אין סיפור התנגדות גרמנית שזכה לתשומת לב רבה יותר – או למעמד מיתי יותר – מקשר העשרים ביולי, כשהפצצה של גראף קלאוס שנק פון שטאופנברג כמעט חיסלה את אדולף היטלר. הקושרים, אמר ב-1994 הקנצלר הגרמני דאז הלמוט קוהל, היו "האנשים האצילים והגדולים ביותר שנוצרו בהיסטוריה". האומץ של שטאופנברג ושל עמיתיו לקשר – הם והרקע האריסטוקרטי שלהם – יצקו את התפיסה שהאצולה הגרמנית ניצבה בחזית ההתנגדות-מבית לנציונל סוציאליזם.
בספרו החדש, Nazis & Nobles: The History of a Misalliance (נאצים ואצילים: היסטוריה של ברית לא הולמת) טוען ד"ר סטפן מלינובסקי שהתמונה האמיתית מורכבת בהרבה. לא רק שרוב השותפים לקשר תרמו "תרומה משמעותית לעליית הדיקטטורה הנאצית", הוא כותב, אלא שרבים מאלה שניסו לרצוח את היטלר בקיץ 1944, כשגרמניה דהרה לקראת תבוסה, ניהלו בעצמם יחסים שנויים במחלוקת עם הרייך השלישי.
תפקיד השכבות העליונות בחברה הגרמנית בסיוע לנאצים להגיע לשלטון הוא סיפור שלרוב שוכחים ומתעלמים ממנו. "מרתק שיש לנו ספרים על ההיסטוריה של האיכרים והנשים והחנוונים, אבל מעט מאוד נכתב על האצולה ועל המשפחות האלה שהן עדיין מאוד חזקות ומשפיעות", אומר מלינובסקי. "קשה להסביר את העובדה הזו".
ב-1994 אמר קנצלר גרמניה שהקושרים נגד היטלר היו "האנשים האצילים והגדולים ביותר בהיסטוריה". הרקע האריסטוקרטי והאומץ שהפגינו תרמו לתפיסה שהאצולה הגרמנית ניצבה בחזית ההתנגדות-מבית לנאצים
ספרו של מלינובסקי מגיע בתזמון מעניין. התקשורת הגרמנית עוסקת עכשיו בפרטי הניסיון המשפטי של משפחת אצולה גרמנית לשעבר לקבל פיצויים על נכסים שהחרימו מהם הסובייטים אחרי 1945. אבל כדי שהתביעה שלהם תצליח, משפחת הוהנצולרן צריכה להוכיח שנסיך הכתר וילהלם, בנו של הקיסר שברח לגלות בסוף מלחמת העולם הראשונה, לא סיפק תמיכה משמעותית לנאצים.
התדרדרות חברתית והקצנה פוליטית
מלינובסקי, שמחקרו מפרט את התמיכה הציבורית של הנסיך בצעדים המוקדמים שנקטו הנאצים נגד היהודים בגרמניה במרץ 1933, הוא אחד מארבעה מומחים שהתבקשו לספק חוות דעת חשאיות על המקרה. "התחושה האישית שלי היא שהמשפחה פתחה תיבת פנדורה, ובמבט לאחור הם עלולים להתחרט על זה. הדברים שהיסטוריונים עומדים לגלות על המשפחה בשנים שאחרי 1919 הם מאוד לא נעימים".
כמובן, אומר מלינובסקי, האצולה הגרמנית היא לא קבוצה הומוגנית אלא מפוצלת בין קווי עושר, דת וגיאוגרפיה. האריסטוקרטיה הקתולית, הדרומית, למשל, הייתה חסינה יותר לקסמי הנאצים מאשר האצולה הפרוטסטנטית, הפרוסית. בצורה דומה, האצולה המשנית – אלה שנמצאו ברמות החברתיות והכלכליות הנמוכות יותר של האריסטוקרטיה – הייתה נלהבת יותר לאמץ לחיקה את הנציונל סוציאליזם מאשר האצולה הגבוהה, העתיקה, שעדיין החזיקה באדמותיה ובהונה האדיר.
יחד עם זאת, השנאה המשותפת – וההזדמנות לרווחים אישיים שהנאצים נופפו לנגד עיניהם – סייעה ביצירת מה שמלינובסקי מכנה "ברית לא הולמת", הביטוי האריסטוקרטי לתיאור נישואים שערורייתיים בין מישהו ממשפחת אצולה לבין אדם ממעמד נמוך יותר. השנאה הזאת – כלפי ויימאר והדמוקרטיה שלה, הליברליזם, השמאל, המעמד הבינוני הגבוה, האינטלקטואלים והערים – גובשה יחד באמצעות אנטישמיות נלהבת.
אחרי מהפכת 1918 שבה הופל הסדר החברתי והפוליטי של האימפריה הגרמנית, ועלתה לשלטון הרפובליקה הדמוקרטית של בין המלחמות, לא היה שום טרור אדום שכוון כנגד האצולה, בדומה למה שאירע באותה תקופה ברוסיה. אבל המהפכה הציתה תהליך מהותי של התדרדרות חברתית והקצנה פוליטית בקרב חלקים נרחבים מהאצולה. האריסטוקרטיה סבלה הפסדים מוחשיים בכוחה ובמעמדה.
הרשתות החברתיות ההדוקות, ברמות הגבוהות ביותר של השירות הציבורי, קרסו, וחשוב מכך – הסכם ורסאי פורר את כוחות הקצונה הגרמנים ופגע באצולה המשנית בצורה קשה במיוחד. רק 900 מתוך כ-10,000 אנשי אצולה ששירתו בצבאו של הקיסר מצאו לעצמם עבודה ברייכסווהר, הצבא של רפובליקת ויימאר.
האריסטוקרטיה הקתולית הייתה חסינה יותר לקסמי הנאצים מהאצולה הפרוטסטנטית, והאצולה המשנית, אלה שהיו ברמות הכלכליות הנמוכות יותר של האריסטוקרטיה, הייתה נלהבת יותר מהאצולה הגבוהה
באותו הזמן, בריחת הקייזר ושארית המונרכיה הותירה את האידיאולוגיה האריסטוקרטית באוויר, ויצרה ריק קטלני. הריק הותיר את האצולה פתוחה לרעיונות קיצוניים של הימין החדש מבית מדרשם של אינטלקטואלים מהמעמד הבינוני, איתם חלקו את הרצון לשנות את מה שאחד מהם, העיתונאי ועורך הדין אדגר יוליוס יונג, תיאר כשלטון הנחות של הרפובליקה הדמוקרטית.
מלחמות הוועדים
כשליש מכל האריסטוקרטים בגרמניה השתייכו לחברת האצולה הגרמנית DAG, שנשענה בעיקר אך לא רק על חברי האצולה המשנית, בשיאה – בשנת 1925. החברה הזאת תרמה והדגימה את תהליך הרדיקליזציה. ב-1919 הייתה החברה הארגון האריסטוקרטי הראשון שהכריז על רצונות "לסלק את הרוח היהודית ותרבותה".
שנה מאוחר יותר, כשנשיא ויימאר העתידי, פילד מרשל פאול פון הינדנבורג, קיבל על עצמו את תפקיד יושב ראש של כבוד, הוועידה השנתית של הארגון אימצה סעיף שאסר על גיוס חברים עתידיים עם מורשת יהודית. הסעיף הודק במהירות במטרה לאסור על הצטרפותו של כל אריסטוקרט ש"היה או עודנו נשוי לאדם שאינו טהור גזעית". בזמן שחברות אצולה קתוליות קיימו דיונים דומים, ארגונים מובילים כמו הוועד לאריסטוקרטים קתולים בחרו שלא ללכת בעקבות DAG.
![ספרו של סטפן מלינובסקי, "נאצים ואצילים" (צילום: באדיבות המחבר)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/06/9780198842552.jpg "ספרו של סטפן מלינובסקי, "נאצים ואצילים" (צילום: באדיבות המחבר)")
בשנותיה הראשונות של הרפובליקה התקבלה גם ההחלטה להתחיל לנהל רישום של כל החברים ההולמים מבחינה גזעית של האצולה. כדי להתאים לרשימה, התקיימה ועידה ב-1920 ובה הוחלט שאריסטוקרט צריך לספק "הצהרה כתובה שלמועמד אין פרט שמי או צבעוני בקרב 32 חברי השושלת הישירה שלו או של בן זוגו מצד האב או האם".
"מה שהדהים אותי כשבחנתי את הנושא לראשונה לפני 20 ומשהו שנה זה המידה והמהירות שבה הגרמנים, ובמיוחד האצולה הפרוסית, התאימו את עצמם למרכיבים הגזעיים והביולוגיים של האנטישמיות", אומר מלינובסקי. הדיונים האלה, לדבריו, "צופים במובנים מסוימים את ההיגיון שבו השתמשו בחוקי נירנברג".
יחד עם זאת, כפי שמלינובסקי מפרט, הדיבורים הנציונל סוציאליסטיים על "מהפכה" ועל "פולקסגמיינשאפט" (קהילת העם) עבור אלה שיעמדו בקריטריונים, "בטח נשמעו די מחרידים לאוזניים אציליות" והשפה "המעורפלת" לעיתים בנוגע לבעלות על נכסים הייתה מקור למתיחות מוחשית בין האצולה לנאצים.
בשנותיה הראשונות של הרפובליקה הוחלט לנהל רישום של כל החברים ההולמים מבחינה גזעית של האצולה. כדי להתאים לרשימה נדרשה "הצהרה כתובה שלמועמד אין פרט שמי או צבעוני בקרב 32 חברי השושלת הישירה שלו או של בן זוגו"
היטלר, שהיה מודע היטב לסכנות שהציבו רגשות כאלה בזמן שניסה לפנות לאליטה של המעמד הבינוני-גבוה והאריסטוקרטי, הבטיח שוב ושוב ש"אף פעם ולעולם לא" ינסה לפרק או להחרים אחוזות גדולות, ושנכסים פרטיים יהיו בטוחים בידיו.
חוסר אמון הדדי, חשדות ועוינות ניצבים גם בבסיס היחסים בין האריסטוקרטיה, שהאמינה בזכותה המולדת לשלוט, לבין הטענה הגוברת והולכת לשלטון שהובילה התנועה הנאצית, שנתמכה ברובה על ידי המעמד הבינוני-נמוך. ב-1932 הינדנבורג זלזל בהיטלר וכינה אותו "הגפרייטר הבוהמי" (רב טוראי) ואמר שלעולם לא ימנה אותו לקנצלר. כל זאת בזמן שהמנהיג הנאצי עצמו השתלח בפומבי נגד "הגברות והג'נטלמנים המיוחסים ששייכים לאנושות שונה לגמרי כתוצאה מלידתם".
האויב של האויב שלי
אחרי הכל, מאמין מלינובסקי, הקרבה בין הנאצים לבין האצולה – בעיקר על סמך האויבים המשותפים – גברה בסופו של דבר על ההבדלים. ההצלחה של היטלר בבחירות של 1930 ו-1932 הבהירו שהנאצים נמצאים במקום הטוב ביותר כדי להילחם באויבים האלה ולסייע לאצולה במשימתה להחליף את ויימאר במדינה רודנית שבה להם יהיה התפקיד הראשי.
העמדות שלהם תומצתו היטב על ידי פרנץ פון פאפן, שאחרי כהונתו הקצרה כקנצלר ב-1932, שכנע את הינדנבורג למנות את היטלר לתפקיד. פון פאפן, "האיש המתנשא, הנפוח, והטועה ביותר מכל נציגי האצולה הגרמנית" – במילותיו של המחבר – שימש בהתחלה כסגן קנצלר תחת היטלר בממשלה שבה היו רק שלושה נאצים. אמונתו שהאליטות הישנות שכרו את המנהיג הנציונל סוציאליסטי כדי לעשות כרצונם, ושמהר מאוד הוא "יהדוף אותו לפינה" התגלתה כאחת הטעויות הקטלניות והטרגיות יותר בהיסטוריה.
האצולה התלהבה מהאופן שבו השמידו הנאצים את השמאל – הם חשו תחושת הקלה שהיטלר "קידם תפיסה לאומנית בקרב שכבות רבות של האוכלוסייה, אנשים שהיו נופלים אחד למחנה המרקסיסטי או הקומוניסטי", כפי שניסח זאת פרידריך פרנץ, נסיך הכתר של מקלנבורג שוורין. הם גם לא גילו התנגדות רבה לרדיפות היהודים. למעשה, הם עשו בדיוק ההפך.
בשנת 1933, לדוגמה, עיבה ה-DAG את הסעיף הארי שלו פעם נוספת, כדי ליישר קו עם כללי הטוהר הגזעי של האס-אס. הצעד הזה הוביל לסילוק של רבים מקרב האריסטוקרטיה – ולזעם בסניפים הדרומיים, הקתולים של הארגון – אבל הרשים את הנאצים מספיק כדי לאפשר להם להמשיך לפעול במדינה שהפכה ליותר ויותר טוטליטארית.
"מה שהדהים אותי כשבחנתי את הנושא לראשונה זה המידה והמהירות שבה הגרמנים, ובמיוחד האצולה הפרוסית, התאימו את עצמם למרכיבים הגזעיים והביולוגיים של האנטישמיות", אומר מלינובסקי
"התפיסה הפופולארית, לפיה, האצולה טיפחה צורות מתונות של אנטישמיות והתחמקה מהזנים הברוטאליים של האידיאולוגיה לא מקבלת שום גיבוי מהמקורות ההיסטוריים", קובע מלינובסקי.
האגדה על ההתנגדות
ההזדהות האידיאולוגית זכתה לשימון נינוח מהרווחים החומריים שהציע המשטר הנאצי לאצולה. הטיהורים בשירות הציבורי וההתרחבות המסיבית של שורות הקצונה בוורמאכט ובאס-אס סיפקו את ההזדמנויות לקריירה שממשלת ויימאר גזלה.
למשל, הנסיך אוטו פון ביסמרק (נכדו של הקנצלר בעל השם הזהה), כתב בהתרגשות לאמו שלושה ימים לפני שהיטלר נכנס לתפקיד לגבי הזדמנויות חדשות שהאמין שייפתחו בקרוב. מהר מאוד מצא את עצמו בנתיב המהיר לדיפלומטים.
לא רק האצולה המשנית אימצה בהתלהבות את ההזדמנויות שהציע לה הרייך השלישי: הנסיך כריסטוף פון הסן, שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1931 אך מעולם לא למד באוניברסיטה, התקדם במהירות בדרגות השירות הציבורי, ובסופו של דבר מצא את עצמו כראש מחלקת המחקר של משרד האווירייה של הרייך.
האצולה בתאוותנותה חיבקה גם את השאיפות האימפריאליסטיות במזרח, וברגע שהמלחמה פרצה הקימה לובי לחלוקת השלל. אך לעיתים הבקשות לקרקעות ולאחוזות בלי תשלום הושבו ריקם. "הכוונה שלכם לקחת שליטה מחודשת בנכס הזה בלי לשלם ולו אגורה שחוקה אינה מספקת אותי", כתב הימלר ללודולף פון אלוונלבן בספטמבר 1940.
מלינובסקי מעריך שרק מעטים מבני האצולה – בעיקר, אך לא רק חברים שאצולה המשנית שהרגישו שתחת ויימאר הם נמצאים בעמדת נחיתות כלכלית – הצטרפו למפלגה הנאצית. אך "רוב גדול" תמך במשטר. הוא משתמש במילה "שיתוף פעולה" כדי לתאר את תמיכתם בקואליציה השמרנית-נאצית שהוקמה ב-1933. יחד עם זאת, הוא מציין, שבניגוד לממשלה הצרפתית ב-1940, משתפי הפעולה האצילים לא אולצו לעשות דבר – הם התנדבו.
כפי שמלינובסקי מפרט, היו מספר חברים באצולה ששירתו את ויימאר בנאמנות רבה והתנגדו לנאצים מההתחלה. הגראף השמאלני אלברכט פון ברנשטרוף-שטינטנבורג, למשל, פוטר מתפקידו בשגרירות הגרמנית בלונדון בשנת 1933, ואחר כך סייע לארגן סיוע למהגרים ולפליטים יהודים. הוא נעצר ב-1940 ונרצח על ידי האס-אס ימים ספורים לפני תום המלחמה. יחד עם זאת, הוא מציין, דוגמאות כאלה היו "יוצאות דופן בצורה קיצונית" ביחס לאצולה ככלל.
האצולה התלהבה מהאופן בו השמידו הנאצים את השמאל. הם חשו הקלה שהיטלר קידם תפיסה לאומנית בקרב רבים באוכלוסייה. הם גם לא גילו התנגדות רבה לרדיפות היהודים. למעשה, הם עשו בדיוק ההפך
מלינובסקי טוען שלא ניתן לאתר "חוט נחוש, המשכי", של התנגדות אריסטוקרטית לנאצים שנמשכת עד ויימאר ומסתיימת בפצצה של שטאופנברג. בזמן שהקושרים זכאים "לכל הכבוד הראוי", הוא אומר, רוב קושרי הקשר האצילים תמכו בהיטלר כשעלה לשלטון ב-1933.
הרוזן פריץ-דיטלוף פון דר שולנברג, שחקן מרכזי בעלילת יולי, הצטרף למפלגה הנאצית ב-1932, כמו גם 16 חברים נוספים ממשפחתו (עד 1945, כפי ש"שבטי" אצולה נוטים לעשות, 41 מבני משפחת שולנברג היו חברים במפלגה). שטאופנברג עצמו הכשיר חברים בשורות האס-אה בין השנים 1930 ל-1932, ומאמינים שהוא נאם נאום בפני קהל של תומכי היטלר בלילה שהפך לקנצלר.
כמובן, בזכות האופן שבו הנאצים הצליחו לרסק את כל ההתנגדות הנוספת, המזימה לרצוח את היטלר ב-1944 ולהפיל את השלטון יכולה הייתה להגיע רק ממוסדות הרייך השלישי עצמם, ובעיקר הוורמאכט.
"אגדת ההתנגדות" שמיוחסת לאצולה שורדת כבר שנים ארוכות. זרעיה נטעו זמן קצר אחרי המלחמה: בנאום ב-1954 לציון עשור לקשר העשרים ביולי, הנשיא תיאודור הויס זיהה את "האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" כמרכיב חיוני.
האגדה הייתה "אחת האגדות החשובות ביותר שעליהן התבססה כל הזהות הפוליטית של גרמניה המערבית", כותב מלינובסקי. הוא מבין שהאשמה הגרמנית אחרי המלחמה – התחושה שהעבר כולו היה "קצת יותר מזוועה" – חיזקה את הרצון למצוא דמויות חיוביות לחיקוי, מאחז להיאחז בו, בזמן שהאומה ניסתה לבנות זהות חיובית, חדשה. בהקשר הזה, מזהה מלינובסקי, רבים העדיפו שלא לבדוק לעומק את הרקע והמעשים של חלק מקושרי הקשר לפני שפנו נגד המשטר.
לצערם של משפחת הוהנצולרן ומאמציהם ארוכי השנים לקבל פיצוי על האוצרות המלכותיים שהוחרמו במזרח גרמניה ב-1945, נדמה שמעשיו של נסיך הכתר שנויים במחלוקת. הוא היה מהראשונים להתלהב מ"הברוטאליות הגאונית" של איטליה הפשיסטית, והוא הפציר בהינדנבורג להשתמש ב"אנרגיה חסרת רחמים" כדי ל"היפטר מעושי צרות פוליטיים". במכתב להיטלר, הוא הילל את "התנועה הנפלאה" שלו.
בשנת 1932 תמך נסיך הכתר בהיטלר באופן פומבי, העדיף אותו על פני הינדנבורג במרוץ לנשיאות. מרגע שהנאצים עלו לשלטון, הוא השתתף בטקסים של "יום פוטסדם" לציון הפתיחה מחדש של הרייכסטג אחרי שריפתו. האירוע הזה, שאליו הגיע גם הינדנבורג, מייצר עבוד מלינובסקי "חלק משמעותי בתעמולה למען המשטר", שבו, על ידי כך ששכנעו אותם שהרייך השלישי "ימשיך את המסורות הפרוסיות הטובות ביותר", סייע בשכנוע החברים השמרנים ברייכסטג להצביע לטובת חקיקה שבסופו של דבר השמידה את הדמוקרטיה הגרמנית.
"אגדת ההתנגדות" שמיוחסת לאצולה שורדת כבר שנים ארוכות. זרעיה נטעו זמן קצר אחרי המלחמה: בנאום ב-1954 לציון עשור לקשר העשרים ביולי, הנשיא הויס זיהה את "האצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" כמרכיב חיוני
נסיך הכתר, שהופיע באירועים שונים עם צלב קרס, וכתב לחבריו האמריקאים ב-1933 כדי להכחיש שהנאצים פוגעים ביהודים, לא היה בן המשפחה היחיד שתמך בהיטלר. אחיו, הנסיך אוגוסט וילהלם פון פרוסן הצטרף למפלגה ונצפה בעצרות שלה. האם פעולותיו של נסיך הכתר מהוות "תמיכה משמעותית"? הנין שלו, גאורג פרידריך פרינץ פון פרוסן אמר לניו יורק טיימס במרץ האחרון שנסיך הכתר היה נטול "עוצמה מוסרית או אומץ", אבל פקפק בכך שאלה מצטברים לכדי "תמיכה משמעותית".
ההיסטוריונים עצמם חלוקים בדעותיהם עם המשפחה. השופטים, שנאבקו עם כמות עצומה של מקרים לאורך העשורים האחרונים, יהיו אלו שיפסקו. למלינובסקי אין ספק. "אם זאת לא תמיכה משמעותית, אז אני לא יודע איך להגדיר את הנוסחה הזאת", הוא אומר, אבל גם מאמין שייתכן שבסופו של דבר למקרה הזה יהיו השלכות רחבות ומשמעותיות יותר מאשר המקרה של משפחת הוהנצולרן, האמנות שלהם, הספרים והפורצלן.
"זאת הזדמנות לקרוא מחדש את הסדר החברתי של 1933 – הקואליציה בין השמרנים והנאצים והאחריות הפוליטית להקמת הרייך השלישי – בדרכים מאוד מעניינות באמצעות המשפחה הזאת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם