אני תמיד חושבת על האנשים שמבצעים את המדיניות האכזרית של הממשלה. האנשים הרגילים, אלו שקמים בבוקר וחייבים להביא פרנסה הביתה על ממת לשרוד, לשלם שכר דירה, לממן את הגן של הילדים, לשלם את החשבונות ולחסוך קצת כסף לחופשה בחו"ל.

בלעדיהם הרי המנגנון לא עובד. המדיניות לא מיושמת. ועליהם אני חושבת תמיד.

אז ממשלת ישראל מרגישה שהיא חייבת לצאת במצבע גירוש, למען יראו אזרחי המדינה שיש מי שמגן עליהם מפני 100 ילדי עובדי זרים. ילדים שנולדו והתחנכו בישראל. אותם בוער לגרש שאחרת יתקיים "תקדים מסוכן", כזה העלול לאיים על הזהות היהודית של הישות הציונית.

לצורך המדיניות, מוקצים משאבים ומוקצה כוח אדם. רשות האוכלוסין וההגירה בוחרת פקחים/פקחיות שיבצעו את מלאכת ציד האדם.

בידי הרשות יש מידע מדויק היכן גרות הנשים שמטפלות בהורי ובקשישי הישראלים, היהודים כמובן. בידי הרשות יש. מידע על מקום הימצאותן, מקום עבודתן והמוסדות בו לומדים ילדיהן הקטנים.

מתקיימת ישיבה ובה מתודרכים הפקידים, האנשים הרגילים, ומוחלט היכן יפשטו בבוקר שלמחרת.

לפנות בוקר בסביבות 3:30 – 4:00 קם אותו פקיד הגירה, קמה אותה פקידת הגירה, מתרחצת, מצחצחת שיניים, סורקת את שערה, מתלבשת במדי ההגירה שבצבעם אינו ניתן לטעות, שותה קפה ואולי אוכלת כריך קטן, מקפידה להרכיב משקפי שמש – אף שהשמש טרם זרחה, נושקת לילדיה הקטנים שעודם ישנים ויוצאת מביתה, נועלת את הדלת ונוסעת למקום המפגש.

תידרוך אחרון ויציאה לדירתם הדלה של עובדת זרה המתגוררת עם ילדיה הקטנים.

ב-5:00 בבוקר, עוד בטרם קמו האם וילדיה, דפיקה עזה על הדלת, לפתוח! משטרת ההגירה!

בשלב הזה, אני כבר מפסיקה לחשוב על האדם הפרטי, האזרח הרגיל שמבצע את המדניות האכזרית של הממשלה.

אז אני חושבת על הבהלה, על ההשפלה, על חוסר האונים של האם שאינה מסוגלת לגונן על ילדיה הרכים, וסביבה יש רק "פקחי הגירה" לבושי מדים ונטולי הבעה.

האזינו לקריאתה של סיגל קוק אביבי לעזרה של אחת מילדות העובדים הזרים.

סיגל קוק אביבי היא פעילת זכויות אדם, כלת פרס ע״ש ישעיהו ליבוביץ לשנת 2018 על הפעילות למען מבקשי המקלט בישראל. הגישה עתירה לעליון ביצוגו של עו״ד איתי מק למניעת גירושם של מבקשי מקלט יחד עם 119 אקטיבסטים. עתירה זו שמה קץ למדניות הגירוש בכפיה שתוכננה לאפריל 2018. סטודנטית למשפטים

"גדולה אמת שאפילו מתוך השקר אמת ניכרת" (ש"י עגנון)

בחודש העשירי לשנת 2023, בשנת 76 לקיומה של מדינת ישראל, ארע בה דבר נורא. בבוקר שבת חג שמחת תורה, פרצו גדודי אויב את גדר גבולה של המדינה, דהרו אל יישוביה, ובמשך כל אותו היום הרגו, רצחו וטבחו בתושבי ישראל – נשים ילדים גברים וטף: בתים על יושביהם הועלו באש, משפחות שלמות- הורים וילדיהם נטבחו למוות. למעלה מ-1,200 איש נספו במהלכו של יום נורא זה, למעלה מ-240 אנשים, ובהם חיילות וחיילים, נערות ונערים, נשים, גברים, ילדים, פעוט ותינוק נחטפו אל מעבר לגבול. שבועיים לאחר מאורע הדמים יצאה מדינת ישראל למלחמה בשטח האויב. בחלוף שנה מהמאורע, מעל מאה איש נותרו עדיין חטופים בידי האויב.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.