פעם בשנה מציין העולם את יום הפליט הבינלאומי. מדי שנה נכתבות אין ספור שורות על הצורך שחברות יגלו חמלה כלפי למעלה מ-71 מיליון הפליטים והעקורים שנאלצו למלט נפשם מאזורי לחימה, מרדיפה אתנית ומשטרים דכאניים.

דוח חדש שהוציא אירגון אוקספאם מגלה כעת כי יותר מ-20 מיליון בני אדם בשנה נאלצו לברוח מביתם בשל אסונות שנגרמו כתוצאה ממשבר האקלים.

מדי שנה נכתבות אין ספור שורות על הצורך שחברות יגלו חמלה כלפי למעלה מ-60 מליון הפליטים שנאלצו למלט נפשם מאזורי לחימה, מרדיפה אתנית ומשטרים דכאניים

דובר רבות על הצורך בשיתוף הפעולה ונשיאת האחריות המשותפת הנדרשת מהעמים שאליהם נמלטים הפליטים. חמלה ואחריות משותפת אכן מאוד חיונים במציאות שנוצרה בעולם בעת הזו.

בכל המלל הרב שנחשפתי אליו בסטטוסים שהתחרו על תשומת לבנו ועל הנכונות שלנו לפתוח את הכיסים לצורך מימון מרבית הארגונים המסייעים למבקשי המקלט ברחבי העולם, לא הודגשו לטעמי שתי נקודות מרכזיות:

ראשית, למספר ההולך וגדל של פליטים בעולם, אחראים לא רק המשטרים הדכאניים של המדינות מהם נמלטים הפליטים, אלא גם המשטרים המערבים. הרי ללא תמיכה דיפלומטית, ללא קיום סחר בנשק ומסחר תוך ניצול משאבי טבע כמו גם משאבי אנוש, משטרים אלו לא היו שורדים.

לא רק המשטרים הדכאניים מהם נמלטים הפליטים אחראים למצבם, אלא גם המשטרים המערבים. ללא תמיכה דיפלומטית, סחר בנשק ומסחר תוך ניצול משאבי טבע ומשאבי אנוש, משטרים אלו לא היו שורדים

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

יום הבחירות אף פעם לא פשוט עבורי. כבר שנים שאני קוראת לאי הצבעה כאקט פוליטי, מתוך ההבנה שעצם ההצבעה מתחזקת את המוסד האנטי-דמוקרטי. אינני מעונינת לקחת חלק במצג השווא של הליך לכאורה דמוקרטי.

הבחירות בישראל – שבה לפחות 4 מליון איש אשר גורלם מוכרע מבלי שהם יכולים להשפיע על מציאות חייהם – הן הכל פרט להליך דמוקרטי.

אני לא מבקשת לתקן את שקיים. אני שואפת לשנות מהיסוד. שואפת שתכונן כאן דמוקרטיה שוויונית, שבה לכל אדם יהיו זכויות יסוד, ללא הבדל דת, גזע לאום או מין.

אינני מעונינת לקחת חלק במצג השווא של הליך לכאורה דמוקרטי. הבחירות בישראל – שבה לפחות 4 מליון איש אשר גורלם מוכרע, מבלי שהם יכולים להשפיע על מציאות חייהם – הן הכל פרט להליך דמוקרטי

הצבעה למוסד שאינו מאמין בעקרון השוויון מהווה מתן לגיטמציה להעדר השוויון. כמובן שישנן סיבות וטיעונים מעמיקים הנוגעים לתפישה זו, שכאן לא הזמן להרחיב עליהן.

השנה אני חורגת ממנהגי, ובוחרת להצביע, לא מתוך תקווה להשפיע אלא מתוך ההבנה שהתגבשה אצלי לאחר ששמעתי את ח"כ עאידה תומא סלימאן, אשר השיבה לשאלתי בנוגע למתן לגיטמציה מעצם ישיבתם בכנסת המסרבת להכיר בזכותם של הפלסטינים על ארצם.

תשובתה היתה מפורטת ומנומקת, אבל טיעון אחד דבק בראשי: מרבית המפלגות בכנסת, וכמובן שראש הממשלה, מעדיפים שהפלסטינים לא יהיו בכנסת, ודווקא משום כך, עליהם להישאר ולדרוש זכות זו. בבחינת נהיה שם על אפכם וחמתכם.

עוד טיעון שקראתי אצל אורלי נוי – וגם לה היתה שורה של נימוקים ראוים – עסק בסטטוס קוו הקיים, שמגן על הסדר הקיים, על יחסי הכוחות, ועל ההיררכיות שאין לקבלן. ההצבעה למען הרשימה המשותפת, מתן הקול היהודי למפלגה זו, איננה "מהפכה", אך היא שלב בדרך אליה. אורלי נוי כינתה את ההצבעה הזו "שיבוש" המערער את ההיררכיה הקיימת.

הטיעון הזה הקל עלי לראות בעצם השתתפותי בבחירות "כשיבוש" של הממסד האנטי שוויוני והאנטי דמוקרטי.

אורלי נוי כינתה את ההצבעה הזו "שיבוש" המערער את ההיררכיה הקיימת. הטיעון הזה הקל עלי לראות בעצם השתתפותי בבחירות "כשיבוש" של הממסד האנטי שוויוני והאנטי דמוקרטי

את תמונות יום הבחירות בחרתי לעשות דווקא בקמפוס בית ספר ביאליק רוגוזין, אשר נוסד ב-1955, ובשל מיקומו ברחוב העלייה בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב, באזור בו השתכנו מהגרי עבודה מרחבי העולם ופליטים מאפריקה, כמו גם עולים חדשים ששוכנו מחדש, יש בבית הספר מיזוג ייחודי של תרבויות. כיום לומדים בבית הספר ילדים ובני נוער מ-51 מדינות ברחבי העולם.

אין ספק שביה"ס זה מגלם עבורי את האמונה שכל בני האדם נולדו שווים, ושעלינו לפעול כחברה למען קיום השוויון הזה.

היום החלטתי להצביע

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

קאדי נכנסה לחיי באמצע שנות העשרים שלה, היא הגיעה מנפאל, אם צעירה לשני בנים, שלא ידעה לא אנגלית ולא עברית.

מחלת הסרטן של אבי פגעה בתפקודו. הואיל ובעשור האחרון לחייו הוא הקים מעבדה לאיתור מוקדם של מחלת הסרטן במרכז הרפואי זיו שבצפת, מרכז חייו היה בצפון, בעוד שמרכז חיי וחיי אחיי היה במרכז.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

אני עומדת לכתוב פוסט עצבני ואישי ומקווה שלא אתחרט על כך בבוקר.
בד"כ אני נמנעת מלכתוב על עצמי, נמנעת כמה שאפשר מהאישי. עבורי הפוסט הוא "כלי", ולרוב אני מבקשת לתת בו ביטוי למאבקים של אוכלוסיות מוחלשות כמו קהילת מבקשי המקלט.

אך הפעם אשתמש בפלטפורמה הזו להביע את תחושות הזעם שאני חשה, במיוחד לנוכח ההערות וההודעות הלא מעטות שאני מקבלת ביחס לפניה של עו"ד ברק כהן אל בנו הצעיר של ראש הממשלה, אבנר.

ובכן נשמות טובות – אני, כפי שאתם מבינים – לא ברק כהן, וחבל. בעיני הוא אקטיביסט מעורר השראה. הלוואי עלי להיות כמוהו. אני אמנם שמחה שהוא רואה בי שותפה, וזה עבורי כבוד גדול, אבל בואו, אם אתם רוצים להגיד לברק שהוא "חצה את הגבול" (ובעיני הוא ממש לא!) אמרו זאת – לו.

אז למי שמעונין להטיף, גללו הלאה, אם אין לכם משהו נחמד להגיד בנוגע למה שאכתוב, אל תגידו אותו כאן. זכותי, תודה.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח: "הניחו לאבנר", בסטטוס כלשהו שכתבתי במהלך היום, הסברתי מדוע בעיני הוא מטרה לגיטימית.

אבנר אינו קטין, והמשפחה כולה נהנית ממנעמי השלטון. יש צעירים רבים בגילו  שזקוקים לקצת סיוע. אין להם רכב, ובוודאי שאין להם נהג שיקח אותם מפה לשם. הם רצים בתחבורה ציבורית לעבודה וללימודים, רוכבים על אופנים על מנת לבצע שליחויות ולהרוויח כמה שקלים כדי שיוכלו לשכור דירה, ויש כאלה שנולדו להורים שאין להם קורת גג, כי האבא של אבנר לא חושב שקורת גג היא זכות יסוד.

אבנר הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, שהגנתו ממומנת מכיסינו, כמו שאר הדברים שבהם הוא מוקף, ולכן הוא נושא באחריות גם אם הוא פחות לוקח חלק במופעים ציבורים. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה ומימון שוטף על גבינו.

לי יש ילדים בגילאים של אבנר ויאיר, והם נאבקים קשה לממן לימודים ולהתפרנס תוך כדי. המיסים שלי ושל ילדיי מממנים את אבנר ואת יאיר. יש לי גם כמה אריתראים שאני דואגת להם כמעט כמו לילדיי. גם הם בגילאים של אבנר ויאיר והגיעו לישראל בגיל 14 – 16. הם עבדו ועובדים כמו חמורים וחרדים לחייהם, ולא יכולנו לאפשר לעצמם כלום פרט לבירה. גם הם משלמים מסים ומממנים את משפחת נתניהו, ובנוסף גם חוטפים גזענות לפנים, אז לאבנר אסור להגיד כלום?

מעבר לדברים הללו, אינני מתכוונת לשוב ולדוש בכך. ובעיקר – תנוח דעתכם, עו"ד כהן אינו מתכוון לפנות שוב לאבנר.

ואז כשהתקלחתי בשעת לילה מאוחרת, הגיעה התובנה. ראשית, כתבו אצלי הערת תגובה בסגנון: "איך זה שפעילי זכויות אדם אינם רגישים לאחר" (בנסיון לרמוז על מגבלה כלשהי שיש לאותו אחר). בואו, לטעון שאינני רגישה לחולשות של מישהו – זה קצת מופרך. ואסביר למה:

בקיץ של שנת 1970, חזרנו, משפחתי ואני, משהות ממושכת בארה"ב ובקנדה, שם אבי סיים את המאסטר שלו ואת ה-PHD. האמת שזו היתה חופשת מולדת אחרי שבע שנות גלות, בהן לא ראינו את המשפחה המורחבת, לא את הסבתות ולא את הסבים שלנו.

ניסיתי להבין מה מכעיס אותי כל כך בשיח "הניחו לאבנר". הוא מטרה לגיטימית כי הוא פריבילג, לא קטין, שנהנה ממנעמי השלטון. אדם בגילו יכול להחליט שהוא לא צריך נהג, אבטחה, ומימון שוטף על גבינו

חופשת הקיץ התארכה וביקשנו, אחותי ואני, שלא לשוב לקנדה. הצענו שהורי יסעו ואנחנו נשאר עם הסבתות. הורי החליטו להישאר בארץ. אמי היתה בהריון עם אחי הצעיר, והוא לצערי נולד בישראל ולא בקנדה.

למה לצערי? לא בשל האזרחות שיכול היה לזכות בה, אלא בגלל מה שאירע אחרי שנולד. זה היה בשנת 1971. מאות, אם לא אלפי ילדים, חלו אז בדלקת קרום המוח. בן דודי חלה ונפטר בהיותו בן שנה, ואחי, שהיה צעיר ממנו בכמה חודשים, חלה אף הוא.

בגיל 10 חודשים הוא הפך מתינוק קסום, חייכני ופטפטן, גאוות אבי ואמי, לתינוק כמעט אָפָּתִי, לא מגיב, לא צוחק, לא מתהפך, כלום. הדימוי של "שערות שהלבינו בן לילה", הפך למוחשי, שערותיה של אמי הלבינו בכמה שבועות בהן נלחמה על חייו של אחי.

המדינה התכחשה לעובדה שמחלתו נבעה מהמגפה. הרופאים טענו שהם לא יודעים מה קרה לתינוק, שהובל לחדר מיון ונשאר מאושפז למעלה מחודש.

חיי לא חזרו להיות מה שהיו. אחרי שחזר מבית חולים, אמי נלחמה כמו לביאה על מנת להעניק לו טיפול הולם. היא רצה מקצה הארץ ועד קצה, בחיפוש אחר מענה לשפע הבעיות שהחלו להתבהר.

מרכזים רבים במוחו נפגעו ולא היה ברור כלל איך הוא יצליח לתפקד. במיוחד קשה היה לשער איזה מרכז נפגע ואיזה לא, וזאת בשל גילו הצעיר.

מאז ועד היום, אמי במסע יחד עמו והוא כבר בן 48. המדינה, כאמור, בקושי מכירה בנכות שלו, והוא מתקשה להיות עצמאי מבחינה כלכלית.

זאת על אף שלמד בכוחות אל-אנושים להתגבר על מכשלים אין סופים. היום הוא צלם מוערך, שעיקר עבודת הצילום שלו בתחום בניינים ומבנים ציבורים ופרטים. עבודתו זוכה להערכה מרובה, אך הוא מתקשה לשווק את עצמו, שכן קולו סדוק והוא נשמע מוזר.

מעטים האנשים שעזרו לו ולנו. הוא פוטר עשרות פעמים ממקומות עבודה שבהם עבד. לדוגמה, אחרי שנים של משמרות לילה כשומר בבנין משרדים מהודר, אחד מבעלי המשרדים טען שאחי "לא יצוגי" מספיק.

במסעדות בהן עבד כשוטף כלים, נשמטו מידיו צלחות וכוסות. כאשר חילק פליירים בתיבות הדואר של בניני דירות בתל אביב, הוא לא עשה זאת במהירות מספיקה.

אחי חטף אינספור הערות והשפלות, לאחותי ולי הציקו בבית ספר, בצופים והיכן לא, עם הערות כמו "האח המפגר שלכן". ילדים התייחסו אליו באכזריות, ובחייו הבוגרים הוא מאוד בודד. איש לא אמר לכל המעסיקים ולכל האנשים שהתייחסו עליו כמו זבל: "הניחו לו".

יחד עם זאת, אחי ממשיך להאבק, זוכר את כל המאמצים של אמי, וזוקף לזכותה את ההישגים שלו.

שנית, הסיבה שאני כותבת כל זאת נוגעת לזוית אחרת בכל הענין, שאלת ההסתרה. אמי מעולם לא הסתירה את העובדה שאחי סובל מההשלכות של המחלה הארורה ששדדה ממנו את התפקוד שלו.

להיפך. היא שיתפה ואף הרצאתה על הפגיעות הרבות והמגוונות שהן תוצאה של דלקת קרום המוח. היא סייעה להורים רבים להתמודד עם הקושי שבתפקוד של מי שנפגע, היא העניקה מהידע שצברה ומהנסיון שלה בהתמודדות עם ילד, שנפגע ממגפה שהמדינה ביקשה להסתיר.

בנוסף אמי סייעה למשפחות למצות את זכותם מול ביטוח לאומי, כפי שהצליחה לעשות לבסוף עבור אחי.

אמי ואחי לא התכחשו למצב, אלא ביקשו ליצר שיח סביב הפגיעה ובכך להעצים את עצמם ואת המשפחות שנפגעו אף הן.

אין לי מושג מה קורה במשפחה כזו או אחרת. אבל אני חושבת על משפחות שיש להן כוח ציבורי רב, ועל היכולת שלהם לשמש שליחים בכל הנוגע למגבלה של בן משפחתם. אם יש משפחות כאלה – הבוחרות דווקא בהסתרה – איזה מסר הן שולחות לבן המשפחה ולציבור בכללותו?

ולענין ההערות לילדי בשל הפעילות שלי למען הפליטים ומבקשי המקלט – עליהן אכתוב, אולי, בפעם אחרת.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

אני תמיד חושבת על האנשים שמבצעים את המדיניות האכזרית של הממשלה. האנשים הרגילים, אלו שקמים בבוקר וחייבים להביא פרנסה הביתה על ממת לשרוד, לשלם שכר דירה, לממן את הגן של הילדים, לשלם את החשבונות ולחסוך קצת כסף לחופשה בחו"ל.

בלעדיהם הרי המנגנון לא עובד. המדיניות לא מיושמת. ועליהם אני חושבת תמיד.

אז ממשלת ישראל מרגישה שהיא חייבת לצאת במצבע גירוש, למען יראו אזרחי המדינה שיש מי שמגן עליהם מפני 100 ילדי עובדי זרים. ילדים שנולדו והתחנכו בישראל. אותם בוער לגרש שאחרת יתקיים "תקדים מסוכן", כזה העלול לאיים על הזהות היהודית של הישות הציונית.

לצורך המדיניות, מוקצים משאבים ומוקצה כוח אדם. רשות האוכלוסין וההגירה בוחרת פקחים/פקחיות שיבצעו את מלאכת ציד האדם.

בידי הרשות יש מידע מדויק היכן גרות הנשים שמטפלות בהורי ובקשישי הישראלים, היהודים כמובן. בידי הרשות יש. מידע על מקום הימצאותן, מקום עבודתן והמוסדות בו לומדים ילדיהן הקטנים.

מתקיימת ישיבה ובה מתודרכים הפקידים, האנשים הרגילים, ומוחלט היכן יפשטו בבוקר שלמחרת.

לפנות בוקר בסביבות 3:30 – 4:00 קם אותו פקיד הגירה, קמה אותה פקידת הגירה, מתרחצת, מצחצחת שיניים, סורקת את שערה, מתלבשת במדי ההגירה שבצבעם אינו ניתן לטעות, שותה קפה ואולי אוכלת כריך קטן, מקפידה להרכיב משקפי שמש – אף שהשמש טרם זרחה, נושקת לילדיה הקטנים שעודם ישנים ויוצאת מביתה, נועלת את הדלת ונוסעת למקום המפגש.

תידרוך אחרון ויציאה לדירתם הדלה של עובדת זרה המתגוררת עם ילדיה הקטנים.

ב-5:00 בבוקר, עוד בטרם קמו האם וילדיה, דפיקה עזה על הדלת, לפתוח! משטרת ההגירה!

בשלב הזה, אני כבר מפסיקה לחשוב על האדם הפרטי, האזרח הרגיל שמבצע את המדניות האכזרית של הממשלה.

אז אני חושבת על הבהלה, על ההשפלה, על חוסר האונים של האם שאינה מסוגלת לגונן על ילדיה הרכים, וסביבה יש רק "פקחי הגירה" לבושי מדים ונטולי הבעה.

האזינו לקריאתה של סיגל קוק אביבי לעזרה של אחת מילדות העובדים הזרים.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.

"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.

דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.

 מוקדש לזכרם של דניאל יעקב ויעל

אחת מפרשות השבוע האחרונות, פרשת מצורע (אפריל 2024), מתארת את הכניסה האחורית לתפקיד הכהנים ושבט לוי. בעוד שהעבודה בבית המקדש (הקרבת הקורבנות, המנחה ועשבי הריח) נעשית בכניסה הקדמית, המקום שבו העם הנמצא בעזרה מביט בכהנים ובלוויים בהשתאות – הרי שהפרשה מתארת את הדרך שבה הלוויים מתעסקים במצורעים ובזבים. אנשים שהקהילה אינה חפצה להכיר ולראות אותם, והתורה מצווה להוציאם אל מחוץ למחנה.

ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.