בלפור, אפילוג

לימור מויאל וחבריה למחאת בלפור
לימור מויאל וחבריה למחאת בלפור

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר וההיסטוריה איננה משופעת בהן.

אז למה דווקא היא הצליחה?

עוד רבות ידובר על "מחאת בלפור", הצלחתה והתהליכים שהביאו אליה ונבעו ממנה. ספרים יחוברו, סרטים יופקו, טורים יפורסמו, תערוכות יוצגו ומחקרים יבוצעו. אחרי הכל, מחאות ענק שמשיגות את יעדן הן עניין נדיר ביותר

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע בני גנץ אחרי שלושה סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש שאחזה בנו, הלב מחסיר פעימה.

אפילו היום בחלוף הזמן והאירועים שעברנו מאז אני מתכווצת כשאני נזכרת בעוצמת הכאב. זו הייתה נקודת מפנה דרמטית משום שמחנה השינוי למעשה נרמס והושתק. אחזה בנו תחושה שאין שום קשר בין הפתק ששמנו בקלפי לבין הפעולות שעושים הפוליטיקאים בחסות הכוח שהענקנו להם, ולפיכך אין שום משמעות למנגנון הדמוקרטי ולקיומן של בחירות.

חשוב לי לציין שבשונה מבנט, בני גנץ הוביל את מחנה השינוי תחת הבטחה אחת ויחידה – לא לשבת תחת נתניהו. בנט בניגוד אליו הצהיר שוב ושוב שבכוונתו לכונן ממשלה אחרת ושנתניהו סיים. הוא אמנם שמר על עמימות, אבל מי שרצה וודאות יכול היה להצביע לליכוד או לסמוטריץ'. במקרה של גנץ, לא היו לנו אלטרנטיבות ולמעשה גם מי שהצביע מרצ-עבודה קולו נשדד ממנו.

האכזבה הצורמת בבג"צ 11-0 ואחריו אירוע הבגידה הותירו אותנו מיואשים וחבוטים, ומתוך התהום המורלית שהושלכנו אליה הזדקקה התובנה שלנו שלמעשה מוצו האמצעים הדמוקרטיים שעומדים לרשותנו להציל את הדמוקרטיה הישראלית.

בשלב הזה היו כבר גרעיני התארגנות של מחאות שונות. עדיין לא היינו מגובשים ולא עיצבנו קו מחאה אחיד, אבל היה ברור לכל מובילי הגרעינים שבשלה השעה להרים מחאה משמעותית. ידענו גם שאסור לה להיכשל, שכן אם היא תיכשל נאבד את הדמוקרטיה שגם ככה איבדה מכוחה. ההבנה הזו העמיסה על כתפנו אחריות עצומה והפנמה של אמת אחת – אנחנו האנשים להם חיכינו, ואם לא אנחנו זה לא יקרה.

מחאת 2021 צמחה על רקע השבר הגדול – היום שבו הודיע גנץ אחרי 3 סבבי בחירות מייגעים שהוא חובר לנתניהו ולמעשה נותן לו את השלטון. כשאני נזכרת בתחושת הבגידה, האכזבה והייאוש, הלב מחסיר פעימה

בין קבוצות המחאה השונות התקיימו שיחות רבות, ויכוחים קולניים, מאבקים עקרוניים וערכיים, ולא מעט סטרס ופחד שנבעו מהמצוקה הפוליטית שהתחוללה תחת הקורונה והשינויים הדרמטיים שהיא הביאה עמה. המבוגרים יותר בינינו הביאו לשולחן הדיונים את הצלקות שלהם מכשלון מחאת 2011 והלקחים שנבעו ממנה. בעיני, למידת התהליכים שהביאו לכישלון של 2011 ויישומם בעיצוב מחאת בלפור, תרמו רבות להצלחת המהלך.

פונקציית המטרה וכיבוש היעד

אחד הדברים שהובילו לכישלון ב-2011 היה היעדר ניסוח מדויק של פונקציית המטרה. מחאה מוצלחת חייבת להציב לעצמה יעד קונקרטי, ברור ומדיד. כותרות כמו "צדק חברתי", "איחוי הקרעים", "תקווה" וכו' הם יעדים אמורפיים. איך מודדים צדק חברתי או תקווה? ברגע שהדרישות מופשטות אי אפשר לקבוע את השגתן, ולכן הדרישה ל"צדק חברתי" נענתה בוועדת טרכטנברג שמסמסה את המחאה ולא הביאה לתוצאות משמעותיות ביחס לבעיות שעלו בה.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה ואי אפשר לטעות בהשגתו. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא הושג, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!".

.מחאת בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
.מחאת בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

לא רוצים וועדות, לא רוצים כסף, לא רוצים הקצבת כהונה ולא רוצים לחכות להכרעת בית המשפט. רוצים שהנאשם ילך כי הוא הבעיה ולכתו היא הפתרון. לאורך הדרך היו פניות וגישושים, ניסו לפשר אותנו עם הצעות שונות ומשונות לשינויים, אבל עם "לך!" כיעד, לא היה על מה לדבר.

לפיכך החלטנו שהיעד שלנו צריך להיות פשוט וקונקרטי וכזה שאי אפשר למסמס בוועדה. כזה שכולם ידעו לזהות אם הושג או לא, ועד שלא יושג המחאה לא תיפסק. וכך באה לעולם פונקציית המטרה "לך!"

המדיום הוא המסר

אני זוכרת שישבתי לקרוא חומרים, בניסיון להבין מה הופך מחאות למוצלחות ומה מביא לכישלונן. שלושה דברים חזרו ועלו:

  1. יעד.
  2. טיימינג.
  3. לוקיישן.

כדי שמחאה תצליח חייבת להיות הלימה בין מיקום הבעיה למיקום המחאה. פתאום הבנתי למה תל-אביב היא בית קברות למחאות, ולמה ממרום גילי ועשרות הפגנות שלקחתי בהן חלק מאז נעוריי אף לא אחת מהן הניבה הצלחות. מה הקשר בין תל אביב לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור הפרעה, רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק. היא צריכה ליצור אי-נוחות למחולל הבעיה ולהבהיר לו שהיא מכוונת כלפיו. מכאן התחדדה ההבנה שההפגנה חייבת להיות בבלפור.

רבים חשבו שאין לכך סיכוי משום שהמקום עצמו לא מתאים להפגנות ומשום שזה רחוק מהמרכז ויכביד על המוחים. אבל מרגע שאמיר השכל וחבריו האמיצים קבעו את מאהל המחאה בבלפור, ובפרט לאחר המעצר השערורייתי של השכל, בלפור הפך למוקד עליה לרגל. לא עוד מקומו של הגרעין הקשה ומטיבי הלכת, אלא "ביתם" של רבבות אזרחים זועמים שהתייצבו בבלפור שבוע שבוע.

כרמי גילון נגרר על ידי שוטרים ממאהל בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
כרמי גילון נגרר על ידי שוטרים ממאהל בלפור (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

המעצר של השכל הגדיש את הסאה עבור אזרחים רבים ושבועיים אחריו קיימנו את הביביסטיליה שהיה למעשה האירוע שקיבע את בלפור כמחנה הקבע שלנו.

מיצג בהפגנה בכיכר פריז, ליד בלפור, מחווה לציור של דלקרואה על העלייה לבסטיליה, יולי 2020 (צילום: שרון אברהם)
מיצג בהפגנה בכיכר פריז, ליד בלפור, מחווה לציור של דלקרואה על העלייה לבסטיליה, יולי 2020 (צילום: שרון אברהם)

"אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ." (איוב יד, פסוק יט)

או בשפה פשוטה – גם מים שוחקים סלע אם נותנים להם מספיק זמן. אני זוכרת שחיפשתי נתונים שעוסקים בפרקי זמן של מחאות. ניסיתי לברר אם יש קורלציה בין משך של מחאה לבין סיכויי הצלחתה. לא מצאתי ראיות שתומכות בקורלציה כזו אבל כן גיליתי שאם באמת רוצים משהו, זה עשוי לקחת זמן. כך למשל המחאה נגד מלחמת ויטנאם שנמשכה בגלים משך למעלה מעשור.

פתאום הבנתי למה ת"א היא בית קברות למחאות. מה הקשר בינה לבין הנאשם מבלפור? מחאה חייבת ליצור רעש סמנטי, מטרד בלתי פוסק, להבהיר למחולל הבעיה שהיא מכוונת כלפיו

היה לנו ברור שאם אנחנו רוצים להצליח נידרש לאורך רוח והתמדה. והמשמעות היא שלא עוצרים עד שהוא הולך, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. את המסר הזה הפנמנו ופמפמנו לאורך כל הדרך, ולא זכור לי שמישהו התייאש או חשב להפסיק. היה ברור לכולם שהמחאה תימשך עד להשגת היעד "לך!". ומרגע שהתחלנו ועד היום, מחינו בבלפור במשך 15 חודשים ברצף!

מחאה עושים בזעם או לא עושים בכלל

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים. אי אפשר לביים תחושות כאלה, ואי אפשר להניע אנשים לפעולה בהעדרן. הזעם שלנו היה עצום אחרי הבגידה של גנץ. התחושה ששדדו את קולנו בקלפי שחררה שאגת זעם מגרוננו, אותה הפננו ישירות לעבר המעון בבלפור.

לתחושת הזעם הזו נלוותה חרדה קיומית והבנה עמוקה וממשית לפריכותה של הדמוקרטיה הישראלית והאיום הישיר והמיידי שרובץ עליה. זה היה הדלק שהניע כל אחד ואחת מאיתנו לאורך 15 החודשים הקשים הללו.

הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית ואם נעצור אפילו לרגע נאבד את התקווה והעתיד. ידענו שאנחנו האופוזיציה, שאנחנו החזית, שאנחנו הצבא, שאנחנו הסופרים שכותבים את ההיסטוריה ושלמעשה אין לנו את הפריווילגיה לא להילחם.

אין דבר כזה מחאה מהונדסת שתשיג יעדים! הימים האחרונים והניסיונות הדי פתטיים של הנאשם להצית מחאה מהונדסת נגד ממשלת השינוי מוכיחים זאת. אנשים יוצאים להפגין כי הם מרגישים מאוימים או זועמים

מי צריך מנהיגים?

יש עדיין מי שמגלגלים עיניים למשמע המשפט "למחאה הזו אין מנהיגים". אבל אחת הסיבות העיקריות שהיא הצליחה זה בדיוק בגלל זה!

אנשים לא הגיעו לבלפור בגלל שקריים מיניסטר או סדי, או אמיר השכל, או הדגלים השחורים ביקשו מהם לבוא. תפקידם של ארגוני המחאה היה לנסות לגבש יעד ולוקיישן משותף, ולהקל על הלוגיסטיקה למי שמעוניין לבוא. לא מעט פעמים לאורך הדרך היו ארגונים שהחליטו לצאת מבלפור לפעולות אחרות, לקחת פסק זמן, לנסות משהו אחר. זה לא שינה במילימטר את המוטיבציה של ציבור המוחים להגיע במוצ"ש לבלפור.

ההמונים לא באו מתוך שייכות לארגון מסוים או מתוך ציות לבקשה של מישהו, הם באו כי הם זעמו וכי בלפור הפך להיות הכתובת לזעם הזה. כל מוצ"ש בשעה 19:00 בערב, ידעת שבבלפור לא תעמוד לבד, ידעת שבבלפור תפגוש אנשים, שכמוך מתקשים לקבל את החושך שיורד עלינו, ומוכנים לעשות כל מה שאפשר במסגרת החוק על מנת לעצור אותו. בלפור הפך למקום שבו התכנסנו ונתמכנו זה בזה, תוך הבנה שהלכה והתפתחה שאנחנו לא לבד ושהרבה יחידים זועמים יכולים להפוך לכוח שאין לעמוד בפניו.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה הזו יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני באמת מאמינה שאחד הכישלונות של 2011 נבע מהאספרציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה, אשר נטלו לעצמם חרויות להחליט החלטות בשם המחאה. מאחר שהכרנו היטב את התקדים, הקפדנו לא לעשות שום פעולה או החלטה שלא ניתן לנו המנדט לקבל.

לא לנסח רשימות של דרישות, לא להיפגש עם נציגי השלטון, לא להתפתות לפשרות או הבטחות שונות. היינו נחושים ושקופים לאורך כל הדרך.

הייתה בינינו הסכמה גורפת שאסור שלמחאה יהיו מנהיגים או בעל-בית, והארגונים השונים הקפידו על כך. אני מאמינה שאחד מכישלונות 2011 נבע מהאספירציות האישיות של מי שראו עצמם כמנהיגי המחאה

טיימינג

חייבים להיות הוגנים ולומר זאת: גם לטיימינג יש משקל בהצלחה של מחאה, ואין ספק שמחאת 2021 הגיעה בטיימינג בו הבשילו התנאים לשינוי. אני בספק גדול אם מחאת 2011 הייתה פועלת באופן דומה למחאה שלנו, ולא עושה את הטעויות שנעשו, היא הייתה מצליחה להחליף את השלטון.

ב-2011 נתניהו עוד היה יחסית מתון בסגנונו הריכוזי והפופוליסטי, ומרוסן יחסית אל מול מערכת החוק ושותפיו הפוליטיים. הוא גם היה בתקופה של התחזקות והתרוממות שלטונית ולא עמדו נגדו אישומים פליליים.

בהינתן מצבו האישי פוליטי אז, זה היה מרחיק לכת מצד המחאה לדרוש את לכתו ואילו עתה – אחרי שלוש מערכות בחירות בהן נכשל, ושלושה כתבי אישום חמורים שעומדים נגדו, הוא איבד את הלגיטימציה הציבורית למשול. התנאים שהמחאה פרצה בהם היו שונים בתכלית מאלה של 2011, ומכאן גם נבעה נחישותה והתמדתה.

אני כותבת את הרשומה הזו בגוף ראשון יחיד ורבים משום שהייתי שם מן הרגע הראשון, לפעמים כעצמי ולפעמים כחלק מכוח, וחוויתי חוויות אישיות וקבוצתיות. את "הדמוקרטים" הקמתי עם קבוצת חברים מוכשרים ומדהימים עם הודעתו של גנץ על הקמת ממשלת השפל עם הנאשם, ומאז ועד היום אנו פועלים כתנועת שמאל שעשתה רבות בתוך המחאה ומסביבה.

אולם הקרדיט להצלחת המחאה לא נתון לנו או לארגונים השונים. המחאה הזו הצליחה הזכות כל האנשים הנפלאים שהפגינו בהתמדה, על חשבונם, על חשבון זמנם, תוך סיכון עצמי והשקעת משאבים, מתוך אמונה ואהבה למדינה הזו ותחושת שליחות עמוקה ואמיתית.

ולמרות זאת, הניצחון האמיתי בסופו של דבר הוא של כולנו! ממשלת השינוי תהיה טובה לכל אזרח ישראלי מימין ומשמאל, יהודי או ערבי, דתי או חילוני… המחאה הביאה רוח חדשה של שינוי, ומהמתנה המופלאה הזו ייהנו כל אזרחי ישראל.

הא.נשים הכי יפים בארץ

תכירו את הא.נשים הכי יפים שיש, ואם לפגוש אותם זו לא סיבה מספיק טובה לצאת מהבית? אז אני לא יודע מה כן?! שתפו בבקשה, שימו אוזניות ותשארו לסוף – יש ציפור כחולה 🙂 * מי ששכחתי לתייג, שיצפצף ומיד אוסיף. גם אם אתם לא שם וסתם רוצים.*סליחה מכל שאר המופלאים שלא נכנסו. https://my.israelgives.org/he/campaign/avibarakYuval Rothschild Osnat Oren Aum פינקפרונט – החזית הורודה Crime Ministerקומי ישראל — מחאת הצעירים 2020קומי ישראלמחאת הדגל השחורמחאת הריבון – מאפסים את השלטון!מצילים את הדמוקרטיה – מחאת הדגלים השחוריםכל הארץ מחאות בלפורמחאת היחידים – אין מצבישר-אל הלבShoshke Engelmayerעל הציפור Alon Feuerstein

Posted by Avi Barak on Thursday, January 28, 2021

לימור מויאל היא סופרת, דוקטורנטית לפרשנות ותרבות ואקטיביסטית שמאל. היא הקימה את תנועת "הדמוקרטים" שעוסקת בעיתונות אלטרנטיבית תוך קידום עקרונות סוציו-ליברליים. מויאל נשואה ואם לארבעה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
6
הי לימור, נתניהו התחלף, נכון, אבל על סמך מה אנו יכולים לקבוע שפעולות המחאה הן שגרמו לכך? אני לא מצליח לראות שום מתאם. מבחינה אלקטורלית, גוש הימין רק התחזק, ביחס לבחירות הקודמות, כך שלבט... המשך קריאה

הי לימור,
נתניהו התחלף, נכון,
אבל על סמך מה אנו יכולים לקבוע שפעולות המחאה הן שגרמו לכך?
אני לא מצליח לראות שום מתאם.
מבחינה אלקטורלית, גוש הימין רק התחזק, ביחס לבחירות הקודמות, כך שלבטח לא
ניתן לטעון שהמחאה שינתה את האלקטורט.
אלמלא גדעון סער היה מקים את תקווה חדשה עם החלטה נחושה לא לשבת עם נתניהו, היתה מוקמת היום ממשלת נתניהו.
האם המאחה עומדת מאחרי המהלך של סער? האם המחאה עומדת מאחורי הנכונות של לפיד להציע את ראשת הממשלה של בנט?

אני בהחלט מסכים שגנץ בגד בבוחריו בפרט ובמחנה השינוי בכלל. אבל לומר שלא היתה ברירה אלא להצביע לו? א' תמיד יש ברירה. במקרה הזה ניתן היה להצביע לעבודה, למרצ לישראל ביתנו או למשותפת. ב' כל ... המשך קריאה

אני בהחלט מסכים שגנץ בגד בבוחריו בפרט ובמחנה השינוי בכלל. אבל לומר שלא היתה ברירה אלא להצביע לו? א' תמיד יש ברירה. במקרה הזה ניתן היה להצביע לעבודה, למרצ לישראל ביתנו או למשותפת. ב' כל מי שבחר בגץ ולא באף אחת מהאופציות מא' נתן לגנץ את הכח המוגזם שאיפשר לו בסופו של דבר לבצע את אחד הפיגועים הגדולים שספגה הדמוקרטיה הישראלית אי פעם, כפי שמתואר בצורה מצויינת בפוסט.

עוד 1,591 מילים ו-6 תגובות
סגירה