1

בחור חרדי, אב לשישה, עלה אתמול לשידור אצל יעל דן בגלי צה"ל כדי להסביר למה הייקור הצפוי של כלי הפלסטיק החד-פעמיים הוא גזירה אכזרית שהציבור לא יוכל לעמוד בה. הוא אמנם דיבר בטון נעים ומעורר אמפתיה, אבל תוכן דבריו חתר תחת הטיעון והציבור שאותם התיימר לייצג.

האב המודאג תיאר שיגרת בית שטובעת בכלי פלסטיק חד-פעמיים: שרוולים של כוסות שנשלפים בכל ארוחה, הרים של צלחות שמושלכים לפח כמה פעמים ביום. הוא סיפר שמדי שבועיים, כשהוא עושה קניות, הוא מוציא כ-550 שקל על כלי פלסטיק חד-פעמיים. בשלב הזה כמעט נפלתי מהאופניים.

האב המודאג תיאר שיגרת בית שטובעת בכלי פלסטיק חד-פעמיים וסיפר שמדי שבועיים, כשהוא עושה קניות, הוא מוציא כ-550 שקל על כלי פלסטיק חד-פעמיים. בשלב הזה כמעט נפלתי מהאופניים

מי שיכול להרשות לעצמו להוציא יותר מאלף שקל בחודש רק על כלי פלסטיק, לא יכול לטעון שהוא משתייך לאוכלוסיית מצוקה שכל התייקרות תמוטט אותה כלכלית. השרה תמר זנדברג, שהגיבה לדבריו, אמרה בצדק שבסכומים כאלה הוא יכול לקנות מדיח וההוצאה תחזיר את עצמה בתוך שבועות ספורים.

חנות למכירת כלי פלסטיק חד-פעמיים בבני ברק (צילום: עמוד הפייסבוק של "פעמית סטור")

אלף שקל בחודש על תועפות של פלסטיק זה אובדן שליטה, זו התמכרות, זה עיוורון מוחלט ואי לקיחת אחריות על השלכות ההרגלים היומיומיים שלנו. כדי לתקן את ההרגלים הללו, או לפחות לנסות לרסן אותם, הממשלה חייבת להשתמש בכל כלי העומד לרשותה – ומיסוי הוא אחד הכילים הלגיטימיים האלה.

2

עם טיעון אחר של האב המוטרד, שהתראיין אצל יעל דן אתמול, דווקא אפשר  להזדהות בקלות: אנחנו חיים על חד"פים, אמר, כי למי יש כוח להתמודד עם שטיפת כלים אינסופית, סידור הבית וכל המטלות המעיקות שכרוכות בשימוש בכלים רב-פעמיים במשפחה של שמונה נפשות.

והאמת, מלבד הירוקים המסורים ביותר שמתעקשים לראות בכל חובה אקולוגית את שבריר הכוס המלא, קשה להתווכח איתו. הרי זה בדיוק הסיפור: כלי פלסטיק חד-פעמיים – כמו הרבה מוצרים חד-פעמיים בכלל – מותאמים באופן מושלם לחיים של האדם המודרני העסוק, המותש, זה שיש לו תמיד יותר מדי משימות ופחות מדי זמן.

לפנות את כל השולחן בתנועה רחבה אחת לפח זה הרבה יותר מפתה ונוח – ואולי ממכר היא המילה המתאימה כאן – מאשר להתחיל להתעסק עם שטיפת כלים ואפילו עם מילוי המדיח. מהבחינה הזו, כולנו באותה סירה – והבעיה הקטנה היא שהיא עומדת לטבוע.

ערימות כלים הממתינים לשטיפה. אילוסטרציה (צילום: iStock)

לכן, המלצתי לאחיי הירוקים היא להפסיק לנסות להוכיח שהחיים בלי חד"פים יכולים להיות יותר נוחים. הם לא. השאלה היא מה המחיר של הנוחות הזו, והאם אנחנו מוכנים לשלם אותו.

הטבע האנושי, ובעיקר הטבע הישראלי, מעדיף רוב הזמן את הנוחות עכשיו – ואחר כך אלוהים ישמור. אבל אלוהים כנראה לא ישמור, ואם נמשיך לזרום עם הנטייה של הטבע האנושי, הטבע האמיתי ינקום בנו בריבית דריבית, ולמעשה הוא כבר עושה את זה עכשיו.

הטבע האנושי, ובעיקר הישראלי, מעדיף את הנוחות עכשיו – ואחר כך אלוהים ישמור. אבל אלוהים כנראה לא ישמור, ואם נמשיך לזרום עם הנטייה של הטבע האנושי, הטבע האמיתי ינקום בנו בריבית דריבית

3

פרופסור אלון טל, בעבר מראשי התנועה הירוקה, מכהן כיום כראש החץ הסביבתי של כחול-לבן. בשבוע שעבר הוא נכנס לכנסת בחסות הרחבת החוק הנורווגי, ועד מהרה גילה, לחרדתו, שמקום העבודה החדש שלו הוא ממלכה מפוארת של חד"פים.

חבר הכנסת פרופ' אלון טל מגיע למזנון הכנסת עם כלים רב-פעמיים (צילום: באדיבות המצולם)

במזנון החלבי מגישים את רוב המנות בכלי פלסטיק (בחלק מהמזנונים האחרים המצב טוב יותר), וגם כשהח"כים ואנשי הצוות שלהם אוכלים בחדרים או מקבלים אורחים, חד"פים הם ברירת המחדל, שכן לכל ח"כ יש הקצאה שמסתכמת בכמה כוסות קפה רב-פעמיות.

טל ידע ששותפתו להנהגת התנועה הירוקה בעבר, יעל כהן פארן, הקפידה בעת כהונתה בכנסת על שימוש בכלים רב-פעמיים, ואחרי חיפוש במחסן נמצאה ערכת הכלים הנטושה שלה והוחזרה אחר כבוד לשימוש.

בשלב הבא טל הגיע עם קערה למזנון וביקש לקבל את החומוס שלו בתוכה, והזמין את עצמו לפגישה דחופה עם מנכ"ל הכנסת. על הפרק: חשוב להעביר חוקים ולהטיל מסים ירוקים, אבל חשוב לא פחות שהמחוקקים ישמשו דוגמה.

4

ייקור משמעותי של כלי הפלסטיק החד-פעמיים נראה כמו ניסיון ראוי לבלום את התפשטות המגפה, אבל צריך להמתין ולראות אם במעלה הדרך ההצהרות השאפתניות על הכפלת המחיר לא יתכווצו כמו שקרה בחוק השקיות: שם זה התחיל בשקל לשקית והסתיים ב-10 אגורות, וככל שנוקף הזמן האפקטיביות של החוק יורדת בהתאם.

אבל לא מן הנמנע שזה כבר מאוחר מדי, וההתמכרות שלנו לפלסטיק עמוקה מדי: בשנים האחרונות נרשמת פריחה מהירה של רשתות הסטוק, שמהוות זיקוק מרושע של תרבות ה"השתמש וזרוק". תמורת שקלים בודדים מוצעים שם למכירה אלפי מוצרים שהשימוש בהם אורך רגע אבל הנזק יישאר מאות שנים אחרינו.

רשתות הסטוק מהוות זיקוק מרושע של תרבות ה"השתמש וזרוק". תמורת שקלים בודדים מוצעים שם למכירה אלפי מוצרים שהשימוש בהם אורך רגע אבל הנזק יישאר מאות שנים אחרינו

אם זה לא מספיק, באה הקורונה ונתנה לנו תירוץ נהדר להעמיק את הידידות עם עולם שלם של חד"פים. אחרי כל ביקור של שליח וולט, הבית נראה כמו שדה קטל של פלסטיק ונייר, ועוד לא הזכרנו את מיליארדי המסכות שנרכשות ונזרקות מדי חודש ברחבי העולם.

שליח וולט. אילוסטרציה (צילום: דין אהרוני רולנד)

כשזו המציאות, מס על כלי פלסטיק נראה כמו ניסיון לתקוע אצבע בסכר – אבל ספק אם יש לו סיכוי לעצור את השיטפון.

5

כהכנה למהלך מיסוי הפלסטיק, במשרד להגנת הסביבה הזמינו מחקר עומק מחברת Kantar במטרה למפות את הרגלי ההתנהגות והגישה בחברה הישראלית ביחס לנושא החד"פים.

לא מפתיע: החרדים הם אלופי המשתמשים (פי 3 מחלקם היחסי באוכלוסייה). מפתיע: הערבים – גם הם ציבור עתיר ילדים – משתמשים בכלי פלסטיק חד-פעמיים פחות מחלקם באוכלוסייה (משתמשים ב-14% ממשקל הפלסטיק בעוד הם 21% מהאוכלוסייה).

לא מפתיע: החרדים הם אלופי המשתמשים (פי 3 מחלקם היחסי באוכלוסייה). מפתיע: הערבים – גם הם ציבור עתיר ילדים – משתמשים בכלי פלסטיק חד-פעמיים פחות מחלקם באוכלוסייה

אבל ההתמכרות לחד"פים חוצת שבטים: הישראלי הממוצע צורך פי 5 פלסטיק חד-פעמי מתושב ממוצע של האיחוד האירופי. החרדים, כאמור, מובילים, אבל גם הציבור הכללי צורך הרבה יותר פלסטיק ממקביליו במדינות המפותחות. לא בדיוק עמדה שממנה אפשר לכדרר את האשמה אל אחרים.

כלים חד פעמיים. אילוסטרציה (צילום: iStock)

העבודה של Kantar כוללת גם חלוקה של החברה הישראלית לקבוצות בהתאם להלך הרוח שלהן. הקבוצה המעניינת ביותר היא זו המכונה "מתייסרים וצורכים" – אנשים שמכירים בנזקים הסביבתיים של הפלסטיק, מצפונם מייסר אותם בשל השימוש הנרחב שהם עושים בו, אבל מטעמי נוחות וזמינות הם מתקשים לשנות הרגלים וממשיכים לצרוך אותו בכמויות.

הקבוצה המעניינת ביותר היא זו המכונה "מתייסרים וצורכים" – אנשים שמכירים בנזקים הסביבתיים של הפלסטיק, מצפונם מייסר אותם, אבל מטעמי נוחות וזמינות הם מתקשים לשנות הרגלים

הקבוצה הגדולה הזו – 37% מהציבור הישראלי – מעניינת בגלל הקונפליקט הפנימי שבו היא שרויה, והיא גם מהווה פוטנציאל לשינוי. ייתכן שהשינוי היה מתחולל אם מלבד החיבוטים הפנימיים, היה מצטרף גם לחץ חברתי חיצוני. רוב הישראלים העידו ששימוש בפלסטיק לא כרוך בשיימינג או בביקורת חברתית, ואולי זה מקור הבעיה.

לפני יותר מעשור, במהלך טיול בהרי הפירנאים, חציתי את הגבול מספרד לצרפת. בספרד השקיות במרכולים זרמו כמים. בצרפת, כשהגעתי לעמדת התשלום, נשאלתי על ידי הקופאית אם אני רוצה שקית. מכיוון שלא הצטיידתי מבעוד מועד בתיק שיוכל לאכלס את המצרכים, השבתי בחיוב.

באותו רגע השתררה דממה בסופר. כולם נעצו בי עיניים – או כך לפחות היה נדמה לי – שגריר של תרבות קדומה ומזהמת שנחת בלב הציוויליזציה הירוקה. רציתי לקבור את עצמי, ובאותו רגע הבנתי את כוחה של אווירה חברתית בשינוי הרגלים. למחרת כבר הגעתי לקניות עם תרמיל.

שקיות ניילון בסופרמרקט. אילוסטרציה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

בישראל, למרבה הצער, גם ב-2021 רוב הציבור לא חש אי-נעימות מסביבתו כשהוא משתמש בפלסטיק חד-פעמי. במשרד להגנת הסביבה ובמשרד האוצר טוענים שמיסוי על החד"פים יביא להפחתת הצריכה ב-40%. הלוואי, אבל נדמה לי שכל עוד השינוי בכיס לא ילווה בשינוי באווירה – וזה כלל לא פשוט לחולל שינוי כזה – ספק גדול אם זה יקרה.

6

החדשות הרעות: אם למשמע החדשות על ייקור הפלסטיק ניחמתם את עצמכם באפשרות לעבור לכלים חד-פעמיים מתכלים, צפויה לכם אכזבה. למעט מקרה שבו אתם עושים קומפוסט בבית (או מפרידים את האשפה לשני פחים והרשות המקומית עושה את הקומפוסט עבורכם), לשימוש בחד-פעמיים מתכלים אין יתרון מבחינה סביבתית.

אם ניחמתם את עצמכם באפשרות לעבור לכלים חד-פעמיים מתכלים, צפויה לכם אכזבה. למעט מקרה שבו אתם עושים קומפוסט בבית, לשימוש בחד-פעמיים מתכלים אין יתרון מבחינה סביבתית

עמיעד לפידות, ראש תחום הפסולת של "אדם, טבע ודין", טוען אפילו שההיפך.

כלים חד-פעמיים מתכלים מבמבוק. אילוסטרציה (צילום: iStock)

"כלים מתכלים שלא מגיעים לתהליך קומפוסטציה יוצרים יותר נזק מתועלת", אומר לפידות. "מדובר בעוד חומר אורגני שמגיע למטמנות ויוצר גזי חממה. עוד פסולת כבדה (צלחות מבמבוק או מקנה סוכר הן כבדות יחסית), זה אומר עוד פינויים, עוד עלויות לרשויות המקומיות. קילו אחד של פסולת אורגנית בתנאים אנארוביים של מטמנה יוצר 7 ק"ג גזי חממה. הפירוק הזה גובה מחיר יקר".

אז מה עושים?
"אם משתמשים בחד-פעמי מתכלה – לעשות קומפוסט. ואם לא עושים קומפוסט – לוותר על החד-פעמי זה הפתרון היחיד. אין קיצורי דרך. אם רוצים להציל את העולם, צריך להשתנות ולשנות הרגלים. אין ברירה".