שלושה שבועות של שקט יחסי ברצועת עזה הסתיימו שלשום (ראשון) בסדרת דליקות בנגב המערבי. טרור הבלונים חזר.
ישראל – כמובטח מאז נכנס נפתלי בנט למשרד ראש הממשלה – הגיבה בתקיפות מהאוויר על מתקני חמאס. עקרון "דין בלון כדין קאסם" נשמר.
בנוסף, ישראל צמצמה מיידית את שטח הדייג מ-12 מייל ל-6 מייל – צעד כואב מאוד מבחינת חמאס בהקשר של המחיר שמשלמת האוכלוסייה על מדיניותו התקיפה לאחרונה של יחיא סנוואר.
בנוסף, ישראל צמצמה מיידית את שטח הדייג מ-12 מייל ל-6 מייל – צעד כואב מאוד מבחינת חמאס בהקשר של המחיר שמשלמת האוכלוסייה על מדיניותו התקיפה לאחרונה של יחיא סנוואר
גורמים בישראל אמרו אתמול כי זהו רק סעיף אחד ברשימה ארוכה של צעדי ענישה שישראל יכולה להטיל על הרצועה. היעד הבא יהיו המעברים, עם הגבלת תנועה של היוצאים והנכנסים לרצועה.
במהלך מבצע "צוק איתן" ב-2014, הגה צה"ל מונח חדש בהקשר חמאס: "מפת כאב". איפה ואיך ניתן להכאיב לארגון, ומכאן נגזרו מדרגות התגובה. צעדי הענישה האזרחיים הנוכחיים הם המקבילה למפת הכאב של 2014, רק שהם מיושמים לא בעת לחימה אלא בסוג של רגיעה.
השאלה היא, מהי היעילות של צעדי התגובה הללו? האם חמאס מורתע מלהפריח בלונים אחרי שינוי המשוואה? ממש לא. מבחינתו, גם הוא מחזיק במדרגות תגובה משלו. הטרדות ליליות על הגדר נראות כצעד האפשרי הבא: זה רחוק מספיק מחידוש הירי, ואפקטיבי מאד מבחינת המסר.
האם חמאס מורתע מלהפריח בלונים אחרי שינוי המשוואה? ממש לא. מבחינתו, גם הוא מחזיק במדרגות תגובה משלו. הטרדות ליליות על הגדר נראות כצעד האפשרי הבא
נראה שגם ישראל עדיין שומרת על מרחב ביטחון מפני התדרדרות לסבב לחימה עוצמתי. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא מועד התקיפה. הבלונים מופרחים במהלך היום; התקיפות האוויריות מתבצעות בלילה. זהו פער זמן מספיק כדי לפנות מחנות, מתקנים ומשרדים ולא להימצא סמוך למקומות מועדים לתקיפה.
הדו-שיח המוכר הזה בין ישראל לחמאס – בין בנט לסנוואר – לא שונה מזה שהיה בין איסמעיל הנייה לבנימין נתניהו. וזה אולי הסימן הטוב ביותר ששני הצדדים מבינים, ורוצים שלא להיקלע לסבב לחימה נוסף. כל אחד מהם משחק על הסף, ונזהר מאד לא לחצות אותו.
במעגל הרחב יותר, נראה שמצרים וקטאר מודעות היטב לאדי הדלק שבאוויר וסביר להניח שהן פועלות מאחורי הקלעים לפתרון ביניים. פתרון כזה יכול להיות בחידוש השיחות בקהיר, שהופסקו בשל חג הקורבן.
בשיחות הללו עד כה, חמאס לא נסוג במילימטר מעמדת המוצא שלו: שיקום עזה לחוד, ועסקת החזרת השבויים לחוד. זו למעשה אבן הנגף העיקרית, עוד לפני שמגיעים לדון במחירי עסקת השבויים וגיבוש מנגנוני מימון השיקום.
עד כה, חמאס לא נסוג במילימטר מעמדת המוצא שלו: שיקום עזה לחוד, ועסקת החזרת השבויים לחוד. זו למעשה אבן הנגף העיקרית, עוד לפני שמגיעים לדון במחירי עסקת השבויים וגיבוש מנגנוני מימון השיקום
הפרסום הבוקר של אהוד יערי על כך שחמאס מציע לחלק את עסקת השבויים לשני חלקים – החזרת אברה מנגיסטו והישאם א-סייד קודם, ואחר כך השבת גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין – עדיין לא מרבעת את המעגל. ההצעה הזו שוב משאירה את חמאס עם עקרון של שיקום לחוד ושבויים לחוד.
על עובדה אחת אין עוררין, ונראה שזו מקרינה על כל המהלכים של סנוואר בשבועות האחרונים: חמאס נראה מבודד.
אם בעבר קטאר הייתה הסנגורית של הארגון במרובע היחסים ישראל-חמאס-מצרים-קטאר, הרי שעכשיו זה נראה כי חמאס נותר לבד. עובדה שהכסף לא עובר לרצועה במזוודות וקטאר בעזרת השליח המיוחד שלה מנסה לשכנע את ראשי הארגון בדוחא ובעזה להסכים למנגנון העברות חדש, NEW DEAL במקום SWIFT. הסיכוי שזה יקרה נראה כרגע קלוש.
מבחינת חמאס, חלוקת הכסף היא מנוף כוח משמעותי על האוכלוסייה ברצועה. היא יוצרת תלות בריבון ובנוסף מייצרת מימון זמין לפעילויות שלו כארגון, מבלי להשית מיסים חדשים על אוכלוסייה שגם כך כורעת תחת הנטל.
הפרחת הבלונים המחודשת שלשום, אם כך, היא הדרך של סנוואר לאותת לישראל, קטאר ומצרים שהסבלנות שלו היא לא בלתי-מוגבלת, ובצוק העתים גם מהלך לחימה יכול להיות שוב על הפרק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם