עצרתי את קריאת יצירת המופת של קרל אובה קנאוסגורד

"הזמן אף פעם לא חולף מהר כמו בילדות. שעה אף פעם אינה קצרה כמו אז. הכול פתוח, אתה מתרוצץ פעם הנה ופעם הנה, עושה דבר אחד ועד מהרה פונה לאחר, והשמש כבר שקעה ואתה מוצא את עצמך עומד באפלולית כשהזמן הוא כמו מחסום שירד פתאום לפניך: אוי לא, השעה כבר תשע? אבל הזמן גם אף פעם אינו חולף לאט כמו בילדות, וגם שעה אף פעם אינה ארוכה כמו אז. ברגע שכל מה שהיה פתוח נעלם, נעלמות גם האפשרויות להתרוצץ פעם הנה ופעם הנה, בין אם זה במחשבות או במציאות הגשמית, וכל דקה הופכת למחסום, הזמן הופך לחלל שבו אתה לכוד." (קרל אובה קנאוסגורד, ילדות, ע"מ 129, הוצאת מודן)

זו יצירת מופת. כשקנאוסגורד כותב על ילדות נורווגית בשכונה בשנות השבעים, הוא נוגע בזיכרונות ילדות שלא זכרת שיש בך. כשהוא כותב על התבגרות במשפחה נורווגית שהתפרקה, הוא נוגע בנעורים שלך, במשפחה אחרת לגמרי בעולם אחר. אבל האנושי הוא שפה מחברת במיוחד כשמדובר באומנות, וקנאוסגורד הוא אומן אמת.

באמצע הקריאה הפסקתי וקראתי את הקונטרסט של הרב לוינשטיין.

הרב לוינשטיין – תזכורת

הרב יגאל לוינשטיין, מרבני מכינת "בני דוד" בעלי, זה המוכר מהסרטון "שיגעו לנו את הבנות", המתאר את הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל ויוצאות גויות בקצה, הוא גם זה ששב ומתאר להטב"ים כסוטים וכעיוות.

עתה סובב לוינשטיין בסבב הופעות ברחבי הארץ, כדי לחבר את הקהל הרחב לדאגות שלו באשר למוסד המשפחה ולרעיונות הבל מערביים המשפיעים עלינו לרעה.

במסגרת הפריצה לקהל הרחב יצאה החוברת "המשפחה שלנו – ערכי המשפחה אל מול התרבות הפוסט מודרנית". החוברת יצאה לאור מטעם תנועת "בואי הרוח", שמתארת את עצמה באתר שלה כ"תנועה ששמה לעצמה למטרה את העיסוק בתודעה ייעודית – יהודית."

איפה הרוח?

הרב לוינשטיין החליט, אם כן, לעשות מעשה ולהפיץ את תורתו ולהסביר לנו היכן הרוח.

"בואי הרוח" קורא יחזקאל בחזון העצמות היבשות: העצמות קורמות עור וגידים ורוח אין בהן עד אשר קורא הנביא אליהן במצוות אלוהים:
"כֹּה-אָמַר אֲדֹ—נָי ה'
מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ
וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה
וְיִחְיוּ."

והנה כמעשה יחזקאל, כך עושה גם הרב לוינשטיין ומביא אלינו את הרוח, כדי שיחיו עצמותינו ותהיה רוח בנו.

אז עצרתי את הקריאה ב-"ילדות" וקראתי את לוינשטיין
והרוח לא באה.

כמו בילדות מצאתי את עצמי לכודה ברגעים שלא נגמרים. מציצה קדימה לראות עוד כמה עמודים נותרו. קמה. שותה משהו. יושבת. קמה. מנשנשת. יושבת. קמה. מוצאת משהו לסדר. יושבת. אין אויר

כמו בילדות מצאתי את עצמי לכודה ברגעים שלא נגמרים. מציצה קדימה לראות עוד כמה עמודים נותרו. קמה. שותה משהו. יושבת. קמה. מנשנשת. יושבת. קמה. מוצאת משהו לסדר. יושבת.
אין אוויר.
איזו נחיתה כואבת באמצע הילדות של קנאוסגורד.

ללוינשטיין אין יומרות אומנותיות וזו באמת לא השוואה הוגנת. אבל יש לו יומרות אינטלקטואליות ויומרות לומר משהו כן. וכשקוראים אומנות של כנות, שמספרת על משפחה וילדים וחיי אדם, הקונטרסט הזה עוד יותר מייבש ממה שהוא כשלעצמו.

אין רוח. שני עורכים נדרשו עבור 19 עמודים צנועים. שני עורכים לא הצליחו לעקוב אחר סלט המושגים המתחלפים ביניהם.

אותה תופעה עצמה מכונה פעם פוסט מודרנה (כשהכוונה למעשה לרלטיביזם מוסרי. אני בספק אם מדובר בשתי תופעות זהות), פעם היא תרבות המערב (שבעצם יש בה גם חיוב בתחילת החוברת, אך למעשה היא פוסט-מודרנה שלילית).

לעתים היא הופכת למודרנה; וכך נלך ונתעה בסבכי הבלבלה הפילוסופית המערבבת וחגה סביב עצמה. לפתע נגיע מתרבות המערב לפמיניזם הרדיקלי שמטרתו לגרום לנשים לא ללדת ולא להקים משפחה אלא להקדיש את עצמן לקריירה, ונסמיק קלות לנוכח הבורות.

כי זהו למעשה הפוסט מודרניזם, שמטרתו עושר וכבוד, שזה, ככל הידוע לי, חידוש רעיוני שלוינשטיין עצמו לא היה מודע לו עשרה עמודים קודם לכן. אז כזכור היה מדובר ברלטיביזם.

עכשיו נדאג למשפחה שמאוימת. על ידי מי ולמה? תלוי באיזה עמוד. זה משתנה כי המושגים ממשיכים להתערב ביניהם

עכשיו נדאג למשפחה שמאוימת. על ידי מי ולמה? תלוי באיזה עמוד. זה משתנה כי המושגים ממשיכים להתערב ביניהם.
מבולבלות?
דומני שאתן לא לבד.
זה היה מעייף. מחניק, ובעיקר מעורר רחמים.

הרוח המערבית עושה סדר

כמה שלילה יש בתרבות המערב, אליבא דוינשטיין. בכל זאת אוסיף אני, שיש בה לימוד על עקיבות פילוסופית, על דיוק במושגים, על הגדרות, ועל הדבר החשוב מכל בכל מחקר, גם זה במדעי הרוח והחברה – הספק.

המקום בו הגענו למסקנות מחקריות, אך לעולם הן תשארנה מעט פתוחות, מותירות מקום לספק. משאירות יחסיות כלשהי בעולם. מאפשרות לעוד סימן שאלה להופיע ביום מן הימים.

השאלות הבסיסיות ששואלים המרצים את תלמידי שנה א' – מנין לך? על מה את/ה מסתמכ/ת? מה בטיעון הקודם בנה את הטיעון הנוכחי? – השאלות הללו שבונות נדבך על גבי נדבך, הן משהו שלא קיים ביסודות הטיעון של לוינשטיין. כל כך לא קיים עד שזה מביך.

אם הייתי צריכה לסמן את בלבול המושגים, הקפיצות הרעיוניות, ההכללות הבלתי מבוססות, הרי שאז היו 19 עמודי החוברת מתמלאים יותר אדום של הערות משחור של תוכן מקורי.

ולמה תרבות המערב שכחה את הייעוד שלה? כי היא פוסט מודרנית? מודרנית? פמיניסטית? הכול ביחד? – לוינשטיין מודאג, והוא יורה לכל הכיוונים. נראה שהערפל הפוסט מודרני לא מאפשר להתמקד.

הרב לוינשטיין מודאג מהיעלמות המשפחה בעולם המערבי. הוא מודע לכך שאנחנו ישראלים משפחתיים מאוד אבל הוא בא להתריע בנו, שלא ננהה אחרי כל רוח, ונזכור מהי מלחמתו של גבר [מחוץ לבית], מהו תפקידה של אשה [יכולה לעבוד מחוץ לבית אך תמיד המשפחה והבית יהיו מרכז הכובד הנפשי שלה ובראש סדר העדיפויות. תמיד] ולמה תרבות המערב שכחה את הייעוד האמיתי הזה.

כי היא פוסט מודרנית? מודרנית? פמיניסטית? הכול ביחד? – לוינשטיין מודאג, והוא יורה לכל הכיוונים. נראה שהערפל הפוסט מודרני לא מאפשר להתמקד.

חזרתי לקנאוסגורד ונשמתי לרווחה
באה הרוח.
ולא רק בגלל אוויר הפסגות הנורווגי.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

"עייפה, המנקות בקומות למעלה לא הגיעו. ניקיתי שלוש קומות ועכשיו כאן. אז כן, עייפה. אבל לא נורא. עוד מעט הולכת הביתה. אני מטפלת בבת שלי. היה לה גידול בראש. הוציאו לה אותו לפני שנתיים.

בהתחלה התלוננה על כאבי ראש חזקים. סחרחורות. היתה לה גם ירידה בשמיעה. היא לא שמעה טוב באוזן ימין. חשבו שזה דלקת. הרופאים נתנו לה אנטיביוטיקה. לא עזר. גם כל מיני טיפות. הם חשבו שזה יעבור. אבל כאבי הראש רק החמירו.

היא בדיוק התחילה ללמוד משפטים במכללה. אבל הכאבים היו כל כך חזקים שהיא לא יכלה להמשיך שם. ביקשנו MRI. אבל קיבלנו תור לעוד ארבעה חודשים. לא מצאנו תור יותר קרוב. בסוף למזלנו מישהו ביטל והזמינו אותנו.

בשמונה בבוקר, כשפתחו את הדלת, רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב

עשינו לה MRI. למחרת אני מקבלת טלפון מהרופא להגיע בדחיפות לבית חולים. נסענו לתל השומר. הרופאים אמרו שיש גידול בראש ושצריך להוציא. תוך כמה ימים היא נכנסה לניתוח. שעות היא היתה בניתוח. מנהל המחלקה ועוד ארבעה מנתחים, גם כאלה שלא עובדים בבית החולים.

הם פתחו לה ככה, מהפוני, מאחורי האוזן ועד הצוואר. את כל צד ימין ניסרו ופתחו. הרבה שעות היה הניתוח. ממש ארוך. לקראת הערב היא התעוררה. דיברתי איתה. היא היתה בסדר גמור. קצת כאב לה, אבל לא נורא.

הלכתי הביתה. אבל הרגשתי לחץ. לא יכולתי להירדם. הסתובבתי במיטה מצד לצד והרגשתי שמשהו לא בסדר. קמתי מהמיטה והלכתי ככה הלוך וחזור בבית. היתה לי הרגשה רעה. ממש רעה.

בבוקר הגעתי לבית חולים. בשש בבוקר. טיפול נמרץ היה סגור למבקרים. אמרו לי לחכות שייפתח. שעתיים חיכיתי בחוץ ואני מרגישה שמשהו לא טוב קרה.

בשמונה בבוקר כשפתחו את הדלת רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב. היה לה לחץ של הנוזלים במוח. הם היו חייבים לנקז את הנוזלים החוצה.

באמצע הלילה לקחו אותה לניתוח וגם עשו לה נזק. הם פגעו בעצב וחצי פנים משותקות. היא לא יכולה לעצום את העין. זה לא עובד. היא גם מקיאה הרבה בגלל קושי בבליעה. היא גם לא שומעת כלום באוזן.

הרופא אמר שהגידול היה דבוק לעצב והיה מאד קשה להסיר רק אותו בלי לפגוע. אז ככה היא, עם חצי פנים משותקות. תראה את התמונה. אתה רואה שעין ימין קצת יותר קטנה מעין שמאל. ככה זה. השפתיים גם ככה קצת למטה. למזלנו לא כל כך נורא.

יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. 120 שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד

זה החבר שלה. כבר שנתיים שהיא הולכת לפיזיותרפיה. יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. מאה עשרים שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד. לפעמים אני רואה שהיא ישנה עם עין פתוחה אז אני סוגרת אותה.

היא חזקה. היא למדה להסתדר על זה. אפילו חזרה השנה ללימודי משפטים. מה שהיא הפסיקה אז, עכשיו היא רוצה להשלים. אנחנו במעקב. עדיין רואים את נקודות קטנות של הגידול שלא הצליחו להוציא בניתוח. עושים MRI כל כמה חודשים כדי לראות שהנקודות האלה לא גדלות.

בינתיים זה אותו הדבר. אני מקווה שיהיה בסדר, מה אני אגיד לך. זה לא תלוי בנו. יש לה בעיה בשיווי משקל. לפעמים היא כמעט נופלת. אנחנו הולכות בקניון והיא אומרת לי 'אמא תחזיקי אותי שלא אפול'. היא לא אוהבת שמסתכלים עליה כשהיא ככה נעמדת ולא יכולה להמשיך ללכת כי היא מרגישה שהיא תיפול. אני עושה כל מה שאני יכולה בשבילה. יש לי ברירה?"

*  *  *

בסה"כ שאלתי "מה שלומך?" והקשבתי.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

רותם סלע נגד חולי נפש. לכאורה פרסומת למגזין. לכאורה. רותם סלע שומעת קולות. רגע, גם אני שמעתי קולות. אני מאובחן כחולה בסכיזופרניה פרנואידית. (מחלה רדיפתית, מחשבות שווא, קולות).

זו מחלה כואבת. כולם רודפים אחריך ואין לך מפלט. הקולות משפילים אותך, מעליבים אותך, אתה רוצה למות. והבושה הורגת. לכאורה זו פרסומת עם דוגמנית שעושה מחולי נפש דחקות. והכל סבבה.

לכאורה פרסומת למגזין. רותם סלע שומעת קולות. רגע, גם אני שמעתי קולות. אני מאובחן כחולה בסכיזופרניה פרנואידית

טוב, רותם סלע, אני לא יודע מה עובר לך בראש כשאת מאשרת כזה תסריט. נניח שאבא שלך או אח שלך חולה בסכיזופרניה. זה לא מצחיק. גם לא מעורר גיחוך. זה נורא. ואיום. המחלה שלי הייתה גיהנום. לא פחות. סבל נוראי מתמשך.

הפרסומת של טורנדו, יצרנית המזגנים פוגעת בפגועי נפש רבים השייכים לאוכלוסיית הנכים הגדולה בישראל והיא עושה זאת באמצעות הדוגמנית המובילה בישראל.

התלונות כבר פורסמו ב-ynet ובתוכנית הרדיו של נתן זהבי, וקמה צעקה גדולה ברשתות החברתיות. זה לא מזיז להם. הם שמחים שזה מעורר כזה אנטגוניזם, הרי זה מה שהופך פרסומת לטובה, שתהיה שלילית ושידברו עליה. הקולות מגיעים לאוזניים ערלות.

להזכירם, בבחירות האחרונות עשה עלינו סיבוב ראש הממשלה נתניהו עם סירטון המדמה את בני גנץ לפגוע נפש. כאילו מדובר בקללה. עבודה של שנים להורדת הסטיגמה שיש למתמודדים עם מחלות נפשיות נמחקה באחת. הארץ שגעשה ליום אחד. הסיסמא של ״אנוש״ היא: ״בריאות הנפש זה הסיפור של כולנו״. כנראה שלא.

זה לא מזיז להם. הם שמחים שזה מעורר כזה אנטגוניזם, הרי זה מה שהופך פרסומת לטובה, שתהיה שלילית ושידברו עליה. הקולות מגיעים לאוזניים ערלות

זה לא נגמר רק ברותם סלע, משרד הפרסום וחברת המזגנים. נעשו פניות אישיות אל גורמים רבים בערוץ 12 וערוץ 13 שלא נענו כלל. אני אישית פניתי אל כל אותם גורמים המשפיעים בערוצי התקשורת ולא זכיתי למידה של רחמים, אמפתיה, אוזן קשבת. ולא, לא פניתי לאנשי השיווק של הערוצים. פניתי אל העורכים, התחקירנים והמפיקים.

צריך להיות תמים כדי לעשות זאת אבל עשיתי. רק כדי להיות בטוח שאולי יש צדיק בסדום. לצערי לא מצאתי כזה. זה ברור שהערוצים המסחריים לא יוותרו על מפרסם כמו טורנדו בשלהי הקיץ הישראלי. אבל בדרך כולם דורכים על פגועי הנפש. זה מאוד נוח. גם ככה אף אחד לא מדבר עליהם.

אני מאשים את רותם סלע, טורנדו, ערוץ 12 וערוץ 13 בהפקרות. אבל יותר מכך אני מאשים את משרד הבריאות בהפקרתם של החולים המתמודדים עם מחלות נפש.

היום זה אני, מחר זה אתה. אתה לא ידע מתי זה יתפרץ.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.