אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
חֻרְבָּן 94

יציאת מצרים, חנוכה ופורים, צום יום כיפור, שבועות - כל אלה נוכחים בחיינו, החילונים, גם אם רק כפולקלור, גם אם רק כחוויות ילדות, גם אם אנחנו מתקשים להיזכר מתי בעצם היינו בבית כנסת בפעם האחרונה. ט' באב? בית המקדש? "אגדת חורבן"? מצטערים, כבר צמנו במשרד

האורות בסינמטק עלו בתום "אגדת חורבן", סרטו החדש של גידי דר. הזדחלנו החוצה אל הערב העירוני המעיק עם תחושת מחנק בגרון, שליוותה אותנו עוד כמה שעות, עד שהתפוגגה. כאילו נשאב האוויר מהעולם שבחוץ.

אולי בגלל סופו שובר הלב של הסרט (אין כאן ספוילר, אלא אם עוד לא התעדכנתם שבית המקדש השני חרב וירושלים נהרסה), ואולי כי באמת נשאב האוויר מהעולם ואנחנו הולכים למות מחום באב ובאלול – וגם כשייאסף תשרי וימות עימם, סביר שהמצב לא ישתפר בהרבה.

סיבה טובה לברך על מזלנו הטוב. זה היה כנראה תענוג מפוקפק להידחק לבית המקדש בקיץ, כשאש התמיד בערה במזבח, השמש המזרח תיכונית קפחה על חומות ירושלים ולאף אחד – כולל הכהן הגדול – לא היה מושג לאן נעלם השלט של המזגן.

זה היה כנראה תענוג מפוקפק להידחק לבית המקדש בקיץ, כשאש התמיד בערה במזבח, השמש המזרח תיכונית קפחה על חומות ירושלים ולאף אחד – כולל הכהן הגדול – לא היה מושג לאן נעלם השלט של המזגן

אנחנו נכנסים עכשיו לסוף השבוע של ט' באב. בבתי הכנסת ברחבי העולם יתאבלו המתפללים על העיר האהובה שחרבה, בוכה בלילות ודמעותיה זולגות על לחייה, כי כל אוהביה בגדו בה, היו לה לאויבים, והיא לא מצאה מנוח לנפשה אחרי שכל רודפיה השיגוה בין המצרים, ומאז כל שעריה שוממים, כוהניה נאנחים, בתולותיה נוגות והיא רע לה ומר לה.

חורבן בית המקדש. ציור של פרנצ'סקו הייז
חורבן בית המקדש. ציור של פרנצ'סקו הייז

ט' באב. יום האבל לציון הטרגדיה ההיסטורית הגדולה ביותר של העם היהודי עד לשואה. חורבן הבית.

יהודים חילוניים לא באמת יודעים איך להתייחס לט' באב. אני מתאר כאן אך ורק את תחושותיי שלי, אבל נדמה לי – בלי להזמין סקר עומק ממנו גבע – שהתחושות האלה משותפות לרוב החילונים בישראל. הן בטח משותפות לחילונים שגידלו אותי, לחילונים שגדלו איתי ולחילונים שהקיפו ושמקיפים אותי כל חיי.

יהודים חילוניים לא באמת יודעים איך להתייחס לט' באב. אני מתאר כאן אך ורק את תחושותיי שלי, אבל נדמה לי – בלי להזמין סקר עומק ממנו גבע – שהתחושות האלה משותפות לרוב החילונים בישראל

יציאת מצרים, שבת המלכה, הניסים של חנוכה ופורים, צום יום כיפור, הביכורים בשבועות – כל אלה נוכחים במידה מסוימת בחיינו, גם אם רק כפולקלור, גם אם רק כחוויות ילדות, גם אם אנחנו מתקשים להיזכר מתי בעצם היינו בבית כנסת בפעם האחרונה. ט' באב? חורבן בית המקדש? מצטערים, כבר צמנו במשרד.

זה כנראה לא פוליטיקלי-קורקט ואולי גם לא מנומס לכתוב את זה ככה – מקובל יותר למלמל משהו על השיעור שחשוב ללמוד, הלקח ההיסטורי שצריך להפנים, כל זה. אבל תכלס? חורבן בית המקדש עובר לנו גבוה מעל הראש והרחק מחוץ ללב.

רוב החילונים – אני משער, זו לא עובדה מוצקה – לא חשים דבר ביום הזה. יכול להיות שזו בעיה שלנו, לקות תרבותית, אבל אנחנו חיים איתה לא רע.

תפילות תשעה באב בכותל המערבי (צילום: אביר סולטן/פלאש90)
תפילות תשעה באב בכותל המערבי (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

זה לא היה ככה תמיד, אגב. בעיתון "דבר" מתארים את תל-אביב של תשעה באב 1926 כך:

"בליל תשעה באב שבתו התנועה והמסחר בעיר. הרחובות לא הוארו. החנויות חוץ מבתי המרקחת היו סגורות. פורצי גדר מבין מוכרי הגזוז הוכרחו אף הם על ידי הקהל לסגור את סוכותיהם".

שמונה שנים מאוחר יותר, כתב ברל כצנלסון מאמר בשם "חורבן ותלישות" שבו מחה נגד הזלזול במנהגי האבלות של תשעה באב, בעקבות טיול של תנועת המחנות העולים שהתקיים באותו יום. "לא אשכח, לא אוכל שכוח, את יום החורבן – היום האיום מכל הימים – יום גורלנו".

ברל לא הצליח. אבל אנחנו – אין טעם להתכחש לזה – שכחנו.

לכן, עם כל הווייב הדידקטי שלו, זה כנראה לא יהיה הימור פרוע להניח שלפחות בעתיד הנראה לעין "אגדת חורבן" יכתיב את הוויזואליה של ט' באב, ישודר ויוקרן מדי שנה לקראת המועד הזה, בטלוויזיה, בבתי הספר, בימי עיון שמוקדשים לחורבן הבית ומשמעויותיו.

והציורים היפים של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט יעצבו בהדרגה את האופן שבו יהודים צעירים ידמיינו מעתה את ירושלים של ימי הבית השני, את האנשים שהסתובבו בסמטאותיה, את הדילמות שלהם, את הבחירות שלהם, את עבודת הקורבנות בבית המקדש, את החורבן ואת הימים שקדמו לו.

"אגדת חורבן" הוא סרט מתעתע. הוא מצליח להיות גם חדשני וגם מיושן, גם נועז וגם שמרני, גם צפוי וגם מפתיע, גם איטי וגם סוחף, גם מקומי ואיכשהו בכל זאת אוניברסלי.

מתח הרי אין כאן. סופה של אגדת החורבן הזו ידוע לנו מראש. אנחנו רואים את עשן התמיד שמיתמר מעל המזבח בבית המקדש בציורי הפתיחה של הסרט ויודעים שבסוף הסרט יעלה משם עשן אחר. עשן החורבן.

מתח הרי אין כאן. סופה של אגדת החורבן הזו ידוע לנו מראש. אנחנו רואים את עשן התמיד שמיתמר מעל המזבח בבית המקדש בציורי הפתיחה של הסרט ויודעים שבסוף הסרט יעלה משם עשן אחר. עשן החורבן

ובין לבין, הסרט מתאר בעזרת 1500 ציורים ופסקול חכם, את הדרך שהובילה את העם היהודי אל החורבן הפיזי, הרוחני, החברתי, התרבותי, המשפחתי והדתי. חורבנה של הציוויליזציה היהודית בימי בית שני. אותה דרך איומה, שמקובל לסכם בקלישאה "בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים".

ציור של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מתוך הסרט "אגדת חורבן"
ציור של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מתוך הסרט "אגדת חורבן"

"אגדת חורבן" מתמקד בכמה מהדמויות הבולטות בפרשת השנאה ההיסטורית הזו שהובילה לאסון:

המלכה ברניקי היפה (שמגלמת בקולה יעל אבקסיס), שמפתה את המצביא הרומי טיטוס, הצעיר ממנה בעשר שנים (סיפור אהבה ותשוקה שמתואר במסכת גיטין בתלמוד בתיאור הקשה "בא טיטוס… תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקודשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה");

שני מנהיגי המרד הגדול ברומאים – שמעון בר-גיורא ויוחנן מגוש חלב – שלא סבלו אחד את השני, כנראה על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים על חלוקת העושר בחברה;

ובעיקר שני בני משפחה שמצאו עצמם משני צידי המתרס של ירושלים הלא מאוחדת: רבן יוחנן בן-זכאי (שמגלם בקולו מוני מושונוב) ובן אחותו, בן-בטיח, מי שמכונה בתלמוד "אבא סיקרא" (אבי הפיגיון), אותו מגלם בקולו שולי רנד, שגם כתב את התסריט יחד עם גידי דר.

אין בכלל ספק שבן-בטיח הוא הגיבור הגדול של הסרט. האיש שהיוצרים מציבים את סיפור חייו במרכז "אגדת חורבן".

דמותו של בן-בטיח. ציור של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מתוך הסרט "אגדת חורבן"
דמותו של בן-בטיח. ציור של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מתוך הסרט "אגדת חורבן"

בן-בטיח מתחיל את הסרט כעלם יהודי תמים למדי וטוב לב, שמטפל במסירות באמא שלו ולומד תורה מפי דודו הנערץ. ומסביב ירושלים הולכת ומסתאבת, עם פרשיות של שוחד, מרמה והפרת אמונים בקנה מידה לאומי.

בן-בטיח מתחיל את הסרט כעלם יהודי תמים למדי וטוב לב, שמטפל במסירות באמא שלו ולומד תורה מפי דודו הנערץ. ומסביב ירושלים הולכת ומסתאבת, עם פרשיות של שוחד, מרמה והפרת אמונים בקנה מידה לאומי

עם התרסה נגד החזקה באומות העולם ההוא. עם המלכה ברניקי, שעוזבת את מעונה הרשמי ונוסעת לבית המשפחה בקיסריה כדי לשקול את צעדיה הבאים. עם כוהני המקדש המסואבים. עם האנשים הפשוטים שמתקשים לגמור את החודש, ומאבדים אמונה בעתיד ובהנהגה. עם מתח שהולך וגואה סביב הר הבית.

עד שיום אחד בן-בטיח קם ועושה מעשה: הוא הורג בידיו חייל רומאי שמתאכזר ליהודי, יורד למחתרת, מצטרף למורדים ומתחיל להידרדר במדרון החלקלק שמוביל את האומה אל חורבנה. הרצח הזה הוא האירוע המחולל של הסרט.

את הסיפור ההיסטורי המורכב שמתגלגל מכאן ועד לסוף הטראגי, אפשר היה כמובן לספר בדרכים רבות.

אפשר היה להעמיד במרכזו את רבן יוחנן בן-זכאי, שבמו ידיו הציל את היהדות מכליה, כשהצליח להסתנן החוצה רגע לפני החורבן, וביסס ביבנה את היהדות כפי שהיא מוכרת לנו עד היום – היהדות שאין לה מקדש, היהדות שיכולה להתקיים בכל מקום. היהדות של לימוד ותפילה, שקמה על חורבות היהדות של הר הבית ועבודת הקורבנות.

ציור של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מתוך הסרט "אגדת חורבן"
ציור של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מתוך הסרט "אגדת חורבן"

אבל יוצרי "אגדת חורבן" רק מרפרפים על הדרמה המסעירה הזו. יוחנן בן-זכאי משכנע את בן אחותו להבריח אותו החוצה מהעיר הנצורה, שבאותו שלב מותר להוציא מחומותיה רק מתים. הוא מתחפש למת, ועובר את מחסומי המורדים בתוך ארון מתים, וכשהוא יוצא הוא נלכד על ידי הרומאים.

מה עלה בגורלו? המסורת היהודית מספרת לנו שהוא הקים ביבנה מרכז רוחני, נהג תמיד באנושיות והיה רודף פשרה ושלום. הבעיה היא שכל זה נשאר מחוץ לסרט.

ב"אגדת חורבן" אנחנו נפרדים מיוחנן בן-זכאי אחרי שהחביאו בין רגליו עכבר מת, והוא נזרק לכלוב אסירים צפוף. לא בדיוק מודל הזדהות. לא גבר-גבר, כמו בן אחותו, מנהיג ברית הבריונים המקורית.

ב"אגדת חורבן" אנחנו נפרדים מיוחנן בן-זכאי אחרי שהחביאו בין רגליו עכבר מת, והוא נזרק לכלוב אסירים צפוף. לא בדיוק מודל הזדהות. לא גבר-גבר, כמו בן אחותו, מנהיג ברית הבריונים המקורית

אני לא משוכנע שזו הייתה כוונתם המקורית של גידי דר ושולי רנד כשהם ניגשו לפרויקט הקולנועי וההיסטורי השאפתני הזה, אבל יש לי הרגשה שצופים צעירים רבים יצאו מ"אגדת חורבן" כשהם מזדהים דווקא עם הבריון שלא מוכן להתפשר ולא עם הדוד המבוגר, החכם, השקול ורודף השלום.

וזה יהיה חבל, במיוחד ערב ט' באב, כשהר הבית שוב בידינו, ובריונים לא חסרים פה.

עוד 1,261 מילים
סגירה