בעקבות החלטת בג"ץ השבוע, שהתירה לזוג גברים להשתמש בשירותי פונדקאות גם בארץ, היו במערכת הפוליטית מי שבירכו ומי שגינו. "זה יום היסטורי לקהילת הלהט"ב ולחברה הישראלית כולה", אמר שר הבריאות ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ. ואילו מנגד, ח"כ אריה דרעי, יו"ר ש"ס, הזהיר כי זו "פגיעה חמורה ונוספת בזהותה היהודית של מדינת ישראל".

"זה יום היסטורי לקהילת הלהט"ב ולחברה הישראלית כולה", אמר שר הבריאות הורוביץ, יו"ר מרצ. מנגד, ח"כ דרעי, יו"ר ש"ס, הזהיר מ"פגיעה חמורה נוספת בזהות היהודית של ישראל"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הורוביץ ודרעי חלוקים ביניהם לגבי הערכת החיוב והשלילה שבפסיקת בג"ץ, אבל הם לגמרי מסכימים על העיקרון הבא: כיום בישראל, בתי-המשפט הם הכלי המרכזי לקידום ענייני הקהילה הגאה (כשמבחינת הורוביץ זו התפתחות חיובית, ומבחינת דרעי – שלילית).

המצב הקיים עד היום, בו פונדקאות הייתה אסורה על זוגות גברים – היה ביטוי לאפליה הומופובית, ולכן היה פסול. את תיקון האפליה הפסולה הזו, כדי להתקדם לשוויון, אפשר היה לעשות בשני אופנים – להתיר פונדקאות גם לזוגות גברים (כפי שפסק בג"ץ), או לאסור על פונדקאות מסחרית באופן כללי.

אני חושב שלעמדה השנייה יש יותר יתרונות מאשר חסרונות, ושהגיע הזמן שבקהילת הלהט"ב נפתח יותר מודלים של הורות שאינם מתבססים על הפיכת תהליך ההיריון לסחורה הנסחרת בשוק, בצורה שפוגעת בנשים. לדוגמה: אימוץ או הורות משותפת.

הדעות בעד ונגד פונדקאות מסחרית ממשיכות להישמע, ולייצר דיון ער לא רק בין הקהילה הגאה לבין יריביה הפוליטיים, אלא גם בתוך הקהילה הגאה. אבל לשולי הדיון הזה נדחקה שאלה לא פחות חשובה: האומנם בתי-המשפט צריכים להיות הזירה המרכזית שמשמשת אותנו במאבק למען שינוי מציאות של אפליה להט"בפובית?

מאוד מדאיג לראות את המצב הפוליטי בו נמצאת קהילת הלהט"ב כבר שנים רבות, כאשר המסלול להרחבת זכויות להט"ב עובר ברובו באמצעות פסיקות תקדימיות של בג"ץ, במקום באמצעות דרך המלך של השינוי הפוליטי, שהיא – בחקיקה בכנסת ובהחלטות ממשלה.

המצב הפוליטי של קהילת הלהט"ב מדאיג, כשהמסלול להרחבת זכויותיה עובר ברובו בפסיקות תקדימיות בבג"ץ במקום בדרך המלך של השינוי הפוליטי, חקיקה

לא צריך לוותר על עתירות של אנשים פרטיים או של ארגוני חברה אזרחית לבתי-משפט, בתקווה שהשופטים יפסקו בעדנו. זה מסלול לגיטימי, נחוץ, שגם הביא, מביא ויביא הישגים. אבל אסור להסתכל על עתירות לבתי-משפט בתור הדרך העיקרית בה נשיג שינוי.

כדי לחולל את השינוי הזה, אנחנו צריכים לייצר רוב בציבור שתומך בעמדתנו, ולתרגם את הרוב הזה לכוח בתוך המוסדות הפוליטיים. לדוגמה: להביא למצב בו מרבית חברי הכנסת יחושו שהם לא יכולים אלא להצביע בעד חקיקה פרו-להט"בית, ושהם ישלמו מחיר אם לא יצביעו בעדה. 

זה לא המצב כיום. למרות שיש דעת קהל נרחבת שתומכת באיסור אפליה במקומות העבודה ובדיור, ושתומכת בשוויון בנישואין, התמיכה הזו שקיימת בציבוריות הישראלית – לא מתורגמת לתמיכה בתוך המוסדות הפוליטיים.

בשנת 2014 אישרה הכנסת תיקון לחוק זכויות התלמיד, האוסר אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית. מאז נחקק החוק הזה – ביוזמת דב חנין – לא השלימה הכנסת חקיקה של אף חוק בעד זכויות להט"ב. שבע שנים עברו – ואפס חוקים נחקקו.

הסכנה שבהסתמכות על עתירות לבג"ץ היא יצירת "מסלול עוקף ציבור". באופן הזה מונחלות בקרב קהילת הלהט"ב תפיסות שמאמינות, כי ניתן להתקדם לשוויון על אף ולמרות החברה שאנחנו חיים בה, במקום בזכות ובאמצעות החברה שאנחנו חיים בה. אני מזהה שכבר מתפתחות בתוך קהילת הלהט"ב גישות שמציעות שנדלג על עבודה של שכנוע ושל שינוי, ונסתפק בליטיגציה משפטית או בלובינג.

ב-2014 אישרה הכנסת, ביוזמת דב חנין, תיקון לחוק זכויות התלמיד, האוסר אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית. מאז לא השלימה הכנסת חקיקה של שום חוק בעד זכויות להט"ב

כדי שנתקדם לשחרור קהילת הלהט"ב מהמציאות של אפליה ודיכוי, אין תחליף להתארגנות העצמית שלנו. אין תחליף ליצירת ארגונים, מסגרות, קבוצות ותנועות שיפעלו בזירה הציבורית על מנת לעצב את דעת הקהל, לחנך, לשכנע, להשפיע, למחות, ולבנות כוח.

באופן היסטורי, כל תנועת שחרור חברתית גדולה ידעה לעשות את זה. המאבק לפני מאה שנים על זכות הצבעה לנשים כלל התארגנות המונית של נשים (אז עוד לא ממש קראו לזה "פמיניסטיות"). גם המאבק בארה"ב בעד זכויות אזרח לאפרו-אמריקאים לא נשען על בתי-משפט בלבד, אלא על ארגון קהילתי של אנשים, על מחאה פוליטית ועל בניית תנועות המוניות.

בדומה, גם המאבק למען להט"ב בישראל צריך שיהיה מאבק פוליטי. אנחנו נעשה את זה בעצמנו, בידיים שלנו, תוך שיכנוע ובניית רוב בתוך החברה שלנו – או שזה לא יקרה כלל.

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד نقف معًا‏". עבד כמורה במשך למעלה מעשור, ובמקביל היה פעיל חברתי ופוליטי ביוזמות שונות. כיום עובד כאורגנייזר בעומדים ביחד, ומסייע לאנשים ברחבי הארץ להתארגן במעגלים מקומיים במסגרת התנועה.