כפר במסאפר יטא (צילום: אמיר בן-דוד)
אמיר בן-דוד
כפר במסאפר יטא

מסאפר יטא ואז באו הבולדוזרים וניתקו את התושבים

על אדמות מסאפר יטא שבדרום הר חברון מתנהל מאבק משפטי ארוך שנים, בין הפלסטינים שחיים שם לבין המדינה שמנסה לפנותם שוב ושוב ● בספטמבר יתקיים דיון נוסף בבג"ץ, אבל המנהל האזרחי לא מחכה ובימים אלה הורס צה"ל את דרכי העפר, תוך שהוא מנתק את המים וחוסם את הגישה אל ומחוץ ליישובים ● ביקור במקום שלא מעניין את הישראלים, אשר בשמם חונקים משפחות עם היסטוריה של מאות שנים על הקרקע

בדרכנו לראות את דרכי העפר שהמדינה החליטה לחסום לפני שבועיים – באמצעות 9D שחרץ בורות עמוקים והעמיס ערמות של סלעים ענקיים – הטלפון של באסל אל-עדרה מצלצל. הוא איכשהו מצליח לנווט ביד אחת את המכונית שמקפצת בין הבורות והאבנים בדרך המשובשת, ומצמיד ביד השנייה את הטלפון לאוזן.

בן שיחו מספר לו ששני מתנחלים מחוות מעון תוקפים ממש עכשיו רועה צאן. "אני בדרך אליך", אל-עדרה אומר, ומפנה את המכונית לכיוון המשוער של התקרית. אבל הדרך לשם משובשת מדי.

המכונית לא יכולה להתקדם. בלית ברירה אנחנו יוצאים ומתחילים לרוץ במעלה הגבעה לעבר עדר הכבשים והרועה שנמצאים כמה מאות מטרים מאיתנו. כל פסיעה מעלה סביבנו ענן אבק צהבהב.

כשאנחנו מגיעים, המתנחלים כבר לא שם. כשרועה הצאן מבין שאני עיתונאי ישראלי הוא מזדקף ומבקש להכתיב לי הצהרה: "תרשום בעיתון ותשים ליד התמונה שלי ותגיד: זה מחמוד חמאמדה, בן 56, נולד לפני הכיבוש בשנתיים. כבר 56 שנה הוא בתוך המקום, גר בתוך מערה, כל יום הוא סובל מהמתנחלים".

מחמוד חמאמדה‎‎ (צילום: אמיר בן-דוד)
מחמוד חמאמדה‎‎ (צילום: אמיר בן-דוד)

הסיטואציה הזו עלולה להיראות מוזרה למי שיתבונן בה מהצד. רועה צאן לא אמור להיות מתורגל במיומנות היח"צנית של ניסוח סינקים קצרים לתקשורת. אבל מחמוד חמאמדה לא מכיר מציאות אחרת. מאז שהיה ילד המדינה והמתנחלים מציקים לו ופעם בכמה זמן מזדמן לאזור עיתונאי ישראלי או זר שמוכן להקשיב לו, אז לחמאמדה יש סינק מוכן לפרסום עבורו.

אחר כך הוא מספר על העימות עם המתנחל כמה דקות לפני שהגענו. "בא אלי המתנחל, תופס את החמור שלי ואומר לי 'זה שלי'. אמרתי לו 'מה פתאום'. הוא אומר לי 'וואלה, הייתה לי רצועה בדיוק כזאת'. אמרתי לו 'שקרן, זה אני עשיתי את הרצועה הזאת'.

"בא אלי המתנחל, תופס את החמור ואומר לי 'זה שלי'. אמרתי לו 'מה פתאום'. הוא אומר לי 'וואלה, הייתה לי רצועה בדיוק כזאת'. אמרתי לו 'שקרן, זה אני עשיתי את הרצועה הזאת'"

"הראיתי לו חמור קטן ואמרתי לו 'החמור הזה? זה הבן שלו'. אמר לי 'איך אתה יודע שזה הבן שלו?'. אמרתי לו" – כאן הוא עוצר לרגע, כמו סטנדאפיסט טוב רגע לפני הפואנטה – 'תבוא איתי הביתה, אני אראה לך את תעודת הזהות שלו'".

זה לא מובן מאליו שהוא מצליח לשמור על חוש הומור בתוך סיטואציה בלתי משעשעת בעליל. כשהוא מרצין, הוא מספר שהעימותים עם המתנחלים וההתנכלויות מצד המנהל האזרחי גברו מאוד בחודשים האחרונים והגיעו לשיא עם הרס הכבישים בתחילת החודש.

החמורים של מחמוד חמאמדה‎‎
החמורים של מחמוד חמאמדה‎‎

"אלו הימים הכי קשים שהיו לנו פה", הוא אומר, "השנה הזאת היא השנה הכי רעה שהייתה לנו עם המתנחלים". מבחינתו, אין ספק מה הסיבה. ישראל מעלה את הטמפרטורה לקראת עוד גירוש.

חמאמדה עצמו כבר גורש בעבר, בגירוש הגדול של נובמבר 1999. אז פשטו כוחות צה"ל על האזור – בהוראת ממשלת אהוד ברק, אגב, שנשענה בין היתר גם על קולות מרצ – העלו מאות פלסטינים על משאיות והורידו אותם בעיר המחוז הסמוכה יטא.

חמאמדה חזר לרעות את כבשיו על הגבעות בחסות צווי ביניים של בג"ץ שניתנו בתגובה לעתירה של האגודה לזכויות האזרח. המדינה נאלצה בהוראת בית המשפט להתיר לתושבים המגורשים לחזור לבתיהם, אבל אסרה עליהם להתחבר לתשתיות או לבנות מבנים חדשים בהתאם לגידול הטבעי, עד שתתקבל החלטה סופית בעניינם.

המדינה נאלצה בהוראת בית המשפט להתיר לתושבים המגורשים לחזור לבתיהם, אבל אסרה עליהם להתחבר לתשתיות או לבנות מבנים חדשים בהתאם לגידול הטבעי, עד שתתקבל החלטה סופית בעניינם

מאז הכול תקוע. ונפיץ. הדיונים על עתיד המקום, שנמשכים ומתארכים ומסתבכים כבר 20 שנה, אמורים להיחתך ממש בקרוב. בג"ץ קבע דיון בנושא ל-19 בספטמבר השנה.

מחמוד חמאמדה‎‎ ומרעה הצאן שלו (צילום: אמיר בן-דוד)
מחמוד חמאמדה‎‎ ומרעה הצאן שלו (צילום: אמיר בן-דוד)

אם השופטים יידחו את העתירות שהוגשו בשם חמאמדה ושאר תושבי מסאפר יטא, אנו עלולים להיקלע לאירוע שבו חיילי צה"ל יידרשו לעקור מבתיהם בכוח כ-3,000 פלסטינים, רבים מהם עניים מרודים החיים במערות.

ואם זה יקרה – זה יהיה לא רק אירוע הומניטרי קשה אלא גם דרמה פוליטית מקומית ודרמה תקשורתית בינלאומית, שספק אם הממשלה החדשה והשברירית מסוגלת להתמודד איתן.

תגלית היסטורית מפתיעה

מסאפר יטא, ככה קוראים הפלסטינים למרחב הכפרי שמסביב לעיר המחוז יטא. בעברית האזור נקרא דרום הר חברון. פזורים בו 21 חרבות – כפרים – שרובן בנויות על מערות. ישראל חומדת את 30 אלף הדונמים של מסאפר יטא מאז 1967, ומנסה בדרכים שונות להעיף את הפלסטינים שמתגוררים שם.

את סיפור המסגרת הציוני המארגן סיפק הארכאולוג הנודע שמריה גוטמן, שחקר את האזור מייד אחרי מלחמת ששת הימים. המסקנה אליה הגיע – שהחרבות הפלסטיניות הוקמו מעל ישובים יהודיים קדומים – היא מאז התשתית לטענות הישראליות. מעניין לעקוב אחרי השתלשלות הסיפור הזה, שהוא גם קיצור תולדות הכיבוש.

הארכאולוג שמריה גוטמן ליד עין בוקק ב-1956 (צילום: משה פרידן/לע"מ)
הארכאולוג שמריה גוטמן ליד עין בוקק ב-1956 (צילום: משה פרידן/לע"מ)

בסדרת כתבות בשם "צפונות הר חברון" שפורסמה בעיתון "למרחב" ב-1970 – שלוש שנים בלבד אחרי שישראל כבשה את השטח – כותב העיתונאי צבי אילן, בעיקר על בסיס ראיון עם גוטמן:

"מאות בשנים עמדו החורבות בשיממונן, עד שבאו מצפון ערבים והחליטו להתנחל בכפרים. הם בנו מחדש רבים מהבניינים, לעיתים סיתתו אבנים מחדש, אבנים יפות קבעו בדרך כלל מעל פתחי הבתים. ביטא ובדהרייה אפשר למצוא משקופים יהודיים לרוב. כמובן, ככל שהיישוב הערבי ותיק יותר, טושטשו הסימנים היהודיים שלו.

"בשנים האחרונות יוצאים תושבי הכפרים הגדולים ומאכלסים את חורבות הכפרים העתיקים. ודאי לא ירחק היום והאזור יהיה מאוכלס כבעבר. לחורבות צפויה סכנה כפולה: מצד אחד יש ביקוש לעתיקות והתושבים שודדים וחומסים. מצד אחר יש ביקוש לא פחות לאבני בנייה, ורצויות במיוחד אבנים עתיקות, לקשט את הבתים החדשים.

"הכפרים העתיקים הפכו מחצבות. יש מקומות בהם יושבים ומסתתים מחדש אבנים קדומות. תהליך זה חייבים להפסיק מייד. עד עכשיו אפשר היה לטעון 'אין כלום מדרום לחברון'. עתה, כשהעושר הזה חשוף וגלוי, צריך לשים מחסום לשוד ולהרס".

אילן מסכם: "צריך לחזק את הכרת דרום הר חברון בתודעת הרבים. אחד החלוצים בשטח זה היה המדור לידיעת הארץ של התנועה הקיבוצית. 150 חברים (עשרות אחרים נדחו) פסעו בעקבות שמריה משך יומיים והפכו איש-איש במקומו שגרירי העבר המפואר של דרום הר חברון היהודי".

חרבת ג'ינבה (צילום: אלדד רפאלי)
חרבת ג'ינבה (צילום: אלדד רפאלי)

אנשי התנועה הקיבוצית הנמרצים של שמריה גוטמן פילסו את הדרך להכרזה על האזור כעל "שטח צבאי סגור" בשנות השבעים ולקביעה שהתושבים הפלסטינים הם פולשים ולא תושבי קבע, שבעקבותיהן הגיעו הבולדוזרים והמתנחלים של שנות השמונים, הגירוש הגדול בסוף שנות התשעים – "שנות השלום" של אוסלו – והדיונים המשפטיים וההתנכלויות הבלתי פוסקות במאה ה-21.

מבחינת ישראל, זה בסך הכול גלגול נוסף של הסיפור הידוע על עם שחזר לארצו העתיקה, מצא שם כמה פולשים חצופים – "שודדים וחומסים", כלשון "למרחב", הביטאון של תנועת אחדות העבודה  – שאותם חייבים להעיף כדי לחדש ימינו כקדם.

אבל מחקר חדש, שהוגש לאחרונה על ידי המועצה הכפרית של מסאפר יטא לבית המשפט העליון, מספר סיפור שונה לחלוטין.

"המחקר שלנו מוכיח שהקהילות במסאפר יטא הן קהילות ילידיות לגמרי", אומרת עו"ד נטע עמר-שיף. "הכפרים והקהילות האלה התגוררו בשטח באופן רציף הרבה לפני 1967. לא מדובר בהשתלטות פוליטית לצרכים עכשוויים כמו שישראל מנסה לטעון. יש לנו עדויות של תיירים שהגיעו למקום בשנות השלושים והארבעים. לגבי חרבת ג'ינבה (החרבה הגדולה במסאפר יטא – א.ב.ד), יש ראיות לקיומה אפילו מהמאה ה-13.

"לא מדובר בהשתלטות פוליטית לצרכים עכשוויים כמו שישראל מנסה לטעון. יש לנו עדויות של תיירים שהגיעו למקום בשנות השלושים והארבעים. לגבי חרבת ג'ינבה, יש ראיות לקיומה אפילו מהמאה ה-13"

הדרך לחרבת ג'ינבה לפני שנהרסה על ידי הצבא, ביולי 2020 (צילום: אלדד רפאלי)
הדרך לחרבת ג'ינבה לפני שנהרסה על ידי הצבא, ביולי 2020 (צילום: אלדד רפאלי)

"אבל בשורה התחתונה: המדינה לא מתבלבלת מעובדות. מוצגות לה עובדות והוכחות מכל הכיוונים והמדינה לא מתבלבלת. למה היא לא מתבלבלת? כי היא לא רוצה להתבלבל. ועל זה עומד להתקיים הדיון בבג"ץ".

עו"ד עמר-שיף מייצגת בעתירה לבג"ץ נגד שר הביטחון את המועצה הכפרית מסאפר יטא שצורפה כ"ידידת בית המשפט". היא גם סייעה בחלק מהמחקר החדש שצורף לעתירה. המחקר מתאר קהילה יוצאת דופן, בעלת אורח חיים ייחודי, שהתפתחה לאורך מאות שנים במערות של דרום הר חברון.

בנסיבות גורל אחרות ותחת ידיים אוהבות יותר, לא קשה לדמיין איך האזור היה הופך אטרקציה תיירותית לכל מי שחשקה נפשו לחוות את החיים בארץ הקודש בתקופת התנ"ך. זה כנראה לא יקרה. "המדינה רוצה לקעקע את כל אורח החיים המאוד ייחודי של האנשים שחיים שם", אומרת עמר-שיף. "מדובר בכוונה להחריב קהילות שלמות.

בנסיבות גורל אחרות ותחת ידיים אוהבות יותר, לא קשה לדמיין איך האזור היה הופך אטרקציה תיירותית לכל מי שחשקה נפשו לחוות את החיים בארץ הקודש בתקופת התנ"ך. זה כנראה לא יקרה

"אני חושבת שדווקא מדינת ישראל, שקמה על טענות היסטוריות, על טענות תרבותיות, שכל השיח הזה כל כך חשוב לזהות שלה – הקשר לאדמה, לארץ – אלה הרי דברים שבליבו של כל יהודי. אבל כשיש אנשים אחרים שנמצאים, ישר מכניסים את זה לתוך פרדיגמה של סכסוך. הסכסוך הלאומי.

בור שהבולדוזר הצה"לי חרץ בדרך‎‎ לכפרי מסאפר יטא (צילום: אמיר בן-דוד)
בור שהבולדוזר הצה"לי חרץ בדרך‎‎ לכפרי מסאפר יטא (צילום: אמיר בן-דוד)

"ברור שיש סכסוך לאומי. אף אחד לא מתכחש אליו. אבל מה שקורה במסאפר יטא זה לא רק הסכסוך הלאומי. יש שם גם חיים של קהילות שלמות. וחיים מיוחדים של קהילות. ואנחנו, בידיים שלנו, ב-2021, רוצים לחסל אותן באופן סופי".

"ברור שיש סכסוך לאומי. אבל מה שקורה במסאפר יטא זה לא רק הסכסוך הלאומי. יש שם גם חיים של קהילות שלמות. וחיים מיוחדים של קהילות. ואנחנו, בידיים שלנו, ב-2021, רוצים לחסל אותן באופן סופי"

עמר-שיף מספרת על אחד הממצאים המרגשים שהתגלו לאחרונה. מחברת שהחל לכתוב במאה ה-19 מחמוד אחמד, סב-סבו של נידאל יונס, ראש מועצת מסאפר יטא. כשראיינתי את יונס לזמן ישראל ביולי שעבר, במערה שבתוכה נולד בחרבת ג'ינבה, הוא סיפר לי על החנות המשפחתית, אבל לא הזכיר את המחברת הזו.

"זו מחברת עתיקה מאוד", עמר-שיף מתרגשת, "יש שם תיעוד של חובות של לקוחות לחנות מ-1870 ועד 1970 בערך. זה מדהים".

במחברת מתועדות עסקאות רבות של מכירת חמאה, כבשים, סוכר, סבון וממתקים, הלוואות לרכישת חומרים לבניית מערה ב-1885, ועוד. היא מוכיחה שאנשי המערות התגוררו בדרום הר חברון וניהלו שם חיי קהילה מפותחים לפני בוא התנועה הציונית, לפני העצמאות והנכבה ב-1948, והרבה לפני מלחמת ששת הימים ב-1967. הם לא פלשו אל המערות כדי לקבוע עובדות מדיניות בשטח וכדי לבזוז את עתיקות קודמיהם היהודים, כמו שהם מוצגים על ידי ישראל.

נידאל יונס במערה שלו בחרבת ג'ינבה (צילום: אלדד רפאלי)
נידאל יונס במערה שלו בחרבת ג'ינבה (צילום: אלדד רפאלי)

איך זה שראיה היסטורית כזו צצה רק עכשיו, אחרי עשורים רבים של מאבקים על גורל המקום?
"כי אלו דברים שהם בכלל לא חשבו שהם צריכים להציג. זו בדיוק צורת החשיבה הילידית: אנחנו פה. זה שאנחנו פה זו ההוכחה. לקח להם זמן לתרגם את החשיבה הילידית הזאת לחשיבה טכנוקרטית משפטית, של הוכחות, ראיות, וכו'".

בית המשפט יתבקש להכריע מה יעלה בגורלם של צווי פינוי אישיים שהמדינה הוציאה לתושבי מסאפר יטא. "אני אפילו לא יודעת כמה צווי פינוי אינדיבידואלים כאלה יש", אומרת עו"ד עמר-שיף, "המדינה עד היום לא חושפת את זה, למרות שביקשתי את זה בתיק אחר.

"בית משפט קבע שהשאלה 'כמה צווי פינוי המדינה הוציאה' לא רלוונטית לדיון. המדינה מעולם לא חשפה את המספר. הערכה היא שמדובר על 700 תושבים, שחזרו למסאפר יטא בעקבות הגירוש בשנת 1999.

"בית משפט קבע שהשאלה 'כמה צווי פינוי המדינה הוציאה' לא רלוונטית לדיון. המדינה מעולם לא חשפה את המספר. הערכה היא שמדובר על 700 תושבים, שחזרו למסאפר יטא בעקבות הגירוש בשנת 1999"

"מי שלקח אז את התצהירים מהתושבים הייתי אני, כעורכת דין של האגודה לזכויות האזרח בישראל, יחד עם עו"ד שלמה לקר. ישבתי שם, ב-1999, ביטא עצמה, והתחילו לזרום עוד ועוד ועוד עותרים. שלושה ימים, מהבוקר עד הלילה, ישבתי שם ולקחתי תצהירים. באיזשהו שלב אמרתי 'זהו. די'. יכול להיות שאם הייתי נשארת שם עוד שבוע-שבועיים נוספים היו מגיעים עוד אנשים והיו עוד תצהירים.

מבט על אולם בית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
מבט על אולם בית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"הטענה שלנו היא שצווי פינוי אינדיבידואלים לא יכולים לעמוד לדיון בפני עצמם. חייבים להבין שבמקרה כזה כל אינדיבידואל הוא חלק מקהילה וכל קהילה היא חלק ממערך שלם של קהילות, שתומכות אחת בשנייה.

"ברגע שאתה מגרש משפחה אחת, אתה משפיע על כלל הקהילה, כי קהילות כאלה בנויות על משפחות. שיח כזה – של קהילות – הוא שיח אחר לגמרי מהשיח המשפטי הטכנוקרטי שמדבר על 'צווים אינדיבידואלים'".

"ברגע שאתה מגרש משפחה אחת, אתה משפיע על כלל הקהילה, כי קהילות כאלה בנויות על משפחות. שיח כזה – של קהילות – הוא שיח אחר לגמרי מהשיח המשפטי הטכנוקרטי שמדבר על 'צווים אינדיבידואלים'"

דוד המלך זועם בדרכים

במקביל להכרעה המשפטית שמתקרבת, עולה הלחץ בשטח. באסל אל-ערדה, שאליו התלוויתי השבוע, הוא האקטיביסט הבולט ביותר במסאפר יטא. הוא מתעד את כל תקרית באזור ועדויותיו שוברות הלב מתפרסמות על בסיס קבוע באתר "שיחה מקומית".

הוא בן 25, נולד וגדל בחרבת תוואני. את החיידק האקטיביסטי ירש מאמו, כיפאח, שהנהיגה את נשות תוואני במאבק להקמת בית ספר במקום. הגירוש של 1999 והאינתיפאדה השנייה התרחשו כשהיה פעוט. הוא גדל והתבגר במסאפר יטא של צווי הביניים, המאבקים המשפטיים, ההריסות ועליית כוחם של המתנחלים מסביב.

באסל אל-עדרה (צילום: אמיר בן-דוד)
באסל אל-עדרה (צילום: אמיר בן-דוד)

בשנים האחרונות הוא מתרוצץ בין הגבעות, ועושה כמיטב יכולתו לעזור לתושבי האזור. מסיע ילדים לבית הספר. מצלם. כותב. בחודשים האחרונים הוא מצלם יחד עם האקטיביסט הישראלי יובל אברהם – שהפך לחבר קרוב – סרט על החברות שלהם, שנולדה והתפתחה על רקע המאבק למען הקהילות המקומיות. הוא מקבל עדכונים על כל פיפס במרחב.

ביום רביעי, 9 ביוני, הוא הגיע בזמן לתעד את ההרס שזרע הדחפור בכבישי העפר של מסאפר יטא. "זה היה נורא", הוא כתב, "עשרה יישובים פה, שכנים שלי, נותקו מהעולם ואחד מהשני. התוצאות של זה הרסניות… חמש שעות זה לקח.

"כולנו עמדנו בשמש הקופחת, צילמנו את הבולדוזר כותש וקודח וגורף ועורם. חיילים מנעו מאתנו להתקרב. עשרות תושבים עמדו מרחוק והתבוננו בצינורות המים נגדעים, ובזרם שמתפרץ אל כל עבר. אני התבוננתי בפנים שלהם, של התושבים, וראיתי דבר אחד: ייאוש. בפני החיילים ראיתי עליזות וצחוק".

"עשרות תושבים עמדו מרחוק והתבוננו בצינורות המים נגדעים, ובזרם שמתפרץ אל כל עבר. אני התבוננתי בפנים שלהם, של התושבים, וראיתי דבר אחד: ייאוש. בפני החיילים ראיתי עליזות וצחוק"

עקבות ההרס מלפני שבועיים עדיין ניכרים. הבוקר (רביעי), הדחפורים חזרו, ובאסל עידכן מהשטח: "הם חוסמים את הכבישים ומנתקים את הצינורות שמספקים מים לאלפי אנשים". הלחץ על מסאפר יטא גובר.

דחפור של צה"ל חוסם את הדרך לכפרי מסאפר יטא ומנתק צינור מים (וידאו: באסל אל-עדרה)

היישובים במסאפר יטא מחוברים זה לזה ולעיר המחוז יטא ברשת של כבישי עפר שהנסיעה עליהם קשה ממילא. עכשיו הם גם מצולקים בבורות עמוקים ובערמות סלעים שהשאיר הדחפור הצה"לי. התושבים נאלצים בכוחותיהם הדלים לפנות את הסלעים ולמלא את הבורות, כדי שהילדים יוכלו להגיע לבית הספר, וכדי שאפשר יהיה להגיע לבית החולים ביטא במקרה חירום.

צווי הביניים שבחסותם חזרו תושבי מסאפר יטא לבתיהם אוסרים עליהם לבנות, אבל החיים דורשים את שלהם. אז התושבים בונים והצבא מגיע והורס וחוזר חלילה, כבר שנים.

"אנחנו חנוקים", אומר לי אכרם אבו סובחי, כשהוא עומד על הריסות מבנה קטן שהצבא הרס לו בחרבת אל-פחית, שלעין העירונית שלי נראה כאילו היא ניצבת באמצע שממה הנמתחת למלוא העין. "עכשיו, הם לא רק הורסים את המבנים שאנחנו בונים. הם גם הורסים את הדרכים, ואנחנו לא יודעים איך לעבור ממקום למקום".

"אנחנו חנוקים. עכשיו, הם לא רק הורסים את המבנים. הם גם הורסים את הדרכים, ואנחנו לא יודעים איך לעבור ממקום למקום".

אל-ערדה מודאג מהעימותים התכופים עם המתנחלים, הכוללים לאחרונה גם אלימות, ירי והצתות. הוא מצביע על הגבעות מסביב, שעליהן נראים מאהלים. "המדינה הכריזה על הגבעות האלה כעל אדמות מדינה, ואז נתנה אותן למתנחלים. המתנחלים מתיישבים על כל גבעה כזאת וככה שולטים על השטח מלמעלה. זו אסטרטגיה חדשה שלהם.

אכרם אבו סובחי‎‎ (צילום: אמיר בן-דוד)
אכרם אבו סובחי‎‎ (צילום: אמיר בן-דוד)

"בכל מאהל כזה מתיישב מתנחל עם עדר כבשים. יחד איתו יש קבוצה של מתנחלים צעירים שמסתובבים עם מסכות. לפעמים אפילו 50 חבר'ה. לפעמים פחות. הם מאומנים ברוגטקות ובלזרוק אבנים מרחוק. הם שולחים רחפנים להפחיד את העדרים של הרועים הפלסטינים. כל זה התחיל השנה.

"הם שולחים רועים להתעמת עם הרועים שלנו. הם נכנסים עם העדרים שלהם לשטחים של הרועים הפלסטינים וכשאנחנו קוראים לצבא או למשטרה לוקח להם שעות להגיע. מה שקורה בינתיים זה שלרועים הפלסטינים יש פחות ופחות מקומות לרעות את העדרים שלהם. ככה הם משתלטים בהדרגה על העמק. דונם אחרי דונם".

"הם שולחים רועים להתעמת עם הרועים שלנו. מה שקורה בינתיים זה שלרועים הפלסטינים יש פחות ופחות מקומות לרעות את העדרים שלהם. ככה הם משתלטים בהדרגה על העמק. דונם אחרי דונם"

האם השילוב הזה של קרבות רועים ואבני קלע בסגנון דוד המלך, עם דחפורי הרס בסגנון מקס הלוחם בדרכים, רחפנים בסגנון נטפליקס ואסטרטגיית דונם ועוד דונם ברוח העלייה השנייה נועדו לשבור את רוחם של תושבי המקום ולהכשיר את הקרקע לגירושם הסופי של תושבי מסאפר יטא על ידי המדינה?

עו"ד עמר-שיף בטוחה שכן – אבל בכל זאת מצליחה לשמור על אופטימיות. "אני קוראת לזה שירת הברבור. אני לא מאמינה שמדינת ישראל תבצע ב-2021 פינוי של תושבים במשאיות ובאוטובוסים כפי שהיא עשתה בשנת 1999. אני לא מאמינה שנראה שוב מראות כאלה בהיקף כזה. בסוף, אני מאמינה שמדינת ישראל תגלה יותר שכל מעיוורון".

דחפור צה"ל הורס את דרכי הגישה למסאפר יטא, 23 ביוני 2021 (צילום: באסל אל-עדרה)
דחפור צה"ל הורס את דרכי הגישה למסאפר יטא, 23 ביוני 2021 (צילום: באסל אל-עדרה)
עוד 2,456 מילים
סגירה