אני תמיד חושבת על האנשים שמבצעים את המדיניות האכזרית של הממשלה. האנשים הרגילים, אלו שקמים בבוקר וחייבים להביא פרנסה הביתה על ממת לשרוד, לשלם שכר דירה, לממן את הגן של הילדים, לשלם את החשבונות ולחסוך קצת כסף לחופשה בחו"ל.

בלעדיהם הרי המנגנון לא עובד. המדיניות לא מיושמת. ועליהם אני חושבת תמיד.

אז ממשלת ישראל מרגישה שהיא חייבת לצאת במצבע גירוש, למען יראו אזרחי המדינה שיש מי שמגן עליהם מפני 100 ילדי עובדי זרים. ילדים שנולדו והתחנכו בישראל. אותם בוער לגרש שאחרת יתקיים "תקדים מסוכן", כזה העלול לאיים על הזהות היהודית של הישות הציונית.

לצורך המדיניות, מוקצים משאבים ומוקצה כוח אדם. רשות האוכלוסין וההגירה בוחרת פקחים/פקחיות שיבצעו את מלאכת ציד האדם.

בידי הרשות יש מידע מדויק היכן גרות הנשים שמטפלות בהורי ובקשישי הישראלים, היהודים כמובן. בידי הרשות יש. מידע על מקום הימצאותן, מקום עבודתן והמוסדות בו לומדים ילדיהן הקטנים.

מתקיימת ישיבה ובה מתודרכים הפקידים, האנשים הרגילים, ומוחלט היכן יפשטו בבוקר שלמחרת.

לפנות בוקר בסביבות 3:30 – 4:00 קם אותו פקיד הגירה, קמה אותה פקידת הגירה, מתרחצת, מצחצחת שיניים, סורקת את שערה, מתלבשת במדי ההגירה שבצבעם אינו ניתן לטעות, שותה קפה ואולי אוכלת כריך קטן, מקפידה להרכיב משקפי שמש – אף שהשמש טרם זרחה, נושקת לילדיה הקטנים שעודם ישנים ויוצאת מביתה, נועלת את הדלת ונוסעת למקום המפגש.

תידרוך אחרון ויציאה לדירתם הדלה של עובדת זרה המתגוררת עם ילדיה הקטנים.

ב-5:00 בבוקר, עוד בטרם קמו האם וילדיה, דפיקה עזה על הדלת, לפתוח! משטרת ההגירה!

בשלב הזה, אני כבר מפסיקה לחשוב על האדם הפרטי, האזרח הרגיל שמבצע את המדניות האכזרית של הממשלה.

אז אני חושבת על הבהלה, על ההשפלה, על חוסר האונים של האם שאינה מסוגלת לגונן על ילדיה הרכים, וסביבה יש רק "פקחי הגירה" לבושי מדים ונטולי הבעה.

האזינו לקריאתה של סיגל קוק אביבי לעזרה של אחת מילדות העובדים הזרים.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים