אלפי טילים ורקטות מזה ובלוני תבערה "בעתות רגיעה" מזה, שגרמו למאות הרוגים ופצועים ונזקים חומריים עצומים במרחבי ישראל, נותרו כתזכורת כואבת להבטחתו האלמותית של ביבי נתניהו לפני הבחירות ב-2009 כי "אנחנו נמוטט את שלטון החמאס. אנחנו נחזיר את הביטחון לתושבי אשקלון, אשדוד, שדרות", וכו' וכו'.

אלפי טילים ורקטות מזה ובלוני תבערה "בעתות רגיעה" מזה, שגרמו להרוגים ופצועים ונזקים חומריים עצומים ברחבי ישראל, נותרו כתזכורת כואבת להבטחתו האלמותית של נתניהו למוטט את שלטון החמאס

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"אנרכיה", הייתה תגובתו המיידית למראה מעשי הלינץ', ההרס, הביזה והתבערה ברחובות ובכבישי הארץ בראשית המבצע הנוכחי, כשהוא שוכח לרגע כי זה קורה במשמרת שלו. גם הרעיון להכניס את הצבא לערים העולות באש ועשן העיד על בלק-אאוט רגעי. נראה שנשכח ממנו כי צה"ל, כשמו כן הוא, לא נועד לשיטור פנימי, אבל השתמע מכך שהוא איבד אמונו במשטרה. אותה משטרה אשר את הנהגתה הפקיר, בסרבו למנות מפכ"ל במשך כשנתיים משיקולים פרסונליים ואת תקציביה ייבש על מזבח מטרות אחרות לאורך תקופה ארוכה.

השוק והשבר שנגלו לפתע לראש הממשלה והכו בהלם את אזרחי ישראל, הם תוצר של החיים בסרט שהממשלות בראשותו הפיקו וביימו לאורך שנים. סרט שעלילתו קלילה ולא מצריכה התבוננות וחשיבה מעמיקות. בעלילה זו החמאס מורתע, הבעיה הפלסטינית רדומה, המגזר הערבי זוכה בתקציבים נדיבים ואין בו אלימות ומצבורי נשק, הסכמי השלום עם מצרים וירדן שורדים משברים נקודתיים, קשרינו עם העולם המוסלמי מתרחבים ומצבנו הפנימי הכלכלי והחברתי לא רע. אפילו במבחן העליון והבלתי צפוי, קורונה, עמדנו טוב יותר ממרבית מדינות העולם. בקיצור, החיים על פי ביבי.

כאשר זהו הסרט בכרטיס אחד, מרבית מיליוני הצופים לא מתאמצים לדעת וכנראה גם מסרבים לזכור כי החמאס ירה לא אחת טילים ללב ליבה של ישראל – כולל ירושלים ונתב"ג, ירי שתוצאתו ניתוק אווירי מן העולם – והוא לא רק שלא התמוטט אלא המשיך להתחזק ולהפגין נוכחות מאיימת. זאת בעוד שישראל, בהנהגתו של נתניהו, נאלצת בעל כורחה ושלא בטובתה להעביר לו מזוודות עם מיליוני דולרים מקטאר, לאפשר אספקה של חומרי גלם חיוניים וחיסונים נגד הקורונה, כיוון שבמציאות שהיא יצרה במו ידיה היא לא מסוגלת לבלוע ולא להקיא את הארגון.

מה שהכה בהלם את רה"מ ואת אזרחי ישראל, הוא תוצר החיים בסרט שהפיק וביים לאורך שנים. סרט שעלילתו קלילה, ולפיה החמאס מורתע, הבעיה הפלסטינית רדומה, ובמגזר הערבי אין אלימות ומצבורי נשק

אחד ההישגים הגדולים של החמאס במערכה זו, עוד לפני סיומה, בנוסף לתמונות התודעתיות הקבועות של הפגיעות במרכזי הערים, הוא פרימת הקשר העדין ממילא בין יהודים וערבים בתוככי מדינת ישראל.

בחברה הערבית הפנימית גאתה בשנים האחרונות אלימות מסוכנת של אגירת נשקים, רציחות בצהרי היום וונדאליזם במרחב הציבורי, שהותירו עשרות מתים בקרבה ללא תגובה נדרשת של השלטון על זרועותיו השונות. לכן, האירועים האלימים ברחובות הערים צריכים להפתיע רק בשל היקפם וחומרתם אבל לא כי הם בקעו לפתע בימים אלה. זה כבר קרה באירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 13 ערבים, ובתפקודה הכושל של המשטרה בראשיתה של האינתיפאדה השנייה.

אבל כאז כן היום, ממשלות ישראל לא הפנימו את העובדה כי הזדהותו של ערבי בלוד, עכו, יפו ומזרח ירושלים, גדולה יותר עם ערבי בשכם, ג'נין וקלקיליה מאשר עם שכנו היהודי בלוד, עכו, ת"א ומערב ירושלים, גם לאחר חיים משותפים לאורך עשרות שנים. אין זה מצדיק כמובן את מעשיהם של פושעי הפוגרומים, אבל זהו גם הדנ"א המחבר את היהודי בישראל עם היהודי בארה"ב, צרפת או אוסטרליה.

אמונתו ותקוותו של נתניהו כי ניתן להניח בצד את תפוח האדמה הלוהט של המגזר הערבי, שברוב ימות השנה נמצא על אש קטנה, ולהמשיך לקיים מאזן אימה עם החמאס המוגדר כארגון טרור במדינות רבות ולקוות לשקט יחסי, ובמקביל להקפיא את הקשרים עם הרשות הפלסטינית המוכרת בכל העולם כמייצגת העם הפלסטיני, הייתה אסטרטגיה מוטעית מלכתחילה, שהתבררה עתה גם כטעות טרגית. במקום להתרכז בטיפול בבעיות הבוערות בבית הוא בחר להתמקד בזירות רחוקות של קשירת קשרים עם מדינות מוסלמיות, ובראשן מדינות המפרץ, ולהתפאר כי זה מצליח לו, בשכחו שוב כי את הדנ"א לא משנים בהכרזות חגיגיות ואפילו לא במעשים.

ממשלות ישראל לא הפנימו כי הזדהות ערבי בלוד גדולה יותר עם ערביי שכם וג'נין מאשר עם שכנו היהודי. אין זה מצדיק, כמובן, את פושעי הפוגרומים, אבל זה גם הדנ"א המחבר את היהודי בישראל עם יהודי התפוצות

כאשר הוא נאלץ לוותר על סיפוח השטחים בתמורה להסכמי אברהם, במפתיע זה לא התקבל על ידי תומכיו כוויתור אידיאולוגי משמעותי וגם לא עלה לו במחיר פוליטי בבחירות. ביבי הסיק כי צדק בהימור האסטרטגי שלו. היום, פחות משנה לאחר אותם הסכמים, הוא לומד על בשרו כי הדיווידנדים הרחוקים שווים פחות בימים אלה. האנרכיה ברחובות הערים והאנרכיה השלטונית בת השנתיים שאותה הוא יצר, משרטטות את מדינת ישראל כמדינה אשר מתאימה – ומצער לומר זאת – להגדרתו של נסראללה אחרי הנסיגה מדרום לבנון ב-2000: מדינת קורי עכביש העייפה ממלחמות ונעדרת איתנות וחוסן למלחמות ולקרבנות. אלא שישראל של מחצית 2021 נתונה בקורי העכביש לא מפני חולשה ועייפות ממלחמות כי אם בשל השסעים והקרעים הפנימיים המאיימים לפוררה מבפנים. מבחינת אויבותיה מדובר בדיווידנדים יקרים מפז.

את מוראות השבועות האחרונים, שהחלו במאבקים אלימים בין יהודים וערבים במזרח ירושלים והתגלגלו למלחמת דמים חיצונית ופנימית בו-זמנית, לא ניתן יהיה למחוק משמו של ביבי נתניהו כפי שלא ניתן למחוק את הסכמי אוסלו מיצחק רבין, את האינתיפאדה השנייה מאהוד ברק ואת ההתנתקות מעזה מאריק שרון.

ההבדל הגדול הוא שהשלושה שילמו את המחיר הפוליטי (רבין בחייו) כי היו מוכנים לקבל החלטות לאומיות מעוררות מחלוקת קשה בציבור היהודי. לעומתם, גם ביבי קיבל החלטה המפלגת קשות את הציבור היהודי, אלא שמטרתה היחידה היא לשרת את האינטרסים האישיים שלו. ההחלטה לא להסיק מסקנות לאחר כל אחת מארבע מערכות הבחירות האחרונות ניזונה מאדי ההיבריס העוטפים אותו תוך אטימת אזניו מלשמוע ועיניו מלראות את המציאות הקשה לתוכה התדרדרה ישראל בהנהגתו. זו הסיבה מדוע הופתע כאשר פגש את האנרכיה.

כאשר ביבי יפגוש בעתיד גם את ההיסטוריה, הוא ייאלץ להתייחס לכשלים והכישלונות שנולדו במשמרת שלו. במיוחד אלה שקרו מאז 2019 כשהפך את ישראל לשדה ניסויים של שימור האינטרסים הפרטיים שלו: מעולם קודם לא היו כאן בחירות חוזרות מדי חודשים, משל היה מדובר במתנ"ס או מועדון חברים; המצאת משרת ראש ממשלה חליפי וכהונה של שנה וחצי כאשר הקדנציה קצובה לארבע שנים; חוקי יסוד שהפכו בידיו לפלסטלינה המותאמת לצרכיו. מאחר שהוא מעולם לא לקח אחריות אישית על כשלים וכישלונות (להזכיר, קולו נדם לחלוטין לאחר אסון הר מירון שמספר קרבנותיו עולה על קרבנות מערכה זו), קשה להניח שהוא יהיה אובייקטיבי עם עצמו. "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"?

מעולם קודם לא היו כאן בחירות חוזרות מדי חודשים, משל היה מדובר במתנ"ס או מועדון חברים, משרת רה"מ חליפי מומצאת, כהונת שנה וחצי כשהקדנציה קצובה ל-4 שנים, או חוקי יסוד שהפכו לפלסטלינה

בהתכתב עם הנחה זו צריך להציב בבהירות את התובנה הבאה: ביבי נתניהו לא מסוגל להמציא עצמו מחדש ולא יכול להיות הפתרון לבעיות הקשות שהוצגו כאן ולא הולכות להיעלם מחיינו. מה שביבי לא למד והפנים במשך 15 שנות כהונה במצטבר הוא כבר לא מסוגל ללמוד בגילו היום. אחרת הוא היה מפנים את אבחנתו הידועה של ההיסטוריון הבריטי הלורד אקטון: "כח נוטה להשחית, וכח מוחלט משחית באופן מוחלט". ואולי מה שבכלל מעניין אותו היום זה להירשם בהיסטוריה כמנהיג שתקופת סיום הקריירה שלו התמשכה זמן רב יותר מכל מנהיג אחר בעולם.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.