עצרתי את קריאת יצירת המופת של קרל אובה קנאוסגורד

"הזמן אף פעם לא חולף מהר כמו בילדות. שעה אף פעם אינה קצרה כמו אז. הכול פתוח, אתה מתרוצץ פעם הנה ופעם הנה, עושה דבר אחד ועד מהרה פונה לאחר, והשמש כבר שקעה ואתה מוצא את עצמך עומד באפלולית כשהזמן הוא כמו מחסום שירד פתאום לפניך: אוי לא, השעה כבר תשע? אבל הזמן גם אף פעם אינו חולף לאט כמו בילדות, וגם שעה אף פעם אינה ארוכה כמו אז. ברגע שכל מה שהיה פתוח נעלם, נעלמות גם האפשרויות להתרוצץ פעם הנה ופעם הנה, בין אם זה במחשבות או במציאות הגשמית, וכל דקה הופכת למחסום, הזמן הופך לחלל שבו אתה לכוד." (קרל אובה קנאוסגורד, ילדות, ע"מ 129, הוצאת מודן)

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זו יצירת מופת. כשקנאוסגורד כותב על ילדות נורווגית בשכונה בשנות השבעים, הוא נוגע בזיכרונות ילדות שלא זכרת שיש בך. כשהוא כותב על התבגרות במשפחה נורווגית שהתפרקה, הוא נוגע בנעורים שלך, במשפחה אחרת לגמרי בעולם אחר. אבל האנושי הוא שפה מחברת במיוחד כשמדובר באומנות, וקנאוסגורד הוא אומן אמת.

באמצע הקריאה הפסקתי וקראתי את הקונטרסט של הרב לוינשטיין.

הרב לוינשטיין – תזכורת

הרב יגאל לוינשטיין, מרבני מכינת "בני דוד" בעלי, זה המוכר מהסרטון "שיגעו לנו את הבנות", המתאר את הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל ויוצאות גויות בקצה, הוא גם זה ששב ומתאר להטב"ים כסוטים וכעיוות.

עתה סובב לוינשטיין בסבב הופעות ברחבי הארץ, כדי לחבר את הקהל הרחב לדאגות שלו באשר למוסד המשפחה ולרעיונות הבל מערביים המשפיעים עלינו לרעה.

במסגרת הפריצה לקהל הרחב יצאה החוברת "המשפחה שלנו – ערכי המשפחה אל מול התרבות הפוסט מודרנית". החוברת יצאה לאור מטעם תנועת "בואי הרוח", שמתארת את עצמה באתר שלה כ"תנועה ששמה לעצמה למטרה את העיסוק בתודעה ייעודית – יהודית."

איפה הרוח?

הרב לוינשטיין החליט, אם כן, לעשות מעשה ולהפיץ את תורתו ולהסביר לנו היכן הרוח.

"בואי הרוח" קורא יחזקאל בחזון העצמות היבשות: העצמות קורמות עור וגידים ורוח אין בהן עד אשר קורא הנביא אליהן במצוות אלוהים:
"כֹּה-אָמַר אֲדֹ—נָי ה'
מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ
וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה
וְיִחְיוּ."

והנה כמעשה יחזקאל, כך עושה גם הרב לוינשטיין ומביא אלינו את הרוח, כדי שיחיו עצמותינו ותהיה רוח בנו.

אז עצרתי את הקריאה ב-"ילדות" וקראתי את לוינשטיין
והרוח לא באה.

כמו בילדות מצאתי את עצמי לכודה ברגעים שלא נגמרים. מציצה קדימה לראות עוד כמה עמודים נותרו. קמה. שותה משהו. יושבת. קמה. מנשנשת. יושבת. קמה. מוצאת משהו לסדר. יושבת. אין אויר

כמו בילדות מצאתי את עצמי לכודה ברגעים שלא נגמרים. מציצה קדימה לראות עוד כמה עמודים נותרו. קמה. שותה משהו. יושבת. קמה. מנשנשת. יושבת. קמה. מוצאת משהו לסדר. יושבת.
אין אוויר.
איזו נחיתה כואבת באמצע הילדות של קנאוסגורד.

ללוינשטיין אין יומרות אומנותיות וזו באמת לא השוואה הוגנת. אבל יש לו יומרות אינטלקטואליות ויומרות לומר משהו כן. וכשקוראים אומנות של כנות, שמספרת על משפחה וילדים וחיי אדם, הקונטרסט הזה עוד יותר מייבש ממה שהוא כשלעצמו.

אין רוח. שני עורכים נדרשו עבור 19 עמודים צנועים. שני עורכים לא הצליחו לעקוב אחר סלט המושגים המתחלפים ביניהם.

אותה תופעה עצמה מכונה פעם פוסט מודרנה (כשהכוונה למעשה לרלטיביזם מוסרי. אני בספק אם מדובר בשתי תופעות זהות), פעם היא תרבות המערב (שבעצם יש בה גם חיוב בתחילת החוברת, אך למעשה היא פוסט-מודרנה שלילית).

לעתים היא הופכת למודרנה; וכך נלך ונתעה בסבכי הבלבלה הפילוסופית המערבבת וחגה סביב עצמה. לפתע נגיע מתרבות המערב לפמיניזם הרדיקלי שמטרתו לגרום לנשים לא ללדת ולא להקים משפחה אלא להקדיש את עצמן לקריירה, ונסמיק קלות לנוכח הבורות.

כי זהו למעשה הפוסט מודרניזם, שמטרתו עושר וכבוד, שזה, ככל הידוע לי, חידוש רעיוני שלוינשטיין עצמו לא היה מודע לו עשרה עמודים קודם לכן. אז כזכור היה מדובר ברלטיביזם.

עכשיו נדאג למשפחה שמאוימת. על ידי מי ולמה? תלוי באיזה עמוד. זה משתנה כי המושגים ממשיכים להתערב ביניהם

עכשיו נדאג למשפחה שמאוימת. על ידי מי ולמה? תלוי באיזה עמוד. זה משתנה כי המושגים ממשיכים להתערב ביניהם.
מבולבלות?
דומני שאתן לא לבד.
זה היה מעייף. מחניק, ובעיקר מעורר רחמים.

הרוח המערבית עושה סדר

כמה שלילה יש בתרבות המערב, אליבא דוינשטיין. בכל זאת אוסיף אני, שיש בה לימוד על עקיבות פילוסופית, על דיוק במושגים, על הגדרות, ועל הדבר החשוב מכל בכל מחקר, גם זה במדעי הרוח והחברה – הספק.

המקום בו הגענו למסקנות מחקריות, אך לעולם הן תשארנה מעט פתוחות, מותירות מקום לספק. משאירות יחסיות כלשהי בעולם. מאפשרות לעוד סימן שאלה להופיע ביום מן הימים.

השאלות הבסיסיות ששואלים המרצים את תלמידי שנה א' – מנין לך? על מה את/ה מסתמכ/ת? מה בטיעון הקודם בנה את הטיעון הנוכחי? – השאלות הללו שבונות נדבך על גבי נדבך, הן משהו שלא קיים ביסודות הטיעון של לוינשטיין. כל כך לא קיים עד שזה מביך.

אם הייתי צריכה לסמן את בלבול המושגים, הקפיצות הרעיוניות, ההכללות הבלתי מבוססות, הרי שאז היו 19 עמודי החוברת מתמלאים יותר אדום של הערות משחור של תוכן מקורי.

ולמה תרבות המערב שכחה את הייעוד שלה? כי היא פוסט מודרנית? מודרנית? פמיניסטית? הכול ביחד? – לוינשטיין מודאג, והוא יורה לכל הכיוונים. נראה שהערפל הפוסט מודרני לא מאפשר להתמקד.

הרב לוינשטיין מודאג מהיעלמות המשפחה בעולם המערבי. הוא מודע לכך שאנחנו ישראלים משפחתיים מאוד אבל הוא בא להתריע בנו, שלא ננהה אחרי כל רוח, ונזכור מהי מלחמתו של גבר [מחוץ לבית], מהו תפקידה של אשה [יכולה לעבוד מחוץ לבית אך תמיד המשפחה והבית יהיו מרכז הכובד הנפשי שלה ובראש סדר העדיפויות. תמיד] ולמה תרבות המערב שכחה את הייעוד האמיתי הזה.

כי היא פוסט מודרנית? מודרנית? פמיניסטית? הכול ביחד? – לוינשטיין מודאג, והוא יורה לכל הכיוונים. נראה שהערפל הפוסט מודרני לא מאפשר להתמקד.

חזרתי לקנאוסגורד ונשמתי לרווחה
באה הרוח.
ולא רק בגלל אוויר הפסגות הנורווגי.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת