בדרך לפגישה עם נידאל יונס בחרבת ג'ינבה אני חושב על ס. יזהר – על העמדה המוסרית האמיצה של "חרבת חזעה" ו"השבוי", ואיך הסיפורים ההם מסוף שנות הארבעים נותרו אקטואליים ורלוונטיים עד היום, יותר משבעים שנה אחרי פרסומם, בעיקר במחוז המדמם הזה, דרום הר חברון. הארץ בחוץ נטושה ופצועה ומזכירה גם את תיאורי הנוף של יזהר, שלא היו כמוהם ולא יהיו כמוהם בעברית.
איך ס. יזהר היה מתאר את דרך העפר המשובשת שעליה אנחנו נוסעים לעבר חרבת ג'ינבה, מזגזגים בין הבורות והסלעים, מגיחים בין קירות הכורכר הצהובים שסוגרים עלינו מימין ומשמאל, נפעמים למראה המרחבים שנפתחים למלוא העין? מה הוא היה כותב על המכונית העמוסה בבדואים, שחצי גופם מחוץ לחלונות, שדוהרים לעברנו כמו בסצנה מ"ממקס הלוחם בדרכים"? הוא כנראה לא היה נדרש להשוואה הוליוודית כזו.
אולי צריך לחזור לפסקת הפתיחה של "השבוי":
"מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות, בגריגי האלות, בבתות ורד-ההרים, ואף בגיאיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות, אותם זהרורי דורה מאווששים, בהקים זהובים ירוקים קיציים, שעפרם תחתיהם מרוגבב כאגוזים, שנמחקים לקמח אפור למגע-רגל, עם ניחוח קרקע עתיקה ובשלה וטובה – מאחר שבמדרונות ובעמקים היו משוטטים חשיפי צאן ואילו הזיתים שבראשי הגבעות הצלו על דמויות אחת כה ואחת כה – מסתבר שאי אפשר היה עוד לחדור פנימה בלי לעורר התרגשות, מה שנטל מיד את טעם הסיור".
אין לי מושג מהם בדיוק "גריגי האלות", "גאיות מתעכסים", "זהרורי דורה מאווששים" או "עפר מרובב כאגוזים שנמחקים לקמח אפור למגע רגל" – אבל בדרך לפגישה עם נידאל יונס בחירבת ג'ינבה, כל אלה נשמעים פתאום הגיוניים לחלוטין. וגם הפעם אי אפשר לחדור פנימה בלי שתתעורר התרגשות.
"את זה משה דיין חפר"
נידאל יונס בן 44. אבא לשלוש בנות ובן. אחרי שהשלים תואר בהנדסה כימית באוניברסיטת בגדד, הוא חזר לחרבת ג'ינבה, הכפר שבו נולד, שנמצא רק כמה מאות מטרים מהקו הירוק, והתקבל לעבודה ברשות הפלסטינית. בשנים האחרונות הוא גם מכהן בהתנדבות כיו"ר מועצת הכפרים של "מספאר יאטה" – המרחב הכפרי של העיר הפלסטינית הגדולה יאטה – שחרבת ג'ינבה היא אחת מהם.
הוא מוביל אותנו לתוך מערה מוצלת, שבה יושבים ילדים ומתבוננים בנו בסקרנות. אחד מהם נעלם וחוזר עם מגש ועליו כוסות תה מתוק וטעים. קרני השמש שחודרות מהפתח למעלה, משווה למערה מראה חלומי, מוזר. כאן – במערה הזו ממש – יונס נולד ב-1976. ממש כמו אביו וסבו, שנולדו במערה הזו לפניו. משפחתו, הוא מספר, חיה במערות האלה מאות שנים. הוא חוזר ומדגיש את זה, כי לעניין הזה יש חשיבות דרמטית בסיפור שלנו.
עד 1948, מספר יונס, משפחתו התפרנסה מחקלאות וממרעה, ובעיקר מחנות שבה מכרה מזון ושתיה לכל מי שעבר בסביבה. הכפר היה אז על אם הדרך שהוליכה מדרום לצפון, והסוחרים הבדואים היו מתעכבים כאן להתרעננות. המלחמה הפרידה בין חבלי הארץ, דרכי המסחר הישנות נחסמו בקווי גבול חדשים, וגם הפרנסה נפגעה אנושות.
הישראלי הראשון שיונס שמע עליו כשהיה ילד היה משה דיין. הוריו סיפרו לו על הגנרל הישראלי שתום העין, שהגיע לאזור ב-1968, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים והחל ללקט עתיקות מהמערות בסביבה. יונס זוכר איך כל שנות ילדותו הוריו היו מצביעים על כל מיני בורות ואומרים "את זה משה דיין חפר".
"יש פה אתר ארכאולוגי של אלפי שנים", הוא מספר, "כי זו הייתה דרך היסטורית של דורות. אבל האזור הפך להיות אזור גבול אחרי הסכמי שביתת הנשק של 48'. אנחנו פה ממש על הקו הירוק. הוא עובר כמה מאות מטרים מכאן. אחרי המלחמה, חרבת ג'ינבה הפכה להיות בעצם עיירת גבול. איבדנו הרבה מהאדמות שהיו לנו בצד השני של הקו הירוק, באזור ערד. והתנועה של האנשים נעצרה לחלוטין".
"מספאר יאטה" הוא האזור הכפרי של העיר יאטה. פזורים בו חירבות – כפרים – שבנויים על המערות המקוריות שבהם חיו המקומיים במשך דורות. 2,100 פלסטינים חיים במרחב כולו, מהם כ-350 בחרבת ג'ינבה, "אבל אם ישראל לא הייתה רודה בנו ומציקה לנו כל השנים, היו חיים כאן הרבה יותר", אומר יונס. "הרבה אנשים נשברו במהלך השנים ועזבו".
אלה שנשארו כאן, בלב השממה, מאד מפריעים לישראל. בשנות השבעים המדינה הכריזה על 30 אלף הדונם של מספאר יאטה כעל "שטח אש 918", קבעה שזהו "שטח צבאי סגור" והחלה להכביד את ידה כדי לגרש מהמקום את האזרחים.
כדי לגרש אזרחים בלי לעבור על החוק הבינלאומי, ישראל קבעה שכל מי שגר באזור הוא "דייר עונתי", ולא "תושב קבע", שאותו אי אפשר לגרש. המינהל האזרחי נאחז בטענה שלכל תושבי האזור יש משפחות ענפות ביאטה ודרשה מהם להתפנות לשם. "זה כמו שיבואו למישהו שקוראים לו כהן בישראל ויגידו לו 'יש הרבה בני משפחת כהן בתל אביב, אתה צריך לעבור לשם", אומר יונס וצוחק במרירות.
המינהל האזרחי נאחז בטענה שלכל תושבי האזור יש משפחות ענפות ביאטה ודרשה מהם להתפנות לשם. "זה כמו שיבואו למישהו שקוראים לו כהן בישראל ויגידו לו 'יש הרבה כהן בתל אביב, אתה צריך לעבור לשם"
כבר כמעט חמישים שנה מתנהלים סביב החירבות והמערות הללו, בפינה הנטושה והמבודדת הזו של העולם, עימותים אינסופיים, סיזיפיים, מתישים, לפעמים אלימים. יונס זוכר את הפינוי הראשון שעבר כילד בן תשע.
"ב-1985 הישראלים הגיעו ברמדאן, הרסו את כל המבנים ואטמו את המערות. חלק מהאנשים נשברו ועזבו לכפרים בטוחים יותר בצפון או ליאטה. אבל אנחנו נשארנו לישון כאן תחת כיפת השמיים.
"אחרי 17 יום, בעיד אל פיטר, הגיעו שוב ונתנו לנו עוד מכה. אז עברנו לחיות פה באוהלים. בכל פעם שהצבא היה מגיע, היינו מורידים את האוהלים, אבל נשארנו תמיד קרוב למערות שלנו. ככה חיינו עד תחילת שנות התשעים. אז אנשים התחילו לחזור לאט-לאט גם למערות. בדקו מה קורה, ראו שאפשר, וחזרו".
וכל הזמן הזה הוא לא זוכר הרבה פעילות צבאית ב"שטח הצבאי הסגור".
"כמעט שלא היו כאן תמרונים צבאיים. לפעמים הצבא היה מגיע באביב, בסביבות חודש מאי, עם הרבה טנקים וג'יפים, עושים בלגאן, הורסים את השדות ונעלמים. לעתים רחוקות היו גם אימונים של הליקופטרים שהיו יורדים מהאוויר, נוחתים, ממריאים ושוב נעלמים. אבל זה לא קרה הרבה. את רוב האימונים הצבא בכלל עושה דרומה מכאן".
עורך דין על כל מבנה
שנות המשא ומתן של הסכמי אוסלו לא זכורות ליונס כשנים יוצאות דופן.
"לא קרה כאן שום דבר מיוחד. שום דבר לא השתנה בחיים שלנו. משנות התשעים כמעט עד האינתיפאדה השנייה חיינו כאן במין שיגרה כזאת. מדי פעם האנשים של המנהל האזרחי היו באים, מחרימים עדר, הורסים פה ושם. זה היה מין משחק אכזרי כזה של חתול ועכבר. ככה עד הגירוש הגדול של שנת 2000.
"בחודש מרץ של אותה שנה הגיע הצבא, אסף את כל האנשים מהכפרים, ריכז את כולנו, העלה אותנו על משאיות והעיף אותנו מכאן, מחוץ לשטח האש. לא הסבירו לנו למה. לא אמרו מה אנחנו אמורים לעשות. רק שאסור לנו להיות יותר בשטח האש.
"הגיע הצבא, אסף את כל האנשים מהכפרים, ריכז את כולנו, העלה אותנו על משאיות והעיף אותנו מכאן, מחוץ לשטח האש. לא הסבירו לנו למה. לא אמרו מה אנחנו אמורים לעשות. רק שאסור לנו להיות יותר בשטח האש"
"רצו שנעבור לגור ביאטה, שבתחומי שטח A, כדי שהם יוכל לקחת את כל השטח הזה בלי האנשים שחיים עליו".
הדרמה ההיא הפנתה לרגע תשומת לב רבה לתושבי המערות של דרום הר חברון. חברי כנסת הגיעו ללמוד על הנעשה מקרוב. גם העיתונות הישראלית והתקשורת העולמית גילו לזמן מה עניין בסיפור (צבא חזק מול אזרחים עניים. אנשים שחיים במערות כמו בימי האבות. חבל ארץ שנשמר כמעט כמו בימים שרועה צאן אדמוני בשם דוד הסתובב כאן וחיפש את עצמו. סיפור טוב גם בעולם).
הוגשו עתירות לבג"ץ, שהוציא צו על תנאי שאסר את הגירוש. ומאז זה הסיפור – קרבות התשה משפטיים, על כל צריף, צינור ודרך. "הצו על תנאי שהוצא בעקבות הגירוש של 2000 התיר לאנשים להישאר כאן. אבל הוא לא מאפשר שום פיתוח ושום בנייה מעבר למה שכבר יש כאן. כל בניה שאתה רואה כאן היא בהכרח לא חוקית. וכל הזמן מגיעים לכאן מהמינהל והורסים דברים שאנחנו בונים. הורסים תשתיות מים. הורסים את הדרכים".
"כל בניה שאתה רואה כאן היא בהכרח לא חוקית. וכל הזמן מגיעים לכאן מהמינהל והורסים דברים שאנחנו בונים. הורסים תשתיות מים. הורסים את הדרכים"
מ–2011 פועל באזור פרויקט אירופי שתומך בתושבים, עם תרומה של כעשרת אלפים אירו לחודש, שמכסה בחודשי הקיץ השחונים את עלות קנייתם והובלתם של מי שתייה לבני האדם.
ב–2017 כוחות המינהל האזרחי והצבא הרסו את הדרכים לכפרים – שהמועצה הצליחה קודם לשקם במקצת, כדי להקל על התנועה אל הכפרים ומהם. המבצע יצא לדרך אחרי שעמותת הימין "רגבים" עתרה לבג"ץ, חשפה את הפשע הגדול של שיקום הדרכים באזור ודרשה מרשויות המדינה להתערב.
"הדרך החדשה והיקרה שסללה הרשות הפלסטינית בשטחי האימונים של צה"ל בהר חברון מאפשרת תנועה חופשית בין בקעת ערד להר חברון, להברחת סמים, נשים ואמצעי לחימה", טענו אז אנשי "רגבים". "עתרנו לבג"ץ לאחר פניות רבות למינהל האזרחי שלא מנע את העבודות.
"מדובר בציר הברחות חדש שהרשות הפלסטינית סללה לאחרונה בתוך שטח אימונים של צה"ל בהר חברון. הדרך הבלתי חוקית שאורכה כחמישה קילומטרים ממוקמת כולה על אדמות מדינה, ומאפשרת נסיעה נוחה יחסית גם לרכבים פרטיים. עלות הקמתה נאמדת ביותר מ-3 מיליון שקלים". והמדינה התערבה. שוב.
יונס מראה לי בטלפון שלו צילומים של שופלים צהובים שעולים על הצריפים, והורסים גם את דרך העפר המשובשת שהובילה אותנו לכאן. "הפעם האחרונה שהם הרסו בג'ינבה הייתה באוקטובר 2018. אבל לפני עשרים יום הרסו במרכז (חירבה סמוכה). ובגלל זה כל הזמן יש ברקע עבודה משפטית. יש לנו שרשרת של ארגונים ועורכי דין שעובדים למעננו בהתנדבות כל הזמן.
"כל דבר שאתה רואה כאן מסביב בעצם מועמד להריסה. על כל מבנה כאן יש איפשהו עורך דין, שעובד על זה שלא יהרסו אותו. בשלוש-ארבע שנים האחרונות הוצאו בערך 300 צווים שונים של הפסקת עבודה. כל צו כזה מחייב אותנו להגיש עתירה נגד ההריסה. זה מה שאני עושה כל הזמן. אין יום שאני לא מתאם בין אזרחים שגרים כאן לבין עורכי הדין השונים שעוזרים לנו. כל היום על זה. בטלפונים. בפגישות.
"כל דבר שאתה רואה כאן מסביב בעצם מועמד להריסה. על כל מבנה כאן יש איפשהו עורך דין, שעובד על זה שלא יהרסו אותו. בשלוש-ארבע שנים האחרונות הוצאו בערך 300 צווים שונים של הפסקת עבודה"
"אנשים פה חיים כל החיים שלהם בפחד. אף אחד פה לא יודע מה יקרה מחר. ככה זה כבר הרבה שנים. כשהתחילו לדבר על הסיפוח לפני חצי שנה, החשש הזה גדל עוד יותר. כי לאנשים אין מושג מה המשמעות של הדיבורים האלה. הם רק מפחדים שכל שינוי במצב יגרום לזה שיגרשו אותם ליאטה, כדי שסוף-סוף אפשר יהיה לקחת את השטח הזה בלי האנשים שחיים בו.
"אבל האנשים אומרים: כבר עמדנו בכל. כבר עברנו הכל. נעמוד גם בזה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו