, זה בצד השני של הבניין'. אתה מבין כמה המוח שלנו מסתגל מהר לדברים לא הגיוניים? מבחינתי, אם הכדור פגע בצד השני של הבניין – זה כבר לא קשור אלי. זה בסדר.

"אבל אתמול (שני) מה שקרה היה חריג בכל קנה מידה. אני מקבל בווטסאפ הודעות שיש בלגאן. ואנשים מעלים סרטונים עם צעקות 'אללה אכבר'. אז עליתי לגג של הבניין עם עוד כמה חבר'ה, וראינו את כל המהומה מלמעלה".

אתה גר בבניין חדש יחסית של 13 קומות, וראיתי על תיבות הדואר בכניסה שכל השמות בבניין הם שמות יהודיים. אם מישהו מהערבים בלוד היה רוצה לעבור לגור איתכם בבניין, זה היה אפשרי?
"אני לא חושב שמישהו היה מוכר לו את הדירה. לא יודע. אני מבין לאיפה אתה חותר… שמע, גם יהודים חילונים לא היו עוברים לפה. כל הצביון פה הוא דתי".

מה, אם אני ארצה לעבור לגור פה לא יתנו לי?
"אתה תוכל לגור פה. אבל תצטרך לחכות למעלית שבת".

אז אני יכול לעבור לכאן מתל אביב אבל ערבי שגר פה בשכונה לא יכול. זה לא חלק מהסיפור?
"הפתרון הנכון הוא לבנות להם בניינים חדשים, שיתאימו לצרכים שלהם. אבל הנה, בגינה החדשה פה למטה משחקים ילדים ערבים וילדים יהודים".

משחקים ביחד?
"אני משתדל שהילדה שלי תשחק איתם. אני מודה שלא כולם פה ככה".

אתה חייזר פה, מהבחינה הזו?
"לא, לא. יש כמוני עוד הרבה. אבל יש גם אחרים".

רביבו התחיל

כמו שאפשר להבין, אביחי טבק הוא מענטש. בחור הגון. עוד מעט, כשהלהבות יקיפו אותנו, ולרגעים תהיה הרגשה שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו בסכנת חיים ממש, אשמח שהוא לצידי, אפילו שרק הכרנו.

אבל גם היה ברור שאי אפשר לסמוך רק על חוות הדעת שלו בנוגע לתפקיד של עיריית לוד במשבר. לכן נפגשתי עוד קודם עם רות לוין-חן, מנהלת מיזם "ערים מעורבות" של עמותת "יוזמות אברהם".

יומיים לפני פרוץ המהומות בלוד, פירסמה לוין-חן מאמר בעיתון "הארץ", שכבר עכשיו אפשר לכנות אותו נבואי. היא האשימה את ראש עיריית לוד, עו"ד יאיר רביבו, בגזענות ובחרחור מהומות, בעקבות החלטתו לארח בלוד משלחת של חברי כנסת מהציונות הדתית בראשות ח"כ בצלאל סמוטריץ'.

"במקום לרתום את תושבי העיר המודאגים למאבק משותף באלימות ולדרוש מהמדינה מלחמת חורמה בפושעים", כתבה תהתה לוין-חן, "ראש עיריית לוד פועל ללא לאות להעמקת השסע בין האוכלוסיות הערבית והיהודית בעיר.

"הגיע הזמן שרביבו יתחיל להפנים שהוא ראש העיר של כל תושבי לוד, וכי שגשוג העיר תלוי בשגשוג האזרחים המתגוררים בה. מכירת תושבי לוד הערבים בנזיד עדשים לטובת גזירת קופון פוליטי ותוך הזדהות עם ערכים גזעניים, עוד תתפוצץ לרביבו בפנים".

ואת זה היא כתבה כשמוסא חסונה עוד היה בחיים. לפני שהמהומה התחילה.

כמה שעות אחרי שנפרדתי מלוין-חן, יעלה ראש העיר רביבו לשידור חסר תקדים בערוץ 12, יזעק שתושבי עירו תחת פוגרום ויקרא לממשלה להכניס ללוד כוחות צבא – קריאה שבעקבותיה הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו ללוד הלילה, אחרי שהחליט יחד עם שר הביטחון בני גנץ לשלוח לעיר שמונה פלוגות מג"ב.

רביבו גם אמר באותו שידור – שייכנס לפנתאון הפוליטי הישראלי, לא זכור לי דבר דומה לזה – שהוא לא מבין את פרץ האלימות ששטף את עירו, מאחר שהוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להרגיע את הרוחות בעיר ולטפל בבעיות של ערביי לוד.

אנחנו במצב חירום! אני קורא לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר הביטחון בני גנץ בדרישה להסיר את החסמים ולהכריז באופן מיידי על הטלת סגר בעיר לוד. חיי אדם בסכנה. אנשים עלולים למות הלילה אם הממשלה לא תטיל סגר על העיר בשעה הקרובה. כוחות משטרה וצבא נדרשים להגיע מיידית כדי לאכוף את הסגר!!! pic.twitter.com/Eo1HFKv6ll

— יאיר רביבו – ראש העיר לוד (@Yair_Revivo) May 11, 2021

בשלב הזה צריך לכתוב בצורה הכי פשוטה והכי ברורה שאפשר: אסור לעבור לסדר היום על אלימות כמו זו ששטפה את לוד ביממה האחרונה. אסור לתרץ או להצדיק אלימות כזו בשום אופן. יהיו הנסיבות אשר יהיו. אלימות היא אלימות היא אלימות. אבל מותר בכל זאת להעיר, שבתיאור מהלך הדברים, ראש עיריית לוד מתחסד, מיתמם ולא אומר את האמת כולה.

כשישבתי אתמול עם רות לוין-חן במשרדים הריקים של "יוזמות אברהם", לא רחוק מהבניין הידוע של להב 433, עוד לא ידענו את ממדי האלימות שתשטוף את העיר בהמשך הערב. קשוחה. פוצעת. יוקדת באש של שנאה ומרירות. אבל כבר היה די ברור שזה לא הולך להיות ערב קיצי רגוע ונינוח.

"ממש עכשיו, לפני שהגעת, הוצאתי מכתבים גם לראש עיריית רמלה מיכאל וידל וגם לראש עיריית לוד יאיר רביבו, שייקחו אחריות, ירגיעו את הרוחות", היא אומרת. "אנחנו לא מבקשים מהם שימנעו את הפגנות הימין בלוד ורמלה. מותר לכולם להפגין. אבל גם ברור לנו שההפגנות האלה הולכות להבעיר את השטח הבוער ממילא. ויש פה אחריות לראשי הערים להרגיע את הרוחות.

"ממה שאני מבינה, מוסא חסונה שנורה אתמול למוות אפילו לא לקח חלק פעיל בהפגנה. הוא רק הגיע לשם. אני יודעת את זה מאחת העובדות שלנו, שנכחה באותה הפגנה שבה הוא נורה.

"הוא עמד שם. הגיע לשם כי הייתה התרחשות והוא בא לראות. הוא לא התפרע. לא זרק אבנים. זה מה שהעובדת שלנו מספרת. אני לא נכחתי שם, אבל אני סומכת עליה. היא אומרת שהוא לא עשה – ככל הנראה, ממה שאני מבינה – שום פעולה אלימה או מסכנת חיים או משהו כזה. ולכן מה שיש פה זה תושב העיר לוד שנורה למוות על לא עוול בכפו. ככה גם יאיר רביבו צריך להתייחס למקרה הזה.

"וחוץ מזה, ברור לנו שאי אפשר לנתק את מה שקורה פה ממה שקורה בכל הארץ. יש יחסי גומלין בין מה שקורה ברמה הארצית והלאומית למה שקורה ברמה המקומית. וברור לנו שכשראש עיריית לוד מביא לביקור בעיר בזמן כזה את חברי סיעת הציונות הדתית, יש פה אמירה שהיא לא בדיוק מכלילה ולא בדיוק רואה את התושבים הערבים.

"בכלל, בכל פעם שיאיר רביבו מדבר על הפשיעה והאלימות בלוד, הוא שוב ושוב מתעלם מזה שהקורבנות המרכזיים של האלימות הזו הם הציבור הערבי בעיר. הם הראשונים שסובלים מירי, מזיקוקים, מאלימות, מדמי חסות, מסמים. הם הקורבנות המרכזיים של האלימות, שהיא בעיקרה ערבית. אם כי יש גם עבריינים יהודים בלוד. אנחנו יודעים את זה.

"אני אומרת תמיד, שלצערנו רואים את הדוגמה הכי טובה לשיתוף פעולה בין ערבים ליהודים בארגוני הפשיעה. אי אפשר להגיד שהפשיעה בלוד היא כולה ערבית. יש פה שותפות ערבית-יהודית די מובהקת. אבל זה לא משנה – כי בכל מקרה מדובר בקומץ.

"כל מי שמכיר את מה שבאמת קורה בלוד יודע שהתופעות של נשק ושל סמים לא מאפיינות את רוב הציבור הערבי בלוד. זה קומץ של עבריינים שמטילים מורא, בראש ובראשונה על החברה הערבית. וברור שזה מגיע בסוף גם לחברה היהודית. זאת עיר מעורבת. זו המהות של עיר מעורבת. דברים שקורים באוכלוסייה אחת – ישפיעו בהכרח גם על האוכלוסייה האחרת.

"אבל יאיר רביבו שוב ושוב מדבר על הפשיעה כדי להכתים רק את הציבור הערבי. הוא מדבר וכותב פוסטים על זה שהפושעים הם רק מהציבור הערבי והאזרחים שומרי החוק הם רק מהחברה היהודית. זה מהלך שהוא מאוד, מאוד בעייתי.

"מה שמאפיין את לוד כעיר מעורבת זה שכל השכונות שלה מעורבות. מה שלא בדיוק קורה בערים מעורבות אחרות. פה אין שכונות יהודיות ושכונות ערביות. יהודים וערבים חיים יחד באותן שכונות. ואם אתה ראש עירייה של עיר מעורבת כזאת – אני מצפה ממך שתימנע ככל האפשר מלהכניס את הפוליטיקה הארצית לתוך העיר. כי זה לא משרת קירבה והיכרות בין האוכלוסיות".

"גם האתיופים שברו דברים"

שעה לפני שמסע הלוויה יצא לדרך מהמסגד, אביחי טבק ואני התקרבנו לסוכת האבלים הגדולה שהוקמה ברחבה שמול כיכר "חיל התחזוקה" של לוד. שני חברי מועצת העיר לוד – מחמוד אבו שריקי ועו"ד עבד אל כרים אזברגה – עמדו בחזית ולחצו את ידי המנחמים הרבים, ביניהם משלחת גדולה של חברי הרשימה המשותפת.

"אני מקווה שהכול יעבור בשקט", אמר אבו שריקי, "אנחנו מדברים הרבה עם הצעירים. נדבר איתם גם במסגד. זה לא מפחד. אנחנו לא מפחדים מהמתנחלים, לא מהדתיים ולא מראש העיר. אנחנו רוצים לעשות כבוד למת. רצחו אותו. הוא רק רצה להגיע לבית שלו. פתאום מתנחל ירה בו וירה בעוד שני צעירים. ראש העיר כל הזמן מסית נגד האוכלוסייה הערבית. מצידי, שיעמוד ויפגין יחד עם מפגיני הימין שיגיעו לכאן".

אבל נכנסתם עם ראש העיר הזה לקואליציה המקומית.
"כבר יצאנו מהקואליציה. יצאנו, כי הוא כל הזמן מסית נגד האוכלוסייה הערבית".

"אני מאוד כועס על התקשורת בעברית", התערב אזברגה, "הכותרות האלה שערבי נורה בהתפרעויות בלוד. לא אמרו שמי שירה בו, ירה בו בכלל לא בצדק. ממרחק של מאה מטר. זה תוצאה של הסתה של הימין הקיצוני שכל הזמן נמצא בלוד.

"כל הזמן מסיתים נגד הערבים וראש העיר מוביל את זה, לצערי הרב. הוא מביא את הכהניסטים סמוטריץ' ובן-גביר ומעלה אותם לגג של העירייה ומראה להם את העיר העתיקה. כאילו מסמן להם. מה, אתה הולך לכבוש אותנו? אני לא מבין. איזה מין דבר זה?

"ראש העיר צריך להתנצל בפני כל החברה הערבית. גרים בלוד 30 אלף ערבים מתוך 75 אלף התושבים. הוא ראש עיר גם שלהם. עשינו טעות שנכנסנו איתו לקואליציה. ואני שמח שיצאנו משם. עכשיו כולם אומרים לנו 'אתם צריכים להרגיע את הרוחות'. זה הם שהיו צריכים להרגיע את הרוחות. הרבה קודם".

מה גרם לזה שהרוחות התלהטו עד כדי כך?
"מה שקרה ביום שני זה צעירים שישבו בבית, ראו את התמונות מאל אקצא, ואין מה לעשות, זה הקש ששבר את גב הגמל. אבל זה גם מתלבש על תסכול של עשרות שנים. תאמין לי.

"היו הרבה מהומות בהר הבית ובחיים לא קרה פה בלוד דבר כזה. ברגע שנכנסים למסגד בצורה ברוטלית כזו – אנשים כעסו. ועכשיו הפוליטיקה והדיבורים כבר לא עוזרים יותר. בטח אחרי שירו סתם ככה בבן אדם שלא עשה כלום. מי שעשה את זה צריך להאשים אותו ברצח".

מה זה 'לא עשה כלום'? הסתובבתי בעיר: ישיבה שרופה. מכוניות שרופות בכל פינה. בכל מקום רואים את האלימות הקשה שהייתה פה אתמול. אי אפשר להגיד שלא היה כלום.
"אסור לי להפגין? למה לך מותר להפגין? למה כשמפגינים נגד ביבי מלטפים את המפגינים בכל מקום? לנו אסור להפגין? לא הייתה פה אלימות. אנשים מתפרקים. כועסים.

"אז שברו כמה דברים. עזוב אותך. גם האתיופים שברו דברים. גם האשכנזים שמתנגדים לביבי שברו דברים. אז גם אנחנו שוברים דברים. מצדי, שישרפו ארבעה רכבים וישרפו עשרים פחי זבל – לעיריית לוד יש כסף, היא תתקן את זה. להרוג בן אדם כל כך בקלות בגלל זה?

"אתה יודע למה זה כואב לי? כי שבעים שנה לא קרה דבר כזה בלוד. כל האירועים הביטחוניים, המלחמה בין הפלסטינים לישראל, מעולם לא היה מקרה חריג בלוד. רק הפעם הזאת. זה המצב. ואני לא צופה שיקרו דברים טובים בלוד. לא היום, ולא בימים הקרובים".

חיסונים לא עוזרים נגד גז מדמיע

פחות משעה אחר כך כבר היה ברור שאבזרגה ידע על מה הוא מדבר. דברים  טובים לא הגיעו. דבר רע רדף דבר רע. חיילי מג"ב ירו את הגל הראשון של רימוני ההלם אל מסע הלוויה בכניסה לרחוב אקסודוס, שם הצית אחד הצועדים אופנוע באמצע הרחוב.

טבק ואני המשכנו הלאה עם מסע הלוויה, שנהפך מתוח יותר מטבע הדברים. נעצרנו על ידי כוח נוסף של חיילי מג"ב, שחצה את מסע הלוויה לשניים וחצץ בין נושאי הארון שהמשיכו הלאה, למאות צועדים שנתקעו באמצע רחוב שאין ממנו לאן לברוח. הגז המדמיע צרב בעיניים ובגרון. התגעגעתי למסכת הקורונה שלי וקיללתי את עצמי ששכחתי אותה. חיסונים לא עוזרים נגד גז מדמיע כמו מסכה טובה.

הערבים יידו אבנים על השוטרים, שהגיבו בירי מאסיבי של רימוני הלם. הפיצוצים הדהדו בין קירות הבתים. גבר כבן שבעים שנפגע מרימון הלם או מכדור גומי ישב מותש ומבוהל כשגבו שעון על הגדר. שני צעירים שטפו את פניו במים וניסו להרגיע אותו. השוטרים הניחו להם, אבל המשיכו לחסום את הרחוב.

השתתפתי וסיקרתי מאות הפגנות – מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אלימות באירוע אחד.

טבק ואני החלטנו שזה הרגע להשתמש בפריבילגיות ששמורות לנו כיאהוד היחידים בסביבה, והתחלנו לצעוד אל תוך חיילי מג"ב כשאנחנו צועקים בעברית ואני מציג באוויר את תעודת העיתונאי שלי. זה עבד. החיילים נתנו לנו לעבור.

ככה הגענו לחזית מוזיאון הפסיפס של לוד, שסביבו התגודדו צעירים ותחת מטחים מזדמנים של רימוני הלם ניפצו ביסודיות ובזעם את כל החלונות הכפולים שעוד נותרו שלמים אחרי המהומות של ליל אמש.

מוזיאון הפסיפס של לוד הוקם במימון נדיב של קרן שלבי וויט וליאון לוי מניו יורק. הוא אמור היה להיפתח השנה ולהציג לציבור את "פסיפס לוד" – רצפת פסיפס ענקית מרהיבה ושמורה היטב בגודל 180 מ"ר מהמאה השלישית לספירה, המתארת יונקים, ציפורים, דגים, כלי שיט – שכבר הוצגה בעבר במטרופוליטן של ניו יורק, בלובר של פריז ובמוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרסבורג. אוצר מורשת שכל עיר בעולם הייתה גאה להתהדר בו.

אבל עכשיו הצעירים הזועמים הרסו לנגד עינינו את מה שנבנה מהמוזיאון. ולידם פגשנו, כמעט במקרה, את פתחי – שהציג עצמו כרופא, ולא היה מוכן לומר את שמו המלא "כדי שלא ישללו לי את הרישיון". בעוד כמה רגעים פתחי יהפוך למלאך השומר שלנו. אולי הוא אפילו הציל את חיינו.

"הבניין החדש הזה", אמר פתחי והצביע על המוזיאון, "נבנה בלב השכונה הערבית. הוא אמור להיות סמל לדו קיום. אבל הוא לא. הוא סמל לכיבוש. הכיבוש לא נגמר בעזה ולא נגמר בהתנחלויות. הוא מגיע גם ללוד. כמו שהוא הגיע ליפו.

"כשיסיימו לבנות את הבניין הזה, אתה יודע מה יקרה? אתה רואה את הבתים פה מסביב? לאט-לאט יקנו עוד בית ועוד בית. יעיפו מישהו מפה, יעיפו מישהו משם. ויעשו הכול בצורה חוקית. לכאורה. יבנו בניינים חדשים. אבל בבניינים האלה אני לא אוכל לקנות דירה. למה? כי אני ערבי.

"בסופו של דבר, יש מדינה שחוצה ומפרידה בין שני עמים. פוגעת בעם אחד עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. תסתובב איתי בעיר, אני אראה לך בניינים שאף ערבי לא יכול לקנות בהם דירה. זו עיר מעורבת? יש פה 30% ערבים. וראש העיר שלנו הוא זה שעומד בהפגנות שמולנו. למה בן-גביר בא לפה? בשביל מה הוא בא הערב לרמלה?

"אני לא מצדיק אלימות, היא לא תביא אותנו לשום מקום. אבל הצעירים פה רוצים לצעוק. זו הצעקה שלהם. אחרת אף אחד לא שומע אותם. מה שאתה רואה פה" – פתחי הצביע על הצעירים לידנו שהמשיכו להרוס את קירות המוזיאון – "זו שאגה. זו זעקה. זעקה למה? לשוויון. אנחנו לא רוצים שום דבר אחר.

"החברים הכי טובים שלי הם יהודים. אני דובר את שתי השפות. הלוואי שהשינויים שעושים פה, כמו המוזיאון הזה, היו לטובת כל תושבי העיר. אבל כל השינויים שעושים פה הם רק לטובת המתנחלים. לא ליהודים בעיר, שאיתם אין לי שום בעיה ואף פעם לא הייתה לי. רק למתנחלים שמגיעים לפה.

"ליד תחנת המשטרה יש מרכז של מג"ב ויש בו יחידת מג"ב קבועה. מה הם עושים פה? למה משמר הגבול בכלל נמצא בלוד? מה התפקיד שלהם פה? הם ושוטרי היס"מ הם אלה שמעוררים את הבעיות. מה שקרה פה אתמול (מותו של מוסא חסונה) היה רצח על רקע לאומני".

חלאס

היה קשה להחליט ממי להיזהר יותר – מרימוני ההלם של שוטרי מג"ב, או מהמפגינים מסביב שהתחילו להסתכל עלינו במבטים רושפי זעם. החביבות מהשעות המוקדמות נעלמה. רימוני הלם וגז מדמיע גורמים לאנשים להיות פחות נחמדים לזולתם.

"אני אלך איתכם", אמר פתחי, "אל תדאגו. אם אתם איתי, אף אחד לא ייפגע בכם".

התחלנו לסגת בזהירות בחזרה לכיוון המסגד ממנו יצאה הלוויה לדרך. כשהגענו לרחבה שמול המסגד כבר היה ברור שהאווירה השתנתה לגמרי. מסביב בערו מכוניות ופחי אשפה. הצעירים שנשארו במקום נראו דלוקים מחרון קדוש ומסוכן.

מרחוק ראיתי מדורה ענקית סמוך למקום שבו החניתי את הסיטרואן האדומה והחמודה שלי. היה קשה לראות מאותה נקודה אם זו המכונית שלי שבוערת. קצת לא נעים להודות, אבל בתוך המהומה חלפו בראשי שתי מחשבות. האחת פרקטית – מי יפצה אותי על המכונית אם היא נשרפה? השנייה מביכה אפילו יותר – איזה טמבל הייתי, שכמו תל אביבי מחונך הפעלתי פאנגו כשיצאתי מהמכונית. אני אשכרה משלם עכשיו מס לעיריית לוד על מכונית שעולה באש?

ואז נחתה לידנו האבן הראשונה. גדולה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. טבק ואני נסוגנו מבוהלים לעבר הגדר, כשהמתפרעים מצמצמים במהירות את המרחק אלינו.

ואז פתחי נעמד בינינו לבינם, פרש את שתי ידיו לצדדים והתחיל לצעוק, בעברית ובערבית – חלאס. הם איתי. הם עיתונאים. עזבו אותם.

עוד אבן.

חלאס, צעק פתחי. אמרתי חלאס.

יידוי האבנים נפסק.

טבק ואני הגענו למכונית, שהסתתרה מאחורי המדורה הגדולה. לא אותה העלו באש. הדילמה עכשיו הייתה אם להיכנס למכונית ולנסות להתרחק מהמקום, אבל אז להסגיר את העובדה שזו המכונית שלי, ואולי למצוא את עצמנו שוב תחת מטח אבנים – בראש הרצתי את התמונות מניסיון הלינץ' בנהג היהודי בירושלים לפני שלושה ימים. אולי עדיף לצעוד מפה ברגל ולחזור מאוחר יותר, כשהרוחות יירגעו?

"יאללה, נו, סעו פה", פתחי צעק והכריע את הדילמה.

נכנסנו למכונית ונעלנו מבפנים את החלונות והדלתות.

כעבור רבע שעה הייתי מחוץ ללוד. מזיע ומפוחד, אבל בריא ושלם.

בדרך הביתה עברתי ברמלה. בנצי גופשטיין, איתמר בן-גביר וחבורתם הגיעו להפגין עוצמה יהודית. הם חסמו את הצומת שמתחת למרכז עזריאלי המקומי, הניפו דגלי ישראל, דגלי בית"ר ודגלי כ"ך, ושרו את כל רפרטואר הגזענות המוכר מיציעי טדי – מ"שישרף לכם הכפר" ו"מוחמד מת" ועד "ערבי הוא בן זונה, יהודי הוא נשמה" ו"אינקמה נקם אחת משתי עיני מפלסטינים". גופשטיין ובן-גביר דיברו על פוגרום, על הכבוד היהודי, על זה שדם יהודי לא יהיה יותר הפקר.

הרוחות התלהטו והמפגינים היהודים שברו את מוטות הדגלים שלהם לאלות, ויצאו "לחפש ערבים בגטו".

הגטו הוא הכינוי ברמלה לשכונה הערבית. ליד בית הקברות כוח של שוטרי מג"ב עצר אותם עם מטח של רימוני הלם. בשלב הזה החלטתי שחטפתי מספיק רימוני הלם וגז מדמיע ליום אחד, חזרתי למכונית ונסעתי הביתה.

אחרי חצי שעה של התאוששות על הספה בתל אביב, התחילה שרשרת של אזעקות ופיצוצים שנמשכה כמעט עד ארבע לפנות בוקר. בטלוויזיה אמרו שלוד עולה באש. ראש העיר רביבו התחנן שיכניסו לעירו כוחות של צה"ל. וראש הממשלה הגיע ללוד והכריז שיש בעיר אנרכיה.

נתניהו הודיע על מצב חירום ואמר שהוא שוקל להטיל עוצר על תושבי לוד ושהוא "מצפה ממנהיגי הציבור הערבי לצאת בעוצמה נגד התופעות של פורעי חוק שפורקים כל עול ומנסים לפגוע באנשים חפים מפשע".