מיכל ברגמן
הזמן של
מיכל ברגמן

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

אף אחד לא עצר לשאול מה עובר בראש של "הזאת שנותנת"

היו דברים שאנו, הבנות, סלדנו מהם. אפילו לא ידענו להגיד מה לא בסדר. אפילו לא ידענו מהו פמיניזם בכלל. זה היה משהו רחוק ותימהוני של אמריקאיות או ישראליות, שמדברות בשפה שאף אחת מאתנו לא הבינה.

ובכל זאת, כששמענו על ההוא, זכר האלפא של הבנים שמספר להם בפירוט מה החברה שלו עשתה לו ואילו קולות היא השמיעה תוך כדי תוך פירוט התנוחה (מאחורה, אלא מה), עברה אותנו צמרמורת ובחילה. לא מאיזו צדקנות מוסרנית, אלא כי משהו עמוק, ראשוני, הישרדותי – צעק לנו, שגם אם קודם לא הערכנו אותו במיוחד, עכשיו אנחנו יודעות למה.

למה? לא ידענו להסביר. למעשה בחברת הבנות גם לא היינו צריכות להסביר. הבטנו זו בעיניה של זו וידענו, שהאינסטינקט שצעק לנו קודם להתרחק מהגבר-גבר הזה, עשה עבודה טובה.

בסוגריים אומר שגם לא האמנו למילה שלו. לא כי חשבנו שאין יחסי מין מהסוג הזה בין בנים לבנות, ידענו שיש. היו לנו חברים בעבר ובהווה. היו זוגות והיו שמועות. שמועות שאף אחד מהמעורבים לא תיאר בפירוט כזה בפני החברים שלו.

אלא שכמות המלל שהוא הוציא על הביצועים שלו העלו אצלנו חשד שמדובר בקשקושים שהוא ממציא כדי למנף את עצמו בתור הבבון הכי חזק בשבט, כזה שהחברה שלו היא רק עוד דרך להחזיק בתואר המפוקפק. וסליחה מהבבונים, אתם בחורים טובים בסך הכל.

אחר כך הכירו הבנים את זו שנותנת. כבר לא היינו בבית הספר והשמועה פרחה לה על מישהי, שהכירו איכשהו והיא נותנת. לכולם. זו תופעה ידועה. לפחות כך היה באותם ימים רחוקים לפני מעל שלושים שנה. יש אחת שנותנת. לא צריך לחזר אחריה. לא צריך להיות חבר שלה. לא צריך כלום חוץ מלרצות. כי היא רוצה. תמיד. מזרון העומד לשירות הציבור. יצור בעל שדיים ופות זמינים. מחובר לזה ראש, קצת מסובב לדעת הנוגעים בדבר, והיו לא מעט כאלה.

הבנות האנינות מסוגי הזדעזעו. תאמרו שהיינו מוסרניות וצדקניות ולא מחוברות למיניות שלנו. לא זרמנו. ייתכן שגם זה נכון. קיבלנו חינוך מאופק מאוד מבחינה מינית. למעשה לא קיבלנו חינוך מיני כלל וחיינו בחברה דתית, והימים היו אחרים וכל זה נכון.

אלא שלא רק זה נכון.

הזאת שנותנת היא מושג. היא פיזית מאוד אבל היא גם מושג. מטאפורה לעולם המעוות שלא מחנך למיניות. שבו איש לא עוצר לשאול למה הסתובב אצלה משהו בראש. מה הסתובב שם ומה גרם לסבב הזה.

עולם שמבלבל בין נינוחות מינית שמאפשרת יותר מפרטנר אחד בחיים, לבין התייחסות לגוף של עצמך כאילו הוא רכוש ציבורי. לנתק הצועק במקרים כאלה בין הגוף לבין האדם שהגוף הזה שייך לה.

היום אני יודעת לומר שיש קשר בין התעללות מינית, גילוי עריות, או "סתם" התעללות מינית בילדות, לבין היחס לעצמך כאילו את לא שווה כלום. כאילו עוד גוף שיחדור אליך יביא אתו את התיקון. כאילו רק כך תוכלי לקבל את מה שאת כל כך משוועת אליו – הכרה, חמלה, כבוד, אהבה.

אשה יכולה כאמור לבחור כמה שותפים לחיי המין שלה. נערה בת 17 שכל הקיבוץ, כל הנח"ל וכל חברי הנחלאווים היו בתוכה זה סיפור אחר. מחקרים יוכיחו. ובאמת צריך כאן מחקרים? במרחק השנים, כשהבחורים האלה כבר הורים לילדים ולבנות, האם הם מהרהרים בנערה הזו? האם הם מבינים?

כאמא לבנים אני מודה בצער שגם אני נופלת בחינוך המיני שלהם. וכי קשה מאוד לדבר על משהו שהחברה מציבה כטבעו של עולם. ברור שיש מין. ברור שיש כאלה שזורמות. ברור שזו הבחירה שלהן. ומה הבעיה עם זה, בעצם? הן רוצות את זה הרי, לא?

כששמעתי את תוכניתה של יעל דן שבו היא מדברת עם ד"ר ענת גור על הקשר בין פגיעות מיניות להתנהגות מינית משפילה והמונית, הרגשתי שקצת גאולה הגיעה לעולם. שהיא מצליחה להגיד את מה שהמקלדת שלי מנסה לכתוב ונתקעת. תודה יעל דן. לפחות אותי ניחמת קצת שיש כאן כמה מבוגרות אחראיות.

אני חושבת על הנערה שלא הכרתי. זו שחברים ומכרים שלי הכירו גופנית. שלא עצרו לרגע לשאול את עצמם מה קורה פה לעזאזל. איפה היא היום. האם הגיעה לריפוי. האם השלימה עם עצמה. האם יש מישהו בעולם שרואה אותה ואוהב אותה. אני מקווה שכן.

המיניות של האדם היא הרבה דברים. כל מי שרוצה ללמד אותנו משהו – נתלה בדו"חות המיניות של קינזי. אתה הומוסקסואל? – אתה לא באמת, ישכנעו אותך. אתה פשוט על רצף מיני ואתה יכול לבחור גם להיות הטרוסקסואל.

את האחת שנותנת? – מה הבעיה? קינזי הראה שיש לרוב בני האדם יותר משותף מיני אחד וזה בסדר. אז לא. זה לא בסדר. יש אנשים שיש להם העדפה מינית ברורה. הומוסקסואלית. או הטרוסקסואלית. או גם וגם. ויש אנשים שיהיו להם לא מעט פרטנרים מיניים ועדיין הם יבחרו בהם.

ועדיין אם הם בוחרים שוב ושוב במין מנוכר והם צעירים מאוד מאוד (גם 19 זה גיל צעיר, אגב, גם אם לא מדובר בקטינה. מדובר באשה בראשית חייה הבוגרים ולא הכול הוא עניין לחוק, אמורה להיות לכם יכולת שיפוט מעבר לזה) אז נורת אזהרה צריכה להידלק אצלכם גם אם אתם עצמכם בני 17. החיים הם לא סרט. גם לא סרט פורנוגרפי.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 747 מילים ו-1 תגובות

מה קורה כשקוראים את הרב לוינשטיין באמצע "ילדות"

איור: מיכל ברגמן

עצרתי את קריאת יצירת המופת של קרל אובה קנאוסגורד

"הזמן אף פעם לא חולף מהר כמו בילדות. שעה אף פעם אינה קצרה כמו אז. הכול פתוח, אתה מתרוצץ פעם הנה ופעם הנה, עושה דבר אחד ועד מהרה פונה לאחר, והשמש כבר שקעה ואתה מוצא את עצמך עומד באפלולית כשהזמן הוא כמו מחסום שירד פתאום לפניך: אוי לא, השעה כבר תשע? אבל הזמן גם אף פעם אינו חולף לאט כמו בילדות, וגם שעה אף פעם אינה ארוכה כמו אז. ברגע שכל מה שהיה פתוח נעלם, נעלמות גם האפשרויות להתרוצץ פעם הנה ופעם הנה, בין אם זה במחשבות או במציאות הגשמית, וכל דקה הופכת למחסום, הזמן הופך לחלל שבו אתה לכוד." (קרל אובה קנאוסגורד, ילדות, ע"מ 129, הוצאת מודן)

זו יצירת מופת. כשקנאוסגורד כותב על ילדות נורווגית בשכונה בשנות השבעים, הוא נוגע בזיכרונות ילדות שלא זכרת שיש בך. כשהוא כותב על התבגרות במשפחה נורווגית שהתפרקה, הוא נוגע בנעורים שלך, במשפחה אחרת לגמרי בעולם אחר. אבל האנושי הוא שפה מחברת במיוחד כשמדובר באומנות, וקנאוסגורד הוא אומן אמת.

באמצע הקריאה הפסקתי וקראתי את הקונטרסט של הרב לוינשטיין.

הרב לוינשטיין – תזכורת

הרב יגאל לוינשטיין, מרבני מכינת "בני דוד" בעלי, זה המוכר מהסרטון "שיגעו לנו את הבנות", המתאר את הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל ויוצאות גויות בקצה, הוא גם זה ששב ומתאר להטב"ים כסוטים וכעיוות.

עתה סובב לוינשטיין בסבב הופעות ברחבי הארץ, כדי לחבר את הקהל הרחב לדאגות שלו באשר למוסד המשפחה ולרעיונות הבל מערביים המשפיעים עלינו לרעה.

במסגרת הפריצה לקהל הרחב יצאה החוברת "המשפחה שלנו – ערכי המשפחה אל מול התרבות הפוסט מודרנית". החוברת יצאה לאור מטעם תנועת "בואי הרוח", שמתארת את עצמה באתר שלה כ"תנועה ששמה לעצמה למטרה את העיסוק בתודעה ייעודית – יהודית."

איפה הרוח?

הרב לוינשטיין החליט, אם כן, לעשות מעשה ולהפיץ את תורתו ולהסביר לנו היכן הרוח.

"בואי הרוח" קורא יחזקאל בחזון העצמות היבשות: העצמות קורמות עור וגידים ורוח אין בהן עד אשר קורא הנביא אליהן במצוות אלוהים:
"כֹּה-אָמַר אֲדֹ—נָי ה'
מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ
וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה
וְיִחְיוּ."

והנה כמעשה יחזקאל, כך עושה גם הרב לוינשטיין ומביא אלינו את הרוח, כדי שיחיו עצמותינו ותהיה רוח בנו.

אז עצרתי את הקריאה ב-"ילדות" וקראתי את לוינשטיין
והרוח לא באה.

כמו בילדות מצאתי את עצמי לכודה ברגעים שלא נגמרים. מציצה קדימה לראות עוד כמה עמודים נותרו. קמה. שותה משהו. יושבת. קמה. מנשנשת. יושבת. קמה. מוצאת משהו לסדר. יושבת. אין אויר

כמו בילדות מצאתי את עצמי לכודה ברגעים שלא נגמרים. מציצה קדימה לראות עוד כמה עמודים נותרו. קמה. שותה משהו. יושבת. קמה. מנשנשת. יושבת. קמה. מוצאת משהו לסדר. יושבת.
אין אוויר.
איזו נחיתה כואבת באמצע הילדות של קנאוסגורד.

ללוינשטיין אין יומרות אומנותיות וזו באמת לא השוואה הוגנת. אבל יש לו יומרות אינטלקטואליות ויומרות לומר משהו כן. וכשקוראים אומנות של כנות, שמספרת על משפחה וילדים וחיי אדם, הקונטרסט הזה עוד יותר מייבש ממה שהוא כשלעצמו.

אין רוח. שני עורכים נדרשו עבור 19 עמודים צנועים. שני עורכים לא הצליחו לעקוב אחר סלט המושגים המתחלפים ביניהם.

אותה תופעה עצמה מכונה פעם פוסט מודרנה (כשהכוונה למעשה לרלטיביזם מוסרי. אני בספק אם מדובר בשתי תופעות זהות), פעם היא תרבות המערב (שבעצם יש בה גם חיוב בתחילת החוברת, אך למעשה היא פוסט-מודרנה שלילית).

לעתים היא הופכת למודרנה; וכך נלך ונתעה בסבכי הבלבלה הפילוסופית המערבבת וחגה סביב עצמה. לפתע נגיע מתרבות המערב לפמיניזם הרדיקלי שמטרתו לגרום לנשים לא ללדת ולא להקים משפחה אלא להקדיש את עצמן לקריירה, ונסמיק קלות לנוכח הבורות.

כי זהו למעשה הפוסט מודרניזם, שמטרתו עושר וכבוד, שזה, ככל הידוע לי, חידוש רעיוני שלוינשטיין עצמו לא היה מודע לו עשרה עמודים קודם לכן. אז כזכור היה מדובר ברלטיביזם.

עכשיו נדאג למשפחה שמאוימת. על ידי מי ולמה? תלוי באיזה עמוד. זה משתנה כי המושגים ממשיכים להתערב ביניהם

עכשיו נדאג למשפחה שמאוימת. על ידי מי ולמה? תלוי באיזה עמוד. זה משתנה כי המושגים ממשיכים להתערב ביניהם.
מבולבלות?
דומני שאתן לא לבד.
זה היה מעייף. מחניק, ובעיקר מעורר רחמים.

הרוח המערבית עושה סדר

כמה שלילה יש בתרבות המערב, אליבא דוינשטיין. בכל זאת אוסיף אני, שיש בה לימוד על עקיבות פילוסופית, על דיוק במושגים, על הגדרות, ועל הדבר החשוב מכל בכל מחקר, גם זה במדעי הרוח והחברה – הספק.

המקום בו הגענו למסקנות מחקריות, אך לעולם הן תשארנה מעט פתוחות, מותירות מקום לספק. משאירות יחסיות כלשהי בעולם. מאפשרות לעוד סימן שאלה להופיע ביום מן הימים.

השאלות הבסיסיות ששואלים המרצים את תלמידי שנה א' – מנין לך? על מה את/ה מסתמכ/ת? מה בטיעון הקודם בנה את הטיעון הנוכחי? – השאלות הללו שבונות נדבך על גבי נדבך, הן משהו שלא קיים ביסודות הטיעון של לוינשטיין. כל כך לא קיים עד שזה מביך.

אם הייתי צריכה לסמן את בלבול המושגים, הקפיצות הרעיוניות, ההכללות הבלתי מבוססות, הרי שאז היו 19 עמודי החוברת מתמלאים יותר אדום של הערות משחור של תוכן מקורי.

ולמה תרבות המערב שכחה את הייעוד שלה? כי היא פוסט מודרנית? מודרנית? פמיניסטית? הכול ביחד? – לוינשטיין מודאג, והוא יורה לכל הכיוונים. נראה שהערפל הפוסט מודרני לא מאפשר להתמקד.

הרב לוינשטיין מודאג מהיעלמות המשפחה בעולם המערבי. הוא מודע לכך שאנחנו ישראלים משפחתיים מאוד אבל הוא בא להתריע בנו, שלא ננהה אחרי כל רוח, ונזכור מהי מלחמתו של גבר [מחוץ לבית], מהו תפקידה של אשה [יכולה לעבוד מחוץ לבית אך תמיד המשפחה והבית יהיו מרכז הכובד הנפשי שלה ובראש סדר העדיפויות. תמיד] ולמה תרבות המערב שכחה את הייעוד האמיתי הזה.

כי היא פוסט מודרנית? מודרנית? פמיניסטית? הכול ביחד? – לוינשטיין מודאג, והוא יורה לכל הכיוונים. נראה שהערפל הפוסט מודרני לא מאפשר להתמקד.

חזרתי לקנאוסגורד ונשמתי לרווחה
באה הרוח.
ולא רק בגלל אוויר הפסגות הנורווגי.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 837 מילים

קוראים לי מיכל ואני אוהבת לאכול

שלום. קוראים לי מיכל ברגמן ואני אוהבת לאכול.

אפשר להגיד עלי שאני אמא שלושה בנים. שאני כבר שנה אמא לחייל. שאני פמיניסטית. שחילוניים יקראו לי דתיה, ודתיים יגידו שלא בדיוק. ואני עוד כמה דברים מקצועיים של חינוך ואומנות ועוד.

ואני גם אוהבת לאכול.

הייתי ילדה בררנית להחריד. גם היום אני מפונקת באוכל, אבל אני אוהבת לאכול. ממש. הנגיסה בשניצל שהרגע יצא מהמחבת. הפצפוץ של השמן עם הפירורים והבשר. התוספת של פירה נימוח ליד. הריח המשכר של פיצה חדשה שמביאה נחמה לעולם. הבציעה של פיתה טרייה לתוך טחינה.

כל אלה מפעילים אצלי את בלוטות שמחת החיים. אין דבר מפיל יותר ממבט עגום לעבר אוכל טוב. זה משמין. זה לא בריא. אני לא יכולה. רק ביס קטן. חלבונים ופחמימות. זה עם גלוטן. טוב ממחר דיאטה – כל המשפטים שגם אותי אפשר למצוא אומרת אותם.

כי אני אשה ואני אמורה להיראות רזה וזוהרת. וכי אוכל אולי הוא נחמה גדולה אבל הוא גם האויב ולכן צריך להילחם בו ולהדביר את התשוקה אליו. במלחמה הזו יש מנצחים: עוגת השמרים, הכריך עם הסלומון, הצלי וכל שאר החברים שהגדרנו כאויב.

כי אני אשה ואני אמורה להיראות רזה וזוהרת. וכי אוכל אולי הוא נחמה גדולה אבל הוא גם האויב ולכן צריך להילחם בו ולהדביר את התשוקה אליו

כנראה אהבה לאוכל היא דבר מידבק, כי שלושת הבנים שלי אהבו לאכול מיומם הראשון. המבט שלהם כתינוקות שטועמים את הביס הראשון חקוק היטב בזיכרונות שלי. העיניים נפקחות והגוף הקטן מתחיל להניע ידיים ורגליים מרוב שמחה. אצלנו במשפחה מחלקים את האנושות לשתי קבוצות – אלה שאוהבים אוכל ואלה שאוכלים כדי לשרוד. אתם כבר יודעים לאיזו קבוצה אנחנו משתייכים.

גם אני שואפת להיגאל מטומאת ההשמנה

אני פמיניסטית כאמור, ובכל זאת אני לגמרי שותפה לאמביוולנטיות שהמזון מייצר בעולמנו. אם יש השפעה גרועה של נשים על גברים היא הצטרפות הגברים ליחס האויב-אוהב לאוכל. עכשיו לא רק נשים יספרו בפירוט מהו המרכיב החשוב בגאולה החדשה שלנו. גאולת הבריאות.

אני באה ממשפחה שהסוכרת מככבת בה, כך שאני לא מקילה ראש בענייני בריאות. להיפך. אחרי מסע כאוב מצאתי גאולה והיא לא מתבטאת בפריכית עם כף גבינה כחושה. אם תרצו ואם לא, אני מסוגלת לנאום לכם שעות על גילויי הבריאות שגיליתי.

במקרה שלי הם גם משביעים ומשמחים, כי אם לחיות על שתי פריכיות ביום וכף קוטג' אז בואו נגמור עם כל הסיפור. זה גם לא הביא אפילו גרם אחד לזוז ממקומו, וחוץ מייסורי מצפון ורעב עצוב זה לא גאל את משמני. הגאולה לא באה.

מאוהב לאויב. או להיפך

היחס שלנו לאוכל הוא כה מורכב, שרק צפייה בטלוויזיה מצליחה לעשות לי קצת סדר: תוכניות שהן פולחן ליכולות הבישול האנושיות. אמנם אנו בבית נידונו לצפות במזון שאין לו לא טעם ולא ריח, אך זה לא מונע מאתנו לצפות בסיפורים משפחתיים על הקציצות של סבתא ולהזיל דמעות לנוכח הדבר החם ביותר בעולם – הקשר בין אוכל, זיכרונות ומשפחה.

מרסל פרוסט אמר את זה טוב מכולם עם עוגיות המדלן שלו, ומאז כולנו מתרפקים על השילוש הקדוש. בטוח שלא נוכל לשחזר בדיוק את הטעם ההוא, אבל לפחות ננסה להחזיר אלינו את החריימה או המרק עם הקרעפאלך.

הצפייה במזון שנראה טעים נורא אך נעדר טעם וריח הוא משל מצוין ליחס שלנו לרצון לאכול אוכל טוב, אבל לא להיטמא בהשמנה. להישאר טהורים ורזים, ורק להציץ אל שערי גן העדן השמנמן והאסור, שהוא בעצם הגיהינום. או להיפך

במהלך התוכניות יופיעו פרסומות שיפתו אותנו לאכול ארטיק עם כמות משולשת של שוקולד ולצד זאת תופיע פרסומת שתסביר לנו מהו המפתח להרזיה. ואז ננשנש משהו במטבח כי כל התוכניות האלה עושות נורא חשק, ובבוקר נאכל מלפפון כפיצוי.

הצפייה במזון שנראה טעים נורא אך נעדר טעם וריח הוא משל מצוין ליחס שלנו לרצון לאכול אוכל טוב, אבל לא להיטמא בהשמנה. להישאר טהורים ורזים, ורק להציץ אל שערי גן העדן השמנמן והאסור, שהוא בעצם הגיהינום. או להיפך.

אשה אוכלת זה מוזר

אני מיכל ואני אוהבת לאכול. החיים במשטר תזונה של שבויי מלחמה בשבי היפני של 1945 לא מתאימים לי. אני לא נהנתנית ולא קונה סכיני פלטנום מצרפת [יש כזה דבר?] . אני יודעת מה הסכנות שמחכות לאנשים עם גנטיקה כמו שלי וברוך השם מתמודדת אתן בהצלחה.

אני אישה ואני נשפטת הרבה על מה נכנס לי לפה ובעיקר מתי אני פוערת אותו ומתחילה ללעוס. מסתבר שזה לא מנומס לאישה לאכול. גיליתי בגיל די מאוחר שמפגשים עם גברים בהם הגעתי מהעבודה רעבה ורזה והזמנתי על חשבוני אמבטיית פסטה בשמנת, וחיסלתי אותה לנוכח עיניו המשתאות של גבר צעיר – היו מעשה חתרני שנוגד את כל המוסכמות הטובות בחברה הוויקטוריאנית. סליחה בחברה הישראלית. מה לאשה צעירה ורזה ולאוכל.

אני חוששת מהיום בו יכחדו האוכלים וניוותר עם שתי כנסיות מאמינים: כנסיית מאמיני הבישול האנין וכנסיית מאמיני הפריכיות. סתם עוף בגריל יביא קבוצות מאורגנות לבתים לראות איך אכלו פעם, כשאוכל היה משהו פשוט שגם השביע וגם הביא קצת שמחה לחיים.

בינתיים אני ממשיכה לאכול בתיאבון ובשמחה. הפעולה הבסיסית הזו היא אולי אקט חתרני של פמיניסטיות. בתיאבון לכולנו.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 747 מילים
אמיר בן-דוד
כל הזמן // יום ראשון, 20 ביולי 2025
מה שחשוב ומעניין עכשיו
היום ה־653 למלחמה ● 50 חטופים עדיין בעזה

דיווח: בקרבת טראמפ מודאגים שנתניהו מתנהל "כמו משוגע"

דיווח: 67 עזתים נהרגו מירי צה"ל בעת שהמתינו לסיוע ● הרמטכ״ל ללוחמים בעזה: "אם נגיע בימים הקרובים לעסקת חטופים, זה יהיה הישג אדיר שלכם" ● השליח האמריקאי: הפסקת האש בין ישראל לסוריה נכנסה לתוקף ● שופט העליון סולברג דחה את בקשת היועמ"שית לצו ביניים נגד הליך הדחתה: "החלטתי ברורה" ● לשכת נתניהו: "סובל מדלקת במעיים, ינוח בביתו 3 ימים"

עוד 33 עדכונים

למקרה שפיספסת

איך קרה שהגענו למלחמה נגד איראן עם עורף חשוף ולא ערוך מספיק?

עכשיו, לאחר סיום המלחמה מול איראן ולפני הסבב הבא אם חלילה יבוא, זה הזמן לבחינת תפקוד המערכות העירוניות כדי שלפעם הבאה נגיע מוכנים יותר. לא אקים כאן זעקה גדולה בשאלה איפה היינו כל השנים האלה, מה נעשה מאז סוף מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, ועשרות המבצעים שצה"ל ביצע והיה בהם פוטנציאל להסלמה ולפגיעה בעורף.

איך קרה שאחרי כל זאת הגענו למלחמה הזו עם עורף חשוף ולא ערוך מספיק?

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 667 מילים

ישראל כשלה במבחן העצמאות מול טראמפ

כשדונלד טראמפ ניסה להתערב במשפטו של ז'איר בולסונארו, ברזיל הגיבה בזעם: אזיקים, פשיטות משטרתיות והצהרות לוחמניות על ריבונות ● כשאותו טראמפ התערב במשפט נתניהו, ישראל שתקה – וראש הממשלה הודה לו בפומבי ● מדובר בתמונת מראה חדה בין שתי דמוקרטיות ● פרשנות

עוד 932 מילים ו-1 תגובות

תגובות אחרונות

מניצחון לשיכרון כוח - האם נחזור לטעות מלחמת ששת הימים?

12 ימים הספיקו למתקפת הפתע של ישראל ועמה מתקפת המחץ של ארה"ב על איראן ומתקני הגרעין של משטר הטרור האיראני. ההישגים עד הפסקת האש, שנכפתה על איראן, מרהיבים ומעוררים השתאות רבתי.

הגאווה הלאומית ותחושת הגאולה העומדת במפתן הדלת עדיין מורגשת בחזקה. תחושות דומות לאלו ששררו בארץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים – של אופוריה לאומית אדירה לאחר ניצחון חסר תקדים של ישראל על מדינות ערב המקיפות אותה.

הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 577 מילים

שיתוף פעולה קטן בתוך כאוס גדול

מכון הערבה ועמותת דאמור הפלסטינית מסייעים לאלפי עקורים בדרום רצועת עזה ● בשלב הנוכחי הם מחלקים מזון, ציוד היגייני ושלפוחיות לאחסון מים, ובונים תאי שירותים ● בהמשך הם מקווים להכניס טכנולוגיות אוף־גריד כמו פאנלים סולאריים, מערכות לטיפול בביוב ולהתפלת מים ● המנהל הישראלי של הפרויקט סבור שזו הדרך לאפשר לעזתים לשרוד את השנים הקרובות

עוד 1,540 מילים

עד מאה כעשרים - העתיד כבר כאן

אין אדם שחגג יום הולדת ולא שמע לפחות פעם אחת את הברכה: "עד מאה ועשרים שנה". ומי מאתנו לא שר בילדותו או שמע את השיר "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה"?

מפתיע לגלות, אך הברכה הפופולרית הזו אינה המצאה מודרנית, אלא מיוחסת למנהל הקריאטיבי הגדול מכולם: אלוהים. בספר בראשית (פרק ו פסוק ג) נכתב:

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 867 מילים
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

"זה ניסוי שנועד לכישלון"

צה"ל עצר בחודש מאי את ההכשרה ללוחמות חי"ר ניוד – חצי שנה בלבד אחרי שהחלה ● בצה"ל אומנם שיבחו את הישגיהן המקצועיים של החיילות, אך טענו כי הן לא עמדו בדרישות הכושר הקרבי ● פרופ' נעמה קונסטנטיני ואל"ם במיל' נירה שפק טוענות: צה"ל חזר על שגיאות העבר, לא איתר את המועמדות הנכונות ולא נערך כראוי

עוד 1,994 מילים

ישראל רוצה עסקה, אבל בלי לחץ מבחוץ זה פשוט לא קורה

עדיין לא ברור היכן עומד המשא ומתן בין ישראל לחמאס בעניין החטופים ● אף שחמאס טוען שאין התקדמות משמעותית, האופטימיות הישראלית נמשכת ● בשתי העסקאות הקודמות, הפריצה התרחשה רק בעקבות לחץ אמריקאי בלתי מתפשר – כזה שטרם נראה בשלב הזה ● במקביל, בצה"ל מבהירים שהשלב ההתקפי של המבצע הסתיים ומעבירים את ההכרעה לדרג המדיני ● פרשנות

עוד 711 מילים
היום ה־652 למלחמה ● 50 חטופים עדיין בעזה

עשרות אלפים השתתפו בצעדת ענק למען החטופים בתל אביב: "רוצים עסקה 'גדולה ויפה'"

ח"כ איימן עודה הותקף בהפגנה בנס ציונה ושמשת רכבו נופצה, הנשיא הרצוג גינה; עודה: "משטרת בן גביר עמדה מהצד כשהותקפתי על ידי עשרות פורעים" ● שורדת השבי דורון שטיינברכר בכיכר החטופים: "העסקה חייבת להיחתם השבוע" ● מקור מעורה במו"מ: העיכוב בתגובת חמאס - כי ההנהגה מסתתרת במנהרות ● משרד הבריאות יעביר ציוד רפואי ותרופות לבית החולים בסווידא

עוד 29 עדכונים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

עין חלם

בגלל ביורוקרטיה וכסת"ח, מעיין ירוק בבקעת בית שאן הפך לפיל לבן ● ברכבת ישראל חורצים את חלונות הקרונות ומאמינים שזה ישפר את הגלישה באינטרנט ● באדיבות הבצורת נוצרה בכינרת מדרגה מסוכנת ● ולאגמון החולה יש עתיד ורדרד

עוד 1,386 מילים

דמשק מנסה להתחיל מחדש

דמשק משנה את פניה במהירות מפתיעה: טכנוקרטים צעירים מחליפים את אנשי המשטר הישן, פליטים חוזרים לבתיהם, והחברה האזרחית נרתמת לבנייה מחודשת של סוריה ההרוסה ● על רקע קריסת הדיקטטורה והסרת הסנקציות, מתגבשת מדינה חדשה – אך התחושה האופטימית מלווה באי־ודאות, סכסוכים פנימיים ואתגרים מבית ומחוץ

עוד 1,726 מילים

ישראל משחקת באש בדרום סוריה

רק לפני כמה ימים חגגנו את השלום עם סוריה - וכבר התחלפה האופוריה בלוחמנות קיצונית ומסוכנת, שעלולה להוביל לכאוס ● התיעוד של האלא ערפאת גוססת מתחת להריסות הפך לסמל למלכודת המוות שיצרנו בעזה ● ירדן חשפה רשת מימון חשאית רחבת היקף שנוהלה במשך שנים על ידי "האחים המוסלמים" ● והשבוע ב-2016 - ניסיון הפיכה כושל בטורקיה ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,905 מילים ו-1 תגובות

קונגרס החמין הראשון

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: כשעם רדוף וגלותי ניסה להגדיר את המטבח הישראלי, בלי להזכיר את המילים "גטו" או "ערבי", ושכח את התבלין העיקרי - קמצוץ מתבקש של הומור יהודי

עוד 1,861 מילים

ביקורו של שגריר ארה"ב האקבי באולם משפט תיקי האלפים, והמסר הפומבי שלפיו נתניהו "אינו זוכה ליחס הוגן", מהווים פגיעה חמורה בריבונותה ובעצמאותה של מדינת ישראל ● אם יסתבר שמדובר במהלך מתואם שבו מעורב גם ראש הממשלה, ולא ביוזמה פרטית של טראמפ, קיים חשד לשורת עבירות פליליות – שהפחותה בהן היא מרמה והפרת אמונים ● פרשנות

עוד 710 מילים ו-6 תגובות

המשחק הכפול של ש"ס

ש"ס לא רוצה לצאת מהממשלה, אבל הייתה חייבת את ההצגה הזו מול הרבנים הליטאים והחסידים ● בפועל, שרים לא באמת מתפטרים, לפחות לא מייד; בכירים נשארים בעמדות כוח, ודרעי ממשיך לשבת בקבינט ● המטרה כעת היא לקבוע עם נתניהו מועד מוסכם לבחירות, כנראה במרץ הקרוב, וכך דרעי לא יואשם בפירוק הממשלה ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 598 מילים ו-1 תגובות
היום ה־651 למלחמה ● 50 חטופים עדיין בעזה

צה״ל יירט טיל מתימן - אזעקות נשמעו במרכז ובירושלים

גורם ישראלי בכיר: חמאס גורר רגליים במהלך המו״מ - ספק לגבי רצינותו; דיווח: נשקלת הוצאת משלחת בכירה לדוחה ● דיווח: ראש המוסד ביקש סיוע אמריקאי לטרנספר של פלסטינים מעזה ללוב, אינדונזיה ואתיופיה ● בג״ץ: פיטורי היועמ״שית לא יהיו בתוקף עד לביקורת שיפוטית ● נתניהו אמר לאפיפיור כי ישראל וחמאס מתקרבות להסכם; השניים שוחחו על רקע הפגיעה בכנסייה בעזה

עוד 32 עדכונים
סגירה
בחזרה לכתבה