קאדי נכנסה לחיי באמצע שנות העשרים שלה, היא הגיעה מנפאל, אם צעירה לשני בנים, שלא ידעה לא אנגלית ולא עברית.

מחלת הסרטן של אבי פגעה בתפקודו. הואיל ובעשור האחרון לחייו הוא הקים מעבדה לאיתור מוקדם של מחלת הסרטן במרכז הרפואי זיו שבצפת, מרכז חייו היה בצפון, בעוד שמרכז חיי וחיי אחיי היה במרכז.

היות שלא אני ולא אחיי היינו מוכנים לעצור את חיינו ולהפוך למטפלים סעודים, נדרשנו להסתמך על עובדת זרה, כזו שתהיי עם אבי 24/7, תבשל עבורו, תרחץ אותו ותנקה את ישבנו.

כשהגעתי לבקרו בדירת החדר וחצי שלו בראש פינה, לא יכולתי שלא לחוש צער על האישה הצעירה שנדרשה לטפל באבי, כשהיא רחוקה מביתה, רחוקה מילדיה, לכודה בדירה קטנה עם אדם שהיא לא מכירה ובוודאי שאינה אוהבת.

כשהגעתי לבקר את אבי בדירתו בראש פינה, לא יכולתי שלא לחוש צער על האישה הצעירה שנדרשה לטפל בו, כשהיא רחוקה מביתה ומילדיה, לכודה בדירת חדר וחצי עם אדם שאינה מכירה ואינה אוהבת

בואו נהיה גלוים, המחשבה על ניקוי ישבנו של אבי, פשוט הגעילה אותי, אז ״הפתרון״ היה לנצל את מצוקתה הכלכלית של אישה אחרת.

אבי שהיה אדם לא חביב, קצר רוח ומתנשא, גילה בסוף ימיו מעט אנושיות, ונהג בקאדי באדיבות גדולה. הוא השתדל להעניק לה תחושת בית, עודד אותה לצאת לפגוש חברות ובלילות השתדל, כמה שיכול היה, שלא להעירה. אם יש משהו שעליו אני אסירת תודה לאבי, זה על היחס שלו לאישה הצעירה שבקושי היתה יכולה לתקשר עמו.

בשבוע האחרון לחייו, כשהוא נע בין צלילות הדעת לבין העדרה, הוא ביקש ממני שאדאג לקאדי לאחר מותו.

תחילה חשבתי שהוא אינו מפוקס, ואולי בשל הטיפול המסור שהעניקה לו, הוא חשב אותה לקרובת משפחה, שמותו עלול להשפיע עליה. רק מאוחר יותר, הבנתי שאבי היה מאוד מודע, וכי בקשתו נבעה מהבנה שהתגבשה בחודשים שקאדי היתה עמו.

רק עם מותו, נחשפתי למציאות האפלה של העובדות הזרות בישראל. קאדי מסרה לי את המפתחות לדירת החדר וחצי עוד כשאבי שהה בבית החולים. כאשר שאלתיה היכן היא תישן, השיבה שתלך לדירה, ששכרה לסופי השבוע בחצור הגלילית יחד עם חברותיה, שגם הן זקוקות לדירה ביום החופשה שלהן.

קאדי לא הסכימה ללכת לדירתו של אבי להוציא את חפציה בלעדי, שלא אחשוד חלילה שלקחה לעצמה משהו שאינו שלה. חשתי צביטה ענקית בלבי, שכך חשה האישה שטיפלה באבי במסירות אין סופית, משימה שהיה עלי לעשותה, אך העדפתי שמישהי אחרת תעשה זאת במקומי.

לאחר שפיניתי את חפציו של אבי, התפנתי לסייע לקאדי למצוא ״קשיש״ אחר בו תוכל לטפל. הבנתי שבמהלך עשרת החודשים בהן טיפלה באבי, היא למעשה לא הרוויחה כמעט כלום.

בדומה לעובדות זרות נוספות, קאדי נאלצה לשלם לקבלני כוח האדם בנפאל וכאן בישראל עשרות אלפי שקלים על מנת ״לזכות״ בהזדמנות לטפל בהורינו הקשישים, וכי רק לאחר תקופה לא קצרה – הן מתחילות להרוויח מהעבודה הקשה הזו מספיק כדי שתוכלנה לשלוח למשפחתן כסף הנחוץ למחייה.

בעל הדירה, אדם אדיב בד״כ, זרק הערה שצרבה את נשמתי: ״איזו אמא עוזבת ככה את ילדיה הקטנים ונוסעת למדינה רחוקה בשביל כמה שקלים?״. ״אמא, שמוכנה לעשות הכל למען אותם ילדים", עניתי. 

בעת שארזתי את חפציו של אבי, ביקשתי להשאיר אצל בעל הדירה את המיטה שאבי קנה לקאדי, בתקווה שהמיטה תשמש אותה. בעל הדירה, אדם אדיב בד״כ, זרק הערה שצרבה את נשמתי: ״איזו אמא עוזבת ככה את ילדיה הקטנים ונוסעת למדינה רחוקה בשביל כמה שקלים?״.

״אמא, שמוכנה לעשות הכל למען אותם ילדים, ועל הדרך מוכנה לעשות למען אדם זר יותר מאשר ילדיו שלו.״ השבתי בכעס. ״היא בוודאי אמא טובה ממני״, הוספתי למען הסר ספק.

עברו כמעט שני עשורים, וקאדי עודנה כאן, מטפלת בהורים קשישים, במסירות אין קץ. היא הקריבה את חייה למען ילדיה, שזכו לחינוך טוב. על אף שאביהם מצא אישה אחרת, והוריה המבוגרים חלו ונדרשו לטיפולים, שקאדי הצליחה לממן, היא עצמה לא ממש חייתה.

תמיד לכודה בדירות או באותו החדר עם אדם מבוגר, שהיא נדרשת לתת לו טיפול כמעט 24/7. לא פעם סבלה מיחס משפיל ואף מתעמר מצד הקשישים או בני משפחותיהם. זמן חופשי לעצמה כמעט שאין לה.

כשאני נוסעת לבקרה, אלו ביקורים חטופים מחוץ לדירת הקשיש, כשהיא כל הזמן מודאגת שיזדקקו לה. ״אחותי הישראלית״ היא מכנה אותי, ואני חשה בעיקר צער גדול על שאינני עוזרת מספיק לאחות זו.

קאדי הקריבה את חייה למען ילדיה, שזכו לחינוך טוב. על אף שאביהם מצא אישה אחרת, והוריה המבוגרים חלו ונדרשו לטיפולים, שקאדי מימנה, היא עצמה לא ממש חייתה

קאדי לא הקימה משפחה כאן, בדומה לעובדות זרות רבות. היא אינה ״מהגרת״, על אף שישראל הפכה למרכז חייה. היא לא הגיעה לכאן כמהגרת. למרות שלא ברחה ממולדתה בשל סכנה מוחשית או בשל רדיפות – היא נאלצה לעזוב את ביתה, את משפחתה ואת ילדיה הקטנים בשל צורך כלכלי. צורך קיומי ממשי.

אמנת הפליטים (1951) לא מכירה בפליטות כלכלית כעילה המקימה לאדם זכות לפליטות. אולי הגיעה העת לשנות מעט את האמנה שנכתבה לפני 68 שנה?

במציאות הנוכחית, הסיבות לפליטות רבות ומגוונות ואינן יכולות להיקבע רק על פי סעיף 1 לאמנה (כפי שתוקן בפרוטוקול משנת 1967), המגדירות פליט כאדם:
"הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ, או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור;". הגדרה צרה זו, למעשה מותירה פליטים רבים מחוץ למעגל הפליטות. פליטי סוריה לדוגמה.

האירועים האחרונים – שבם מדינת ישראל כלאה אמהות מהפיליפינים יחד עם ילדיהן במטרה לגרשם למדינת המוצא של האם – למעשה מדגימים לנו עד כמה ריענון הגדרת ״מיהו פליט״ חיונית עבור החברה האנושית בכללותה.

הטענה שלאמהות אלו לא נשקפת סכנת חיים עם החזרתם למדינות המוצא, עומדת בניגוד בולט לבחירה של אותן האמהות לשהות בכלא עם ילדיהן ולא לשוב ״הביתה״ כפי מבקשים בישראל להציג זאת.

כמו אותו בעל בית של אבי, יש מי שרואה בהתנהלות הזו ניצול ציני של הילדים, ואמהות גרועה. בדומה לתחושת הכעס והעלבון שחשתי אז, כך אני מרגישה גם עכשיו.

להניח שאינן אוהבות את הילדים בשל הבחירה המייסרת שלהן לשהות במתקן כליאה עם ילדיהן, זו אטימות מצד החברה הישראלית. העדר יכולת לקיים את ילדיהן במדינת המוצא, אינו דבר שיש להקל בו ראש

האמהות הללו נוהגות באומץ ומתוך נכונות להקריב הכל למען הסיכוי לחיים מעט יותר טובים עבור הילדים שלהן. למען עתידם הן מוכנות להיכלא יחד עם הילדים.

להניח שהן לא אוהבות את הילדים בשל הבחירה המייסרת שלהן לשהות במתקן כליאה עם ילדיהן, זו אטימות מצד החברה הישראלית. העדר יכולת לקיים את ילדיהן במדינת המוצא, אינו דבר שיש להקל בו ראש.

אינני רוצה להיכנס למובן מאליו בנוגע לזכות של כל אדם להקיים משפחה במדינה בה הוא חי. אומנם חיים של ״חסר מעמד״ אך במשך למעלה מעשור.

אני גם לא מוצאת טעם לשוב ולדוש בזכותו של ילד שנולד והתחנך בישראל, והוא חש זיקה למדינה, לתרבותה ואף לאנשיה, לחיות כאן כשווה בין שווים. הן מפאת הזמן שחלף מהולדתו ועד ״להיזכרות״ של המדינה ״בחוק״ שהיא מבקשת להחיל באופן רטרואקטיבי וזאת בניגוד לכל יסוד חוקתי.

גם על עבירות פשע, וילדים אלו לא פשעו, חלה התיישנות, שמונעת מהמדינה לתבוע אדם בחלוף השנים.

על מוסריות החוק, אפשר להתווכח, אך כפי שכתבה חברתי המוערכת רותי-אנטואנט לביא בפייסבוק לפני שבוע, עת גורש באישון לילה רוהאן בן ה-13 יחד עם אמו רוזמרי, לאחר שהיו כלואים למעלה משבוע במתקן יהלום שבנתב״ג:

״לכל מי שמספרים לי שהגירוש של הילדים נעשה על פי חוק, אני רוצה להזכיר לכם שגם ההוצאה לפועל חוקית במדינה הזו, וגם פינויים בדיור הציבורי חוקיים במדינה הזו, וגם לסלק א-נשים מביתם בשביל טייקונים ולעשות מליונים על גבם של מי שאין להם כמעט כלום חוקי במדינה הזו – אז יאללה, אמן שיתקעו לכם כל החוקים האלה בגרון ולא תצליחו לדבר או לכתוב ולפחות יהיה לנו קצת שקט בכל הסיוט החוקתי האיום הזה שמייצר השלטון״.

יש חוקים שאינם מוסרים, והשאלה היא האם יש לאכוף חוק נטול מוסר?
בענין זה אני נוטה לאמץ את האסכולה הנון-פוזיטיביסטית הטוענת שהנורמה המוסרית היא זו שקובעת את הנורמה המשפטית. אם הנורמה המשפטית אינה תואמת את אמת המוסר אזי – הנורמה המשפטית איננה תקפה.

חוק המכשיר את גירושם של ילדים שנולדו בישראל – שדוברים את שפתה חוגגים את חגיה וחשים הזדהות גדולה עם החברה הישראלית – אינו יכול להיחשב למוסרי.

מאורין בת העשר ואחותה מיקה בת השתים עשרה נעצרו בשעת בוקר מוקדמת עת פשטו פקחי ההגירה על ביתן. מאז יום ראשון הן נתונות במעצר יחד עם אמן, בכלא גבעון.

אביהן כלוא בנפרד מהילדות ומהאם. החשש הגדול של חבריהן הישראלים וגם של הקהילה הפיליפניות הוא, שבדומה לרוזמרי ובנה רוהאן, גם הם יגורשו מישראל, למדינה שהילדות כלל לא מכירות.

ואז בינגו: בגליון מתנוססת תמונה של נערה ונער צעירים, לבושי מדי צופים. הנערה, בת למהגרי העבודה, היא לא אחרת ממיקה, שנעצרה כאחרונת המבוקשים בשעות הבוקר המוקדמות עת ישנה במיטתה

לכל הסוגיה המטלטלת הזו נוסף מימד אירוני וזאת לאור הגליון של מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, העוסק ב״ישראלים צעירים״ תחת הכותרת: ״מולדת, חברה ואזרחות״.

בפרק שכותרתו ״על גרים ועל מהגרים״ מועלית על נס תרומתם לחקלאות של העובדים הזרים. מסופר שם על הפועלים המגיעים ממדינות כגון תיאלנד והפיליפינים. בד״כ מגיעים העובדים הזרים לבדם, כך כתבו בגליון, ״לעיתים הם פוגשים בני זוג ונולדים להם כאן ילדים.״

עוד כתוב שם: ״הילדים של מהגרי העבודה גדלים כאן בישראל ורובם מעולם לא ביקרו בארצות מוצאם. ישראל היא הבית שלהם והם מרגישים ישראלים.״

ואז בינגו: בגליון מתנוססת תמונה של נערה ונער צעירים, לבושי מדים של תנועת הצופים, הנערה בת למהגרי עבודה היא לא אחרת ממיקה שנעצרה כאחרונת המבוקשים בשעות הבוקר המוקדמות עת ישנה במיטתה.

מיקה מעידה על עצמה בגליון של מט"ח, העוסק להזכירכם, ״בישראלים צעירים״ שהיא בת להורים מהגרי עבודה ״שהגיעו לפני 20 שנה מהפיליפינים כדאי לעבוד כמטפלים בקשישים. כאן הם נפגשו והתחתנו ונולדו להם שתי בנות, אני ומאורין אחותי. אף פעם לא היינו בפיליפינים אבל אני יודעת טגאלוג, השפה שמדברים בפיליפינים, אני יודעת גם עברית כמובן.״

אולי צריך לבקש ממט״ח, שיעדכנו את ניסוחם ויוסיפו, כי על אף שילדי מהגרי העבודה חשים שישראל היא ביתם, מדינת ישראל מתייחסת עליהם כפושעים שצריך לגרשם

אולי צריך לבקש ממט״ח, שיעדכנו את הניסוח שלהם, ויוסיפו שעל אף שילדי מהגרי העבודה חשים שישראל היא ביתם והם עצמם חשים כישראלים, מדינת ישראל, מתייחסת עליהם כפושעים שצריך לגרשם.

עבור שרי הפנים לדורותיהם, מיקה, מאורין, רוהאן ושאר הילדים שנולדו כאן, מהווים ״קלף פוליטי״ שנשלף גם לאחר שנים, והכל במטרה לעשות הון פוליטי.

האשמות בנוגע לשימוש ציני בילדים ראוי שנפנה לאריה דרעי ולבנימין נתניהו.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

אני עומדת לכתוב פוסט עצבני ואישי ומקווה שלא אתחרט על כך בבוקר.
בד״כ אני נמנעת מלכתוב על עצמי, נמנעת כמה שאפשר מהאישי. עבורי הפוסט הוא ״כלי״, ולרוב אני מבקשת לתת בו ביטוי למאבקים של אוכלוסיות מוחלשות כמו קהילת מבקשי המקלט.

אך הפעם אשתמש בפלטפורמה הזו להביע את תחושות הזעם שאני חשה, במיוחד לנוכח ההערות וההודעות הלא מעטות שאני מקבלת ביחס לפניה של עו״ד ברק כהן אל בנו הצעיר של ראש הממשלה, אבנר.

ובכן נשמות טובות – אני, כפי שאתם מבינים – לא ברק כהן, וחבל. בעיני הוא אקטיביסט מעורר השראה. הלוואי עלי להיות כמוהו. אני אמנם שמחה שהוא רואה בי שותפה, וזה עבורי כבוד גדול, אבל בואו, אם אתם רוצים להגיד לברק שהוא ״חצה את הגבול״ (ובעיני הוא ממש לא!) אמרו זאת – לו.

אז למי שמעונין להטיף, גללו הלאה, אם אין לכם משהו נחמד להגיד בנוגע למה שאכתוב, אל תגידו אותו כאן. זכותי, תודה.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח: ״הניחו לאבנר״, בסטטוס כלשהו שכתבתי במהלך היום, הסברתי מדוע בעיני הוא מטרה לגיטימית.

אבנר אינו קטין, והמשפחה כולה נהנית ממנעמי השלטון. יש צעירים רבים בגילו  שזקוקים לקצת סיוע. אין להם רכב, ובוודאי שאין להם נהג שיקח אותם מפה לשם. הם רצים בתחבורה ציבורית לעבודה וללימודים, רוכבים על אופנים על מנת לבצע שליחויות ולהרוויח כמה שקלים כדי שיוכלו לשכור דירה, ויש כאלה שנולדו להורים שאין להם קורת גג, כי האבא של אבנר לא חושב שקורת גג היא זכות יסוד.

אבנר הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, שהגנתו ממומנת מכיסינו, כמו שאר הדברים שבהם הוא מוקף, ולכן הוא נושא באחריות גם אם הוא פחות לוקח חלק במופעים ציבורים. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה ומימון שוטף על גבינו.

לי יש ילדים בגילאים של אבנר ויאיר, והם נאבקים קשה לממן לימודים ולהתפרנס תוך כדי. המיסים שלי ושל ילדיי מממנים את אבנר ואת יאיר. יש לי גם כמה אריתראים שאני דואגת להם כמעט כמו לילדיי. גם הם בגילאים של אבנר ויאיר והגיעו לישראל בגיל 14 – 16. הם עבדו ועובדים כמו חמורים וחרדים לחייהם, ולא יכולנו לאפשר לעצמם כלום פרט לבירה. גם הם משלמים מסים ומממנים את משפחת נתניהו, ובנוסף גם חוטפים גזענות לפנים, אז לאבנר אסור להגיד כלום?

מעבר לדברים הללו, אינני מתכוונת לשוב ולדוש בכך. ובעיקר – תנוח דעתכם, עו״ד כהן אינו מתכוון לפנות שוב לאבנר.

ואז כשהתקלחתי בשעת לילה מאוחרת, הגיעה התובנה. ראשית, כתבו אצלי הערת תגובה בסגנון: ״איך זה שפעילי זכויות אדם אינם רגישים לאחר״ (בנסיון לרמוז על מגבלה כלשהי שיש לאותו אחר). בואו, לטעון שאינני רגישה לחולשות של מישהו – זה קצת מופרך. ואסביר למה:

בקיץ של שנת 1970, חזרנו, משפחתי ואני, משהות ממושכת בארה״ב ובקנדה, שם אבי סיים את המאסטר שלו ואת ה-PHD. האמת שזו היתה חופשת מולדת אחרי שבע שנות גלות, בהן לא ראינו את המשפחה המורחבת, לא את הסבתות ולא את הסבים שלנו.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח "הניחו לאבנר". הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, לא קטין, שנהנה ממנעמי השלטון. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה, ומימון שוטף על גבינו

חופשת הקיץ התארכה וביקשנו, אחותי ואני, שלא לשוב לקנדה. הצענו שהורי יסעו ואנחנו נשאר עם הסבתות. הורי החליטו להישאר בארץ. אמי היתה בהריון עם אחי הצעיר, והוא לצערי נולד בישראל ולא בקנדה.

למה לצערי? לא בשל האזרחות שיכול היה לזכות בה, אלא בגלל מה שאירע אחרי שנולד. זה היה בשנת 1971. מאות, אם לא אלפי ילדים, חלו אז בדלקת קרום המוח. בן דודי חלה ונפטר בהיותו בן שנה, ואחי, שהיה צעיר ממנו בכמה חודשים, חלה אף הוא.

בגיל 10 חודשים הוא הפך מתינוק קסום, חייכני ופטפטן, גאוות אבי ואמי, לתינוק כמעט אָפָּתִי, לא מגיב, לא צוחק, לא מתהפך, כלום. הדימוי של ״שערות שהלבינו בן לילה״, הפך למוחשי, שערותיה של אמי הלבינו בכמה שבועות בהן נלחמה על חייו של אחי.

המדינה התכחשה לעובדה שמחלתו נבעה מהמגפה. הרופאים טענו שהם לא יודעים מה קרה לתינוק, שהובל לחדר מיון ונשאר מאושפז למעלה מחודש.

חיי לא חזרו להיות מה שהיו. אחרי שחזר מבית חולים, אמי נלחמה כמו לביאה על מנת להעניק לו טיפול הולם. היא רצה מקצה הארץ ועד קצה, בחיפוש אחר מענה לשפע הבעיות שהחלו להתבהר.

מרכזים רבים במוחו נפגעו ולא היה ברור כלל איך הוא יצליח לתפקד. במיוחד קשה היה לשער איזה מרכז נפגע ואיזה לא, וזאת בשל גילו הצעיר.

מאז ועד היום, אמי במסע יחד עמו והוא כבר בן 48. המדינה, כאמור, בקושי מכירה בנכות שלו, והוא מתקשה להיות עצמאי מבחינה כלכלית.

זאת על אף שלמד בכוחות אל-אנושים להתגבר על מכשלים אין סופים. היום הוא צלם מוערך, שעיקר עבודת הצילום שלו בתחום בניינים ומבנים ציבורים ופרטים. עבודתו זוכה להערכה מרובה, אך הוא מתקשה לשווק את עצמו, שכן קולו סדוק והוא נשמע מוזר.

מעטים האנשים שעזרו לו ולנו. הוא פוטר עשרות פעמים ממקומות עבודה שבהם עבד. לדוגמה, אחרי שנים של משמרות לילה כשומר בבנין משרדים מהודר, אחד מבעלי המשרדים טען שאחי ״לא יצוגי״ מספיק.

במסעדות בהן עבד כשוטף כלים, נשמטו מידיו צלחות וכוסות. כאשר חילק פליירים בתיבות הדואר של בניני דירות בתל אביב, הוא לא עשה זאת במהירות מספיקה.

אחי חטף אינספור הערות והשפלות, לאחותי ולי הציקו בבית ספר, בצופים והיכן לא, עם הערות כמו ״האח המפגר שלכן״. ילדים התייחסו אליו באכזריות, ובחייו הבוגרים הוא מאוד בודד. איש לא אמר לכל המעסיקים ולכל האנשים שהתייחסו עליו כמו זבל: ״הניחו לו״.

יחד עם זאת, אחי ממשיך להאבק, זוכר את כל המאמצים של אמי, וזוקף לזכותה את ההישגים שלו.

שנית, הסיבה שאני כותבת כל זאת נוגעת לזוית אחרת בכל הענין, שאלת ההסתרה. אמי מעולם לא הסתירה את העובדה שאחי סובל מההשלכות של המחלה הארורה ששדדה ממנו את התפקוד שלו.

להיפך. היא שיתפה ואף הרצאתה על הפגיעות הרבות והמגוונות שהן תוצאה של דלקת קרום המוח. היא סייעה להורים רבים להתמודד עם הקושי שבתפקוד של מי שנפגע, היא העניקה מהידע שצברה ומהנסיון שלה בהתמודדות עם ילד, שנפגע ממגפה שהמדינה ביקשה להסתיר.

בנוסף אמי סייעה למשפחות למצות את זכותם מול ביטוח לאומי, כפי שהצליחה לעשות לבסוף עבור אחי.

אמי ואחי לא התכחשו למצב, אלא ביקשו ליצר שיח סביב הפגיעה ובכך להעצים את עצמם ואת המשפחות שנפגעו אף הן.

אין לי מושג מה קורה במשפחה כזו או אחרת. אבל אני חושבת על משפחות שיש להן כוח ציבורי רב, ועל היכולת שלהם לשמש שליחים בכל הנוגע למגבלה של בן משפחתם. אם יש משפחות כאלה – הבוחרות דווקא בהסתרה – איזה מסר הן שולחות לבן המשפחה ולציבור בכללותו?

ולענין ההערות לילדי בשל הפעילות שלי למען הפליטים ומבקשי המקלט – עליהן אכתוב, אולי, בפעם אחרת.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

אני תמיד חושבת על האנשים שמבצעים את המדיניות האכזרית של הממשלה. האנשים הרגילים, אלו שקמים בבוקר וחייבים להביא פרנסה הביתה על ממת לשרוד, לשלם שכר דירה, לממן את הגן של הילדים, לשלם את החשבונות ולחסוך קצת כסף לחופשה בחו״ל.

בלעדיהם הרי המנגנון לא עובד. המדיניות לא מיושמת. ועליהם אני חושבת תמיד.

אז ממשלת ישראל מרגישה שהיא חייבת לצאת במצבע גירוש, למען יראו אזרחי המדינה שיש מי שמגן עליהם מפני 100 ילדי עובדי זרים. ילדים שנולדו והתחנכו בישראל. אותם בוער לגרש שאחרת יתקיים ״תקדים מסוכן״, כזה העלול לאיים על הזהות היהודית של הישות הציונית.

לצורך המדיניות, מוקצים משאבים ומוקצה כוח אדם. רשות האוכלוסין וההגירה בוחרת פקחים/פקחיות שיבצעו את מלאכת ציד האדם.

בידי הרשות יש מידע מדויק היכן גרות הנשים שמטפלות בהורי ובקשישי הישראלים, היהודים כמובן. בידי הרשות יש. מידע על מקום הימצאותן, מקום עבודתן והמוסדות בו לומדים ילדיהן הקטנים.

מתקיימת ישיבה ובה מתודרכים הפקידים, האנשים הרגילים, ומוחלט היכן יפשטו בבוקר שלמחרת.

לפנות בוקר בסביבות 3:30 – 4:00 קם אותו פקיד הגירה, קמה אותה פקידת הגירה, מתרחצת, מצחצחת שיניים, סורקת את שערה, מתלבשת במדי ההגירה שבצבעם אינו ניתן לטעות, שותה קפה ואולי אוכלת כריך קטן, מקפידה להרכיב משקפי שמש – אף שהשמש טרם זרחה, נושקת לילדיה הקטנים שעודם ישנים ויוצאת מביתה, נועלת את הדלת ונוסעת למקום המפגש.

תידרוך אחרון ויציאה לדירתם הדלה של עובדת זרה המתגוררת עם ילדיה הקטנים.

ב-5:00 בבוקר, עוד בטרם קמו האם וילדיה, דפיקה עזה על הדלת, לפתוח! משטרת ההגירה!

בשלב הזה, אני כבר מפסיקה לחשוב על האדם הפרטי, האזרח הרגיל שמבצע את המדניות האכזרית של הממשלה.

אז אני חושבת על הבהלה, על ההשפלה, על חוסר האונים של האם שאינה מסוגלת לגונן על ילדיה הרכים, וסביבה יש רק ״פקחי הגירה״ לבושי מדים ונטולי הבעה.

האזינו לקריאתה של סיגל קוק אביבי לעזרה של אחת מילדות העובדים הזרים.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. החברה לא פרסמה את תחשיביה ושיקוליה, אני עושה את הערכת המצב האישית שלי לפיכך, ומסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו.

כולנו רוצים לשלם פחות. ההיגיון בדרך-כלל אומר שלשלם פחות זה יותר טוב. זה עושה נעים בגב. במיוחד כשאתה יודע שיש בסביבה מחירים גבוהים יותר.

אבל אם כבר בהיגיון עוסקים אנו, ההיגיון גם אומר שריבוי ספקים מביא לתחרות ביניהם והתחרות מורידה את המחיר, וכך יש סיכוי שניהנה מהמחיר הכי נמוך שכלל הספקים יכולים לתת.

חברת סאני, יבואנית סמסונג, יצאה במחיר מבצע של 14.90 ש"ח לחבילת סלולר חודשית. מסקנתי היא שלא להתפתות למבצע הזה ולא לרכוש אצלה חבילה כזו

אבל כשהמחיר הופך לכזה שבסבירות גבוהה אין אף אחד מהספקים שבאמת יכול לעמוד בו ולתת שרות לאורך זמן,  גם לא אותו ספק שהציע אותו, ברור הוא שהמחיר נועד לרסק את כל האחרים ולהשכיב אותם לרצפה.

מי שמציע מחיר שלא הוא ולא אחרים יכולים לעמוד בו מאמין בדרך-כלל שיש לו יותר אוויר לנשימה, ומאמין שכאשר היריבים יתרסקו וייצאו מהתחרות וישאירו לו לבדו את הזירה, הוא כבר ידאג לגבות מחיר כזה שיפצה אותו על מחיר-המבצע ההוא.

לאיש מאתנו אין רצון לרסק את הספקים בשוק, כי ככל שיתמעטו הספקים הם יעלו מחירים – לא צריך קרטל בשביל זה, זה התהליך הכי טבעי – וסופו של דבר שנמצא שוב את עצמנו ב-1992, בימים שקניתי את הסלולרי הראשון שלי – שילמתי בימים ההם משהו כמו שקל לדקה של שיחה. אולי יותר.

30 ש"ח שאני משלם כיום לחודש הוא מחיר הוגן כלפיי ומשאיר שולי רווח צרים מאוד לספק. אני מקווה שבמחיר הזה הספק שלי יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שהמחיר הזה ישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, ואחרי שהללו ייצאו ממנה על אלונקה והמחיר יזנק לגבהים, כולנו נתחרט על כך.

אבל כבר יהיה מאוחר מדי – לא יישאר מי שיציע לנו מחיר זול יותר.

עכשיו אתם יכולים להכניס כאן את השיר של מרטין נימלר.

14.90  ש"ח לחבילה חודשית הוא מחיר שלהערכתי אינו מכסה את העלויות לספק. אחרי שישבור את היריבים וישכיב אותם גוססים בזירה, המחיר יזנק לגבהים וכולנו נתחרט על כך

סלולרי כולנו צורכים – חלק מאתנו ברמה היסטרית, אחרים ברמה עוד יותר היסטרית. זהו מוצר צריכה בסיסי כיום.

אני יודע שבמדינה שבה ראש הממשלה סוחב עימו כמה תיקי חקירה, שמחאה יומיומית לא מזיזה ליועץ המשפטי למשפחה את הביצה, ושבה אשת ראש הממשלה זורקת לארץ חלה טרייה – אין זמן לדברים טריוויאליים כאלה.

מצד שני, אני חושש לעמוד שוב במצב, שבו אני שוקל אם אני יכול להרשות לעצמי להעלות את הפוסט הזה, כי אמצא את עצמי משלם לפי מילה, ולפי זמן אוויר, ולפי הקריזה של בעל-המניות, שהתעורר בבוקר, הרטיב את האצבע ברוק, ולפי כיוון הרוח קבע את המחיר.

כמו פעם.

וכמו שקורה, אגב, במחיר של כמעט כל מוצרי המזון שאנחנו קונים.

ותחשבו על זה.

סיכוי גדול שלא שמתם לב לכך, אבל אתמול עצר מגזר שלם את נשימתו. אישה המתגוררת בארצות הברית הובאה לקבורה בישראל. יחד עימה, באו לטקס הלוויה גם בני משפחתה הקרובים והרחוקים.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל לידם את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, דוד לאו, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם.

זאת על מנת להפעיל לחץ על בנה, אשר מעגן את אשתו למעלה מ-10 שנים (ובינתים הספיק להינשא לאישה אחרת בהיתר מיוחד של 100 רבנים) – למסור לה את גיטה ולאפשר לה לצאת לחופשי לאלתר.

כאשר הגיעו בני המשפחה לקבל את גופת אימם, הם נתקלו בסירוב. מתברר שהרב הראשי לישראל, העומד בראש בית הדין הגבוה, קיבל המלצה בהולה מבית דין השוכן בארה"ב – להחזיק בגופת האם

מאז פורסמה החלטת הרב הראשי, ניתן האות, וציבורים שלמים במגזר הדתי והחרדי החלו בדיונים קדחתניים ברשתות החברתיות (כן, גם דוסים משתמשים מושבעים ברשתות החברתיות) על עצם הלגיטימיות של ההחלטה.

מצד אחד, עומד לנגד עינינו סבלה המתמשך והלא יתואר של אישה עגונה, שקשורה בקשר מעוות עם התוקפן המעגן שלה, בעלה. היא אינה יכולה להקים משפחה על פי רצונה, כל עוד היא איננה משוחררת לחופשי על ידי בעלה הנוכחי.

גם אלו מן המגזר שלא מרוצים מתפקוד בית הדין, הביעו תמיכה במהלך הנדיר הזה. שהרי יותר מעשר שנות סבל יכולות להיפסק ברגע אחד, בעקבות הצעד ה'אמיץ' ויוצא הדופן שנקט בית הדין. אשריו של בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען אישה עגונה – טענו המצדדים בהחלטה.

מנגד, טענו מבקרי ההחלטה: איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשיו של בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשים – חמורים ככל שיהיו – אשר לא נעשו על ידיהם?

איזה תוקף חוקי יש להחלטה המענישה קולקטיבית בני משפחה, ועוד בשעה רגישה וקשה כל כך? שלא לדבר על פגיעה בכבוד המת, אשר הוא ראשון במעלה מבחינת ההלכה.

הדיונים הסוערים לא פסחו על אף מגזר, והיוו תעסוקה הולמת לתקופת 'בין- הזמנים', בה בני הישיבות והאברכים יוצאים לחופשה מהלימוד.

דבר אחד טוב וחשוב יצא מהסערה אמש. סוגיית הנשים העגונות עלתה על השולחן בכל בית ובית במגזר, בצורתה המכוערת והברורה ביותר. פעולה שוות ערך לעשרות קמפיינים יקרים ומתוחכמים להעלאת מודעות לנושא. האמפתיה שהופגנה כלפי העגונה מצד כל גווני הקשת בציבור הדתי והחרדי, ראויה לציון.

אשרי בית הדין שנעמד על רגליו האחוריות למען עגונה – טענו המצדדים בהחלטה. מנגד, טענו מבקריה, איך ניתן לערב משפחה שלמה במעשי בן משפחה בודד מתוכם? האם עליהם לשלם מחיר על מעשיו?

אתם בטח שואלים מה החידוש הגדול בהבעת אמפתיה למצבה של העגונה. אמנם זה נראה אך טבעי, להביע הזדהות עם כאבה של אישה כבולה, הסובלת מאלימות, אך זהו אינו דבר של מה בכך.

הזדהות עם החלש והמדוכא, במיוחד עם הוא שייך למגדר הלא נכון, לא נפוצה במיוחד בעולמנו. לרוב, אנו נעדיף להזדהות עם החזק, ולהתחבר למקור הכוח והשררה.

לבסוף, הסכים המעגן לשחרר את אשתו וגופת אמו שוחררה לאלתר. אז הנה לכם מעט מהסיבות מדוע אני תומך בהחלטת בית הדין:

1

בראש ובראשונה, הרווחנו את שחרורה הקרב של העגונה.

2

בית הדין מתוייג כאקטיבי ואגרסיבי יותר מול מעגנים.

3

מעגנים פוטנציאלים ירתעו ממהלך שעלול לסבך אותם עם בני משפחתם.

4

המודעות לסבלן של העגונות התפשטה כאש בשדה קוצים. בתפילה ליום בו אנשים אלימים לא יוכלו להשתמש בכלים דתיים, קדושים מיסודם, כדי להתעלל באחרים.

צביקי פליישמן - חב"דניק מקרית מלאכי. חי היום בירושלים הקדושה. נשוי ואב ל-2, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. מייסד 'לא תשתוק' . סמנכ"ל חקירות ב-JCW. אוהב את המקום שאני חי בו, ומשתדל להפוך אותו לטוב יותר.