צילום לא מתוארך של צעדת מוות שהובילו נאצים (צילום: באדיבות מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה)
באדיבות מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה

בחזרה לקצה הגיהינום

הצבא הגרמני כבר איבד הכל, אבל לא את הרצון להשמיד עוד ועוד יהודים ● עד היום לא ברור כמה בדיוק נרצחו במחנות הריכוז הניידים בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, תקופה שהוזנחה על ידי רוב ההיסטוריונים ● תערוכה חדשה שופכת אור על צעדות המוות

אלה היו הימים האחרונים של הנאצים, ובכל זאת הם לא ויתרו על התוכנית להשמדת העם היהודי. בחודשים ובשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה, הגרמנים פינו את מחנות הריכוז, והכריח מאות אלפי אסירים לצאת לצעדות מוות.

קשה לאמוד את המספר המדויק של הנרצחים בצעדות. רבים מתו לצד הדרך מתשישות, במסלולים שהתפתלו לעיתים לאורך מאות קילומטרים, בטריטוריה ההולכת ומתכווצת של גרמניה הנאצית. אחרים חוסלו בירייה כששירכו רגליים.

"צעדות המוות: עדויות וזיכרון", תערוכה חדשה בספריית וינר (צילום: באדיבות ספריית וינר)
"צעדות המוות: עדויות וזיכרון", תערוכה חדשה בספריית וינר (צילום: באדיבות ספריית וינר)

תערוכה חדשה בספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה מגלה, שהמערכה האחרונה הזאת של האכזריות הנאצית הפכה להיבט של השואה שלא זכה למספיק יחס. התערוכה, שמוצגת עד ה-27 באוגוסט, כוללת עדויות ניצולים שתורגמו לאנגלית בפעם הראשונה. היא משרטטת את המאמצים הראשונים שנעשו אחרי המלחמה לחקור את צעדות המוות ואת זהות הקורבנות. היא גם מאתגרת את התפיסה, שלפיה, הנאצים בודדו את האזרחים הגרמנים מהפשעים האפלים ביותר שביצעו.

"בזמן שהצעדות חצו קהילות ברחבי גרמניה, מחנות הריכוז הניידים האלה נכנסו לחייהם", כותבים פרופסור דן סטון וד"ר כריסטין שמידט, אוצרי התערוכה, במדריך הנלווה. "אף אחד לא יכול היה שלא לראות את האסירים הכחושים, החלשים, את הגופות שהיו פזורות לצדי הכבישים, את הברוטאליות של השומרים". התערוכה מדגישה איך רוב האחראים לצעדות המוות מעולם לא נענשו.

הדיווחים הראשונים על צעדות המוות הגיעו זמן קצר אחרי סוף המלחמה. ניצולים סיפרו עליהן לעובדי ההצלה במחנות העקורים ולסוכנויות שניסו לאתר נעדרים. דיווחי הניצולים היו לרוב מקוטעים וקשים לפענוח

צעדות המוות התרחשו בשלושה שלבים בזמן שצבאו של היטלר נסוג. בשלב הראשון, שיצא לדרך בקיץ 1944, פונו מחנות במזרח פולין ובמדינות הבלטיות. בינואר 1945 התחיל שלב חדש שעירב את האסירים במחנות הגדולים, ביניהם אושוויץ, בפולין הכבושה. עבור אסירים רבים, היעד הסופי היה אמור להיות ברגן בלזן.

פרופסור דן סטון, מאוצרי התערוכה "צעדות המוות: עדויות וזיכרון" (צילום: באדיבות המצולם)
פרופסור דן סטון, מאוצרי התערוכה "צעדות המוות: עדויות וזיכרון" (צילום: באדיבות המצולם)

חודשיים אחר כך הגיע השלב האחרון, ובו פונו המחנות בגרמניה עצמה. עד הכניעה הגרמנית, לפחות 35% מ-715 אלף האסירים שהוחזקו עדיין במחנות הריכוז בינואר 1945, מתו. אלה שנאלצו להשתתף בצעדות המוות הגיעו מכל לאום באירופה. היהודים, שנרצחו במספרים גדולים במיוחד, זכו ליחס האכזרי ביותר.

עדויות חיוניות מאוד

הדיווחים הראשונים על צעדות המוות הגיעו זמן קצר אחרי סוף המלחמה. הניצולים סיפרו עליהן לעובדי ההצלה במחנות העקורים ולסוכנויות שניסו לאתר נעדרים. החוקרים שאספו עדויות לקראת משפטי פשעי המלחמה והוועדות ההיסטוריות אספו גם את העדויות החשובות האלה. היום נמצאים בספריית וינר כ-45 עדויות מגוף ראשון על צעדות המוות, שעברו תהליכי דיגיטציה וזמינים לראשונה אונליין.

תיעוד חשאי ולא מתוארך של צעדה שכפו הנאצים (צילום: מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה)
תיעוד חשאי ולא מתוארך של צעדה שכפו הנאצים (צילום: מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה)

כפי שהתערוכה מבהירה, דיווחי הניצולים היו לרוב מקוטעים – שיקוף של האלימות השרירותית ואופיים הכאוטי של צעדות המוות – ולכן קשים לפיענוח. יחד עם זאת, הם מספקים עדות חיונית ברמה ההיסטורית בנוגע לתנאים המחרידים בצעדות ועל איך הצליחו חלק מהניצולים לשרוד אותן.

הניצול ההונגרי אישטבן קלאובר, למשל, מספק תיאור גרפי באוגוסט 1945 על "הזוועות שלא ניתן לתאר", שאיתן נאלצו להתמודד הצועדים בצעדת המוות לדכאו בימים האחרונים של המלחמה.

"מה שמנע מכל כך הרבה אסירים לנסות ולברוח הייתה המחשבה על חודשים של שיטוט ביערות, מתוך פחד מצמית ותמידי שייתפסו", סיפר ליאון יונגר, ניצול מחנה הריכוז פלוסנבירג, ב-1959

"אז התחיל הסבל האמיתי", סיפר לוועדה הלאומית ההונגרית לטיפול במגורשים. "אחרי שלושה ימים של הליכה הגענו לגליביצה. למחרת נלקחנו לבוכנוואלד. לקחו לנו 11 ימים להגיע לשם. נסענו בקרונות תובלה פתוחים כשסופה פראית סביבנו, לבשנו את בגדי הקיץ המרופטים שלנו, לא היו לנו שמיכות ולא היה לנו אוכל או מים. השומרים לא היו מרוצים ממאות האנשים שמתו מתשישות אז הם השתמשו בשיטות קיצוניות יותר: הם תקפו אותנו במכונות ירייה".

מתוך 10,000 האסירים שיצאו למסע, נזכר קלאובר, רק 2,000 הגיעו לדכאו ב-27 באפריל 1945. "כולנו היינו קרובים למוות", מסתיים תיאורו.

ניסיונות הבריחה, נזכרו אסירים אחרים, היו מסוכנים, והשומרים גבו מחיר גבוה מאלה שניסו וכשלו. "מה שמנע מכל כך הרבה אסירים לנסות ולברוח הייתה המחשבה על חודשים של שיטוט ביערות, מתוך פחד מצמית ותמידי שייתפסו", סיפר ליאון יונגר, ניצול מחנה הריכוז פלוסנבירג, ב-1959.

"כל עוד היה לך מספיק כוח ויכולת לצעוד, נצמדת לחיים יותר מדי מכדי לספק אותם בניסיון בריחה קרוב כל כך לסוף המלחמה. וכשאיבדת את הכוח הפיזי שלך, גם הרצון והנחישות – הדרושים כדי לברוח – אבדו איתו". בנוסף, ציין יונגר, למרות שהאסירים הניחו שהמלחמה עומדת להסתיים במהירות, "לא היה לנו מושג שהחיילים האמריקאים כל כך קרובים אלינו".

אייבי קניל (צילום: Holocaust Survivors Friendship Association)
אייבי קניל (צילום: Holocaust Survivors Friendship Association)

תחושת חוסר התקווה שהרגישו כמה מאלה שניצלו מודגמת במילותיה של איבי קניל, ששוחררה מצעדת מוות לעבר ברגן בלזן. "הזמן איבד מחשיבותו", היא נזכרה. "בניגוד לחבריי, לא היה לי שום רצון לחזור הביתה. הייתי בטוחה שאף אחד לא מחכה לי שם. הרגשתי שלא משנה מה אעשה או מה יקרה לי. לא הייתה שום אופוריה, שום אושר".

סיפורו של יוג'ין בלק, נער יהודי ששרד את אושוויץ, בוכנוואלד וצעדת המוות מדורה-מיטלבאו לנורדהאוזן במרץ 1945, מציע רסיס נדיר של אור בסיפור אפל לגמרי. הוא חי אז שבעה ימים ברכבת, "הרכבת הייתה עוצרת, הדלתות היו נפתחות והיינו צריכים לזרוק החוצה את המתים" – לפני שהמסע המשיך לברגן בלזן. המחנה, הוא נזכר, "היה גיהינום". עם השחרור, בן ה-17 שגילה שאיבד כמעט את כל משפחתו, עבד כמתורגמן עבור הצבא הבריטי. שם פגש את אשתו לעתיד, אנני, שאיתה עבר לגור באנגליה ב-1949.

היו מקרים שבהם תועדו החששות והתקוות של אלה שלא ניצלו בצעדות, כפי שמראה התערוכה. השיר האחרון שכתב המשורר ההונגרי הנודע מיקלוש רדנוטי, שנרצח בצעדה מבור (היום באוסטריה) לכיוון אוסטריה נמצא במחברת שלו. המחברת נמצאה על גופתו של רדנוטי אחרי שהוצאה מקבר אחים אחרי המלחמה.

יוג'ין בלק בפאדרבורן (צילום: באדיבות משפחת בלק)
יוג'ין בלק בפאדרבורן (צילום: באדיבות משפחת בלק)

מסר מדויק נוסף נמצא על פיסת נייר שנמצאה בחפצים האישיים של אחד מ-140 קורבנות צעדת המוות שהוצאו מקברם ליד נינבורג וורם וואלד שבגרמניה, בגבול הצ'כי. "עכשיו אני יודע שלעולם ובשום מקום לא ארגיש שמח כמו כשאני איתך", נכתב שם. החפירות האלה היו חלק ממאמץ אדיר של בנות הברית אחרי המלחמה, שנערכו על ידי מה שיהפוך לשירות האיתור הבינלאומי (ITS) לזהות את קורבנות צעדות המוות. ראשי עירייה מקומיים הונחו לספק לבנות הברית מפות של בתי הקברות.

עובדי שדה ניסו לאתר את מסלולי צעדות המוות, לאתר מקומות שבהם נקברו הקורבנות, ואחרי אישור מהרשויות הצבאיות, לחפור החוצה גופות. אבל מה שהתערוכה מתארת כתהליך פורנזי מבעית, חשף רק לעיתים את זהות הקורבנות. פינוי מחנה פלוסנבירג באמצע אפריל 1945 היה צעדת המוות הראשונה שנחקרה על ידי אגף המסמכים והאיתור של סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות (אונרר"א), גוף שקדם לשירות האיתור הבינלאומי.

"בשלבים האחרונים של המלחמה, הרצח אירע פנים אל פנים, בציבור, בקני מידה אדירים", מציינים האוצרים. זה מוצג, למשל, בצילומים חשאיים שצילמה מריה סיידנברגר בצעדה הכפויה לדכאו, כשזו עברה ליד בית משפחתה

במשך כמה ימים, רוב 45 אלף האסירים של המחנה אולצו לצאת מהמחנה למספר כיוונים. צוות החקירה של אונר"א, שנועד לשמש מודל לניסיונות עתידיים לאתר את מסלולי צעדות המוות, הפיק לבסוף שלושה כרכים עבי כרס של מחקר וארכיון, שכולל מפות, עדויות פורנזיות וצילומים. הם גם הצליחו לזהות את אתרי הזוועה ואת הקברים לאורך המסלול לכיוון העיר הבווארית קאם. המוקד העיקרי של החקירה, כפי שהבהירה הסקירה של ITS, הייתה "לזהות את הקורבנות ולא לספור קברים או להרשיע את הנאצים שאחראים לרצח ההמוני הזה".

ד"ר כריסטין שמידט, משנה למנהל וראש מחלקת המחקר בספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה (צילום: Toby Simpson / Adam Soller)
ד"ר כריסטין שמידט, משנה למנהל וראש מחלקת המחקר בספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה (צילום: Toby Simpson / Adam Soller)

אבל גם לשירות האיתור הבינלאומי היו דעות קדומות משל עצמו. ב-1959 יצרה לינה אקסל קשר עם השירות כדי לברר האם אביה, קרל פרנץ, עודנו בחיים. הוא גורש לאושוויץ ומאוחר יותר הועבר לבוכנוואלד. דוח שנכתב אחרי הוצאת הגופות בנינבורג וורם וואלד ציין את קיומו של ארנק ובו תמונות של ילדיו ורעייתו, שנמצאו על גופתו של פרנץ באתר הקבורה. אבל ברוח היחס הבעייתי שקיבלו בני רומה וסינטי לעיתים מה-ITS, אקסל לא קיבלה מידע על גורל אביה ומקום קבורתו.

ייתכן שאחד ההיבטים המזעזעים ביותר של צעדות המוות הוא האופן שבו הן איתגרו את התפיסה, שלפיה, השואה הייתה "רצח עם תעשייתי". "בשלבים האחרונים של המלחמה, הרצח אירע פנים אל פנים, בציבור, באופנים אכזריים ובקני מידה אדירים", מציינים אוצרי התערוכה. זה מוצג, למשל, בצילומים חשאיים שצילמה מריה סיידנברגר בצעדה הכפויה מבוכנוואלד לדכאו, כשזו עברה ליד בית משפחתה בהרברטסהאוזן, צפונית למינכן.

צלם משטרתי, חוקרים לזיהוי פלילי ועובדים נוספים באתר שבו קבורים קורבנות של הנאצים, 1949 (צילום: הארכיון הדיגיטלי של ITS, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה)
צלם משטרתי, חוקרים לזיהוי פלילי ועובדים נוספים באתר שבו קבורים קורבנות של הנאצים, 1949 (צילום: הארכיון הדיגיטלי של ITS, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה)

אמה של סיידנברגר נתנה לאסירים תפוחי אדמה – בכך היא משקפת את האופן שבו חלק מהגרמנים ניסו לתת לאסירים אוכל ומים. הפעולה עצמה הייתה מסוכנת, אלה שיצאו לסייע לאסירים אוימו על ידי השומרים. ובכל זאת, היו אזרחים גרמנים שעזרו לאסירים והציעו להם מקלט בבתיהם.

אבל מופעים כאלה של התנגדות היו נדירים מאוד. חלק מהאזרחים סירבו לתחנוני המזון של אסירי הצעדות. אחרים ירו באסירים או סייעו ללכוד אסירים שברחו והסתתרו. גאבור טלר, שורד יהודי שהיה בצעדה מפלוסנבירג לווטרפלד, נזכר: "אף אחד לא רצה לקחת אותנו. ראשי הערים, מהעיר או מהכפרים, אמרו לנו שהם לא ילכלכו את הכפר שלהם ביהודים".

מסר מדויק נמצא על פיסת נייר שנמצאה בחפציו של אחד מ-140 קורבנות צעדת המוות שהוצאו מקברם ליד גבול גרמניה-צ'כיה. "עכשיו אני יודע שלעולם ובשום מקום לא ארגיש שמח כמו כשאני איתך", נכתב שם

באופן צפוי, מעט מהאזרחים שסייעו ברדיפת האסירים שילמו מחיר. רק שלושה נתבעו אחרי המלחמה בגרמניה המערבית. הניסיון לעשות צדק נתקל בבעיה: השורדים לא ידעו או לא יכלו לזכור את שמם של הפושעים. אלה שארגנו את הצעדות, הורו או השתתפו ברצח האסירים, חמקו ממשפט צדק.

תיעוד חשאי ולא מתוארך של צעדה שכפו הנאצים (צילום: מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה)
תיעוד חשאי ולא מתוארך של צעדה שכפו הנאצים (צילום: מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה)

לדוגמה, באפריל 1945, גרהרד תיל, מנהיג מקומי של המפלגה הנאצית, הורה על רצח אכזרי ליד העיירה גרדלגן. באירוע הזה נרצחו כאלף עובדי כפייה שפונו ממחנות הריכוז דורה-מיטלבאו והאנובר-שטוקן. למרות ניסיונות של תיל לכסות על עקבותיו באמצעות שינוי שמו, הוא נחקר במערב גרמניה בשנות ה-60 וה-80. אך הוא מעולם לא הורשע ומת בשלווה ב-1994.

להשפיל את הגרמנים

ובכל זאת, היו כמה אזרחים גרמנים שנדרשו להתמודד עם ההשלכות של צעדות המוות. עשרה ימים אחרי הטבח, כשהעיירה כבר נכבשה על ידי בנות הברית, הורו הרשויות האמריקאיות לכלל אוכלוסיית גרדלגן להתאסף בכיכר המרכזית. התושבים נדרשו לשאת צלבים לבית הקברות המקומי ולהתקין אותם מעל קברי עובדי הכפייה שנרצחו.

תושבי גרדלגן שבגרמניה התכנסו בהנחיית הצבא האמריקאי בכיכר העיר כדי לצעוד לבית העלמין הסמוך על מנת לטעת צלבים במקום (צילום: Stiftung Gedenkstätten Buchenwald und Mittelbau-Dora National Archives Records Administration)
תושבי גרדלגן שבגרמניה התכנסו בהנחיית הצבא האמריקאי בכיכר העיר כדי לצעוד לבית העלמין הסמוך על מנת לטעת צלבים במקום (צילום: Stiftung Gedenkstätten Buchenwald und Mittelbau-Dora National Archives Records Administration)

במקומות אחרים שבהם נתקלו כוחות הברית באתרי טבח, הורו לאוכלוסייה המקומית לחפור החוצה את הקברים, לבנות ארונות קבורה ולהעניק לקורבנות קבורה הולמת. במה שתואר על ידי אחד ההיסטוריונים כ"עימות כפוי", הפעולות האלה, כפי שמצוין בתערוכה, "תוכננו להשפיל ולהוכיח את העם הגרמני על הפשעים שבוצעו בשמו".

סטון טוען שקשה להסביר מדוע צעדות המוות הוזנחו בדרך כלל על ידי ההיסטוריונים. ייתכן שזה משקף את העובדה שהשלבים האחרונים של המלחמה, באופן כללי ולא רק בכל הנוגע לשואה, הוזנחו על ידי החוקרים – למעט היסטוריונים צבאיים "בגלל שהיו כאוטיים ומבלבלים, במובנים מסוימים, היה קל יותר לעבור מהתקופה של הרצח ההמוני לשחרור המחנות". יחד עם זאת, הוא מאמין, "ניתן ללמוד מצעדות המוות די הרבה על אופי הנאציזם והרייך השלישי בימיו האחרונים".

חלק מהגרמנים ניסו לתת לאסירים אוכל ומים. הפעולה עצמה הייתה מסוכנת, אלה שיצאו לסייע לאסירים אוימו על ידי השומרים. ובכל זאת, היו אזרחים גרמנים שעזרו לאסירים והציעו להם מקלט בבתיהם

וכמו בכל דבר הנוגע לשואה, בלתי אפשרי להבין מדוע צעדות המוות התרחשו, והתערוכה משאירה במכוון את השאלה הזאת פתוחה. אך היא מדגישה שהכוח לדון לחיים או למוות היה נתון, לעיתים קרובות, בידיהם של שומרים מסוימים. כפי שטען ההיסטוריון דניאל בלטמן – "ההחלטות המקומיות האלה היו אלה שהפכו את הפינויים לנתיבי רצח".

החץ בשרטוט של בית הקברות מציג את מקום קבורתם של שלושה אזרחים לא גרמנים (צילום: הארכיון הדיגיטלי של ITS, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה)
החץ בשרטוט (בצד שמאל, למטה) של בית הקברות מציג את מקום קבורתם של שלושה אזרחים לא גרמנים (צילום: הארכיון הדיגיטלי של ITS, ספריית וינר לחקר התקופה הנאצית והשואה)

מאוד ייתכן שדבריו של תומס בורגנטל בן ה-80, שהיה בן עשר בלבד כשאולץ לצאת לצעדת מוות אחרי פינוי אושוויץ, הם ההסבר הפשוט ביותר. "בינואר 1945 גרמניה נלחמה כדי לשרוד, ובכל זאת המשטר הנאצי היה מוכן להשתמש במשאביו המתדלדלים במהירות – שירותי הרכבות, דלק ולוחמים – כדי להעביר אסירים מורעבים למחצה וגוססים מפולין לגרמניה. האם זה היה כדי למנוע מאיתנו ליפול לידי בנות הברית או כדי לשמור על אספקת עובדי הכפייה של גרמניה? קשה להבין את הטירוף הזה, אלא אם כן חושבים על כך כמשחק שרקחו אסירים בבית חולים פסיכיאטרי לפושעים חולי נפש".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אבי ז"ל מת עלי כשהייתי בן 9, הוא חלה נפשית מהשואה בפולין. השואה היא סמל, סימן, לכך שההפתעות בעולם יכולות להיות הכי דמיוניות, הכי לא צפויות. במעבר חד, אולי כדאי למנהיגי העולם להבין שכדה"... המשך קריאה

אבי ז"ל מת עלי כשהייתי בן 9, הוא חלה נפשית מהשואה בפולין. השואה היא סמל, סימן, לכך שההפתעות בעולם יכולות להיות הכי דמיוניות, הכי לא צפויות. במעבר חד, אולי כדאי למנהיגי העולם להבין שכדה"א לא חסין משום הפתעה, כולל השמדה עצמית: הקפיטליזם והטייקונים זה השמדת כדה"א – מדעית!

עוד 1,736 מילים ו-1 תגובות
סגירה