כמו ריטואל עונתי, עולה מדי שנה, בדיוק באותו תאריך, השאלה אם להאריך או לא את אותה הוראת שעה שתכליתה מניעת איחוד משפחות. כך כבר 18 שנה, מאז נולדה הוראת השעה הזאת ב-2003.

לכן אפשר כבר לומר בצורה ברורה: לא מדובר בחוק הגירה, או בחוק כניסה לישראל, או בחוק התאזרחות, ואפילו לא בחוק שנועד לשמור על ביטחוננו. מדובר בעוד חוק בשרשרת החוקים שמקדמים ומתחזקים את העליונות היהודית במדינה.

כמו חוק השבות, שמאפשר עלייה לישראל ליהודים או לבני משפחה גרעינית של יהודים, או חוק הלאום, שמקבע את זכויות היתר של הלאום היהודי בשדות ומישורים שונים במדינה – ואלה רק חלק מהחוקים שנועדו לחזק את העליונות היהודית תחת שם מכובס כזה או אחר.

אפשר כבר לומר בצורה ברורה: לא מדובר בחוק הגירה, או בחוק כניסה לישראל, או בחוק התאזרחות, ואפילו לא בחוק שנועד לשמור על ביטחוננו. מדובר בעוד חוק בשרשרת החוקים שמקדמים את העליונות היהודית במדינה

נקדים ונאמר: לכל מדינה יש זכות להחליט מי ייכנס ומי לא ייכנס בשעריה. אין שום חובה לנמק את ההחלטות והקביעות האלה. למדינה יש גם זכות להגן על עצמה מפני איומים ביטחוניים, וגם מפני מגמות שעלולות לשנות את פני החברה באופן שהחברה לא רוצה שיקרה.

אבל חוק האזרחות בואך מניעת איחוד משפחות הוא אף אחד מאלה. החוק הזה נועד למנוע באופן קונקרטי איחוד משפחות של פלסטינים אזרחי ישראל – כאלה שאמורים ליהנות משוויון אזרחי מלא. לא רק על פי ערכיה של מגילת העצמאות, ולא רק בהתאם להצהרות של מנהיגים ונבחרי ציבור, ואפילו של בית המשפט העליון. החוק נועד למנוע איחוד משפחות של אזרחי ישראל שנישאו לתושבי השטחים שצה"ל שולט בהם. או בשפה פחות מכובסת: פלסטינים תושבי הגדה המערבית.

כשהוצגה הוראת השעה הזאת לראשונה בפני הממשלה, אי שם בשנת 2003, זה היה בימים המדממים של האינתיפאדה השנייה. יותר מאלף אזרחים ישראלים נהרגו ואלפים נפצעו באוטובוסים מתפוצצים ובפיגועים רבים אחרים. התסכול של ראשי המדינה וכוחות הביטחון היה גדול משום שלא הצליחו למנוע את הסידרה הבלתי נגמרת של הפיגועים.

אחד מהכלים שהונח על שולחן מקבלי ההחלטות היה למנוע את איחוד המשפחות, שמא ישתמשו במנגנון הזה כדי להכניס לישראל גורמים עוינים שעלולים חלילה לנצל את המעמד ולבצע פיגועים. זו התשתית לאותה הוראת שעה. ומאז היא מתחדשת מדי שנה.

התסכול של ראשי המדינה וכוחות הביטחון היה גדול משום שלא הצליחו למנוע את הסידרה הבלתי נגמרת של הפיגועים. אחד מהכלים שהונח על שולחן מקבלי ההחלטות היה למנוע את איחוד המשפחות

שתי עתירות הוגשו לבג"ץ נגד הוראת השעה הזאת. שתיהן נדונו בהרכב מורחב של 11 שופטים. אחת פורסמה ב-2006 והשנייה בשנת 2012. שתיהן נדחו על חודו של קול. בשני העתירות נטען כי לא נשקלה מספיק זכותם של האזרחים להתאחד עם בני משפחה שלהם מול זכותה של המדינה להגן על אזרחיה. או מול זכותם של כלל האזרחים להגן על עצמם מפני מפגעים פוטנציאליים.

הבסיס לדחיית העתירות היה ביטחוני. במסגרת הדיון מסרה המדינה לבג"ץ נתון, לפיו 26 פלסטינים תושבי השטחים שקיבלו מעמד בישראל מכוח נישואין היו מעורבים בטרור.

מאז חלפו שנים, ולמרות שמשרד הפנים פירסם נתונים חדשים, התמונה נותרה לא ברורה. בכל שנה מוגשות בממוצע כ-800 בקשות לאיחוד משפחות של תושבי השטחים. עוד דווח, שבשנים 2018-2020 אף פלסטיני שקיבל מעמד בישראל מתוקף איחוד משפחות לא היה מעורב בפעילות טרור. בשנים 2001-2020 נרשמו 109 מקרים שבהם פלסטינים שנכנסו לישראל מתוקף החוק והיו מעורבים בטרור.

יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ רם בן ברק מיש עתיד לא ידע להשיב על השאלה ששאל העיתונאי ניר גונטז' מהארץ: מה מספר הפלסטינים שעשו שימוש לרעה בחוק.

העובדות מצביעות על כך שהאיום הביטחוני הפך פחות ופחות רלוונטי עם השנים. ולכן עולה השאלה מה המוטיבציה להמשיך ולהאריך את הוראת השעה למרות הפגיעה הממשית בזכותם של אזרחי המדינה (הערבים) לממש את זכותם לחיות במדינה עם בני המשפחה שלהם.

האיום הביטחוני הפך פחות רלוונטי. לכן עולה השאלה מה המוטיבציה להמשיך בהארכת הוראת השעה, למרות הפגיעה הממשית בזכות אזרחי המדינה (הערבים) לממש את זכותם לחיות במדינה עם בני משפחתם

התשובה היא כנראה הנימוק הדמוגרפי. כלומר: הרצון להשתמש בעוד מנגנון חוקי כדי למנוע כניסה לישראל של מוסלמים בכלל ושל מוסלמים פלסטינים בפרט. או בשפה אחרת: שימור העליונות היהודית.

זה לא סוד שהמרכיב היהודי בהגדרתה של המדינה הלך בשנים האחרונות והתחזק על חשבון המרכיב הדמוקרטי.

אחרת אין צורך בחוק הזה, משום שבחוק האזרחות ובשורה נוספת של חוקים יש מנגנונים שמאפשרים למדינה למנוע כניסה על בסיס פרטני. אבל ההתעקשות להמשיך להיאחז בחוק המונע איחוד משפחות, כמוה כנעיצת אצבע בעין של אזרחי ישראל הערבים, תחת איצטלה ביטחונית. כי זה תמיד המימד הביטחוני שיכול להציל אותנו מפני עצמנו ותמיד יכול לכבס כל מימד גזעני של המדינה כלפי אזרחיה הערבים.

ענת סרגוסטי היא עיתונאית, פרשנית, יוצרת דוקומנטרית, עורכת, פמיניסטית. יו״ר בהתנדבות של עמותת ״כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים״. הייתה במשימות עיתונאיות בעזה, בביירות, ברמאללה, בעמאן ובקהיר. גרה בתל אביב, בעלת תואר שני במשפטים מאוני. תל אביב. בת גאה למשפחת סרגוסטי שנמצאת כאן מגירוש ספרד.