סערה-זוטא התחוללה השבוע במליאת הכנסת ובתקשורת. היא החלה בעימות קולני בין ח"כ איתמר בן-גביר לסגן יו"ר הכנסת אחמד טיבי, שהוביל להרחקתו של בן-גביר על ידי סדרני הכנסת ואז לסבב המאמרים, התגובות, הגינויים והראיונות האוטומטיים.

אלה התמקדו בפרוצדורה – מה מחייב התקנון, מה דינו של נוהג במשכן הכנסת, מהן סמכויותיו של יו"ר הכנסת, האם הרחקתו של ח"כ מדוכן הנואמים בוצעה כדין – בלי לשים לב שהח"כ הערבי והח"כ היהודי העמידו לעינינו סצנה גרוטסקית, שכאילו נכתבה על ידי מחזאי מבריק ומרושע, בהשראת אחד הסיפורים היפים ביותר בתולדות התרבות העברית.

לפני שניכנס למכונת הזמן ונטוס אל העבר המיתולוגי, כמה מילים הכרחיות על הסערה-זוטא האקטואלית: הגיבור שלה מסתובב בעולם עם תואר במשפטים ושם אריסטוקרטי – בן-גביר – שמזכיר אחוזות פיאודליות באירופה של ימי הביניים. הוא נוכח בציבוריות הישראלית מעל חצי יובל שנים, ונדמה שלאיש אין ציפיות גדולות ממנו.

מעריציו מצפים שימשיך לחולל מהומות ופרובוקציות ויראה לערבים ולשמאלנים מה זה. שונאיו מקווים שהוא יעלם כבר, או שלפחות יהיה קצת שקט ממנו. לא אלה ולא אלה מצפים מבן-גביר לגדולה כלשהי, לרעיונות חדשים, ליוזמות מקוריות, ליצירה מפתיעה, לגילויי תבונה ומנהיגות. ובתוך מדמנת הציפיות הנמוכות הללו, הוא מדשדש מחיל אל חיל, והנה הוא כבר הגשים את חלומו הגדול והפך לחבר כנסת.

מעריציו מצפים שימשיך לחולל מהומות ופרובוקציות ויראה לערבים ולשמאלנים מה זה. שונאיו מקווים שהוא יעלם כבר, או שלפחות יהיה קצת שקט ממנו. לא אלה ולא אלה מצפים מבן-גביר לגדולה כלשהי

אחרי שבן-גביר סירב במפגיע לדרישתו של טיבי לקרוא לו "אדוני, סגן יו"ר הכנסת", הרוחות במשכן הכנסת התלהטו במהירות, בן-גביר הוסיף וכינה את טיבי "מחבל", שלח אותו לחיות בסוריה ואז הורחק מהמליאה.

אך הרבה יותר מהמילה הקשה "מחבל", שמוטחת על ידי בן-גביר ותומכיו בלי סוף ובכל הזדמנות, דווקא ההתעקשות לא להוציא מהפה את המילה "אדוני", היא זו שצריכה למשוך כאן את תשומת ליבנו.

כשטיבי התעקש שבן-גביר יפנה אליו – כנהוג במשכן הכנסת – בתואר "אדוני, סגן יו"ר הכנסת", הוא הזכיר לרגע את סידני פואטייה ב"לאדוני באהבה", סרטו מ-1967 של ג'יימס קלאוול, עם שיר הנושא הנפלא של לולו, שגם שיחקה בסרט.

פואטייה מגלם בסרט את המהנדס מארק תאקרי, שהגיע לאנגליה מגינאה החדשה והתחיל ללמד בבית ספר לילדי מצוקה במזרח לונדון, שמונהג על ידי בריון בשם ברט דנהם (שמגלם בסרט כריסטיאן רוברטס).

פואטייה-טיבי מנסה לחנך את רוברטס-בן-גביר והאספסוף שסר למרותו ולכפות עליהם כללי נימוס, כולל הדרישה שיפנו אליו וגם זה לזה בתואר "אדוני", מתוך אמונה שהדרך אל עולם התרבות חייבת להתחיל בשפה של בני תרבות. בשיא הסרט המחנך והבריון נאבקים ביניהם בקרב אגרוף (בסרט טיבי מנצח את בן-גביר).

פואטייה-טיבי מנסה לחנך את רוברטס-בן-גביר והאספסוף שסר למרותו ולכפות עליהם כללי נימוס, כולל הדרישה שיפנו אליו בתואר "אדוני", מתוך אמונה שהדרך אל עולם התרבות חייבת להתחיל בשפה של בני תרבות

באנגליה בעלת הריבוד המעמדי, עדיין חולקים כבוד – לפעמים מוגזם – לתוארי אצולה. בישראל השלוכית, "אדוני" הוא שם-תואר שלא מרבים להשתמש בו כביטוי של כבוד, אלא יותר כביקורת בסגנון עדות הפאסיב-אגרסיב – "אדוני, אני מבקש שתשב במקום ותמתין כמו כולם לתור שלך!", "אדוני הנכבד, אתה לא תקבע כאן את הכללים!"

אבל כפי שעוד מעט נראה, דווקא המילה הזו היא מין קוד סודי, שהשליך את בן-גביר 3,500 שנה אחורה, היישר אל ראשיתו המיתולוגית של הסכסוך הישראלי-ערבי.

ח"כ איתמר בן גביר במליאת הכנסת אחרי שהורד מהדוכן, 26 ביולי 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

בסבב הראיונות בעקבות התקרית, נשאל בן-גביר שוב ושוב האם הוא מסרב לכבד בתואר "אדוני" רק את אחמד טיבי או שזהו סירוב עקרוני לכבד ערבים בכלל.

ובן-גביר, שיודע לנצל הזדמנויות תקשורתיות כאלה, שהן תכלית קיומו הציבורי, חזר שוב ושוב על הטענה שהוא לא מוצא לנכון לכבד את טיבי מאחר שהוא תומך טרור ושאהידים והיה יועצו של ערפאת, ושזו בושה לעם-ישראל שאדם כזה בכלל מתמנה לתפקיד כמו סגן-יו"ר הכנסת, ועוד כהנה וכהנה טענות הרב-כהנא ידועות, שנהנות – כך נראה – מאהדה לא מבוטלת בציבור היהודי.

אבל האובססיה של בן-גביר עם המילה "אדוני" לא התחילה עם טיבי, ולא קשורה רק אל הביוגרפיה שלו.

לפני כמה שבועות חנך בן-גביר משרדים חדשים למפלגתו "עוצמה יהודית". אחת מפעילות המפלגה אמרה לו שהיא שמה לב שהוא מקפיד לא לפנות ב"אדוני" אל יו"ר רע"ם מנסור עבאס, כשהאחרון משמש בתפקיד יו"ר הכנסת.

"כולם קוראים לו 'אדוני'", אמרה הפעילה.

השר לשיתוף פעולה אזורי עיסאווי פריג' מציג את חוק הדיינים בכנסת. על כיסא יושב הראש: מנסור עבאס, 29 ביוני 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

"את שמה לב מצוין", ענה בן-גביר, וכופף את ראשו בענווה לקול מחיאות הכפיים של הנוכחים, "הרי כתוב על יעקב שבגלל שהוא אמר 'אדוני' לעשו שמונה פעמים, אני מעמיד עליך שמונה מלכויות. אז נכון, שמת לב לזה מצוין, אני לא קורא לו אדוני, וגם לא לשר הזה, עיסאווי, שישב שם (הכוונה לשר לשיתוף פעולה אזורי עיסאווי פריג' ממרצ)".

כלומר, בן-גביר אומר בצורה הכי ברורה שהוא לא יכנה ערבים בתואר "אדוני" בשום מקרה, וכל זה – מתברר – לא קשור לפוליטיקה או לעבר של אחמד טיבי, אלא בכלל למיתולוגיה של יעקב ועשו.

כלומר, בן-גביר אומר בצורה הכי ברורה שהוא לא יכנה ערבים בתואר "אדוני" בשום מקרה, וכל זה – מתברר – לא קשור לפוליטיקה או לעבר של אחמד טיבי, אלא בכלל למיתולוגיה של יעקב ועשו

סיפור המאבק בין יעקב לעשו הוא אחד הסיפורים המפורטים, המרתקים והמרשימים ביותר מבחינה ספרותית בתנ"ך כולו. המאבק בין שני האחים התחיל עוד ברחם – כששני התאומים נאבקו זה בזה, וגרמו לאמם רבקה כאב וצער.

בצר לה, רבקה התפללה לאלוהים שיעזור לה והוא בישר לה, ששני העוברים שמתקוטטים עכשיו בבטנה, יהיו בעתיד לשני עמים גדולים שילחמו זה בזה, ושבניגוד למקובל באזור – דווקא הבן הבכור יעבוד לבסוף את הבן הצעיר. או בלשונו הנהדרת של הסופר התנ"כי: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו. ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר".

יעקב ועשו, ציור מהמאה ה-17 של הצייר ההולנדי מתיאס שטורם

למילים האלה – "רב" ו"צעיר" – הייתה משמעות משפטית בימים ההם בדיני הירושה של המזרח התיכון הקדום. הם קבעו מי יזכה ברוב הקרקע, הצאן וההון המשפחתי עם מות האב.

עשו נולד ראשון ועל כן זכה בבכורה. יעקב יצא מבטן אמו כשהוא אוחז בעקבו של אחיו. שני האחים התפתחו בכיוונים שונים. עשו הפך לציד שעיר, מחוספס ולפעמים גס. יעקב נשאר חלק כשלומי סרנגה ונצמד לסינורה המגונן של אמא במאהל המשפחתי. יחד איתה הוא קשר קשר לגזול מאחיו את הבכורה, על כל הזכויות המשפטיות שנובעות ממנה. והוא לא בחל במניפולציות כדי להשיג את מבוקשו.

בהתחלה יעקב ניצל את תשישותו ורעבונו של עשו ושכנע אותו לוותר לו על הבכורה תמורת נזיד עדשים, באחת העסקאות המפוקפקות בתולדות הספרות.

בהתחלה יעקב ניצל את תשישותו ורעבונו של עשו ושכנע אותו לוותר לו על הבכורה תמורת נזיד עדשים, באחת העסקאות המפוקפקות בתולדות הספרות

ואז ניצל את היעדרותו של אחיו, רימה את אביו הזקן להאמין שהוא עשו, בין  היתר על ידי מצג שווא של ידיים שעירות ("הקול קול יעקב והידיים ידי עשו") וזכה לקבל ממנו את הברכה הנחשקת שיועדה בכלל לאחיו: "יעבדוך עמים וישתחו לך לאומים הוה גביר (!) לאחיך וישתחוו לך בני אמך. אורריך ארור ומברכיך ברוך".

רבקה מנחה את יעקב מול יצחק. ציור מהמאה ה-17 של הצייר האיטלקי לוקה ג'ורדאנו

כשעשו חזר והבין איזו קומבינה נכלולית בישל לו פה אחיו החלקלק כצלופח, הוא פרץ בבכי והתחנן לאביו הגוסס שיברך גם אותו, וזכה לברכה המבאסת "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד".

יעקב, שהבין שהוא בצרה, נמלט לדוד שלו, לבן הארמי, ושם למד על בשרו ובדרך הקשה, שזה לא נעים להיות בצד שמרמים אותו וגוזלים את זכויותיו, כשלבן מבטיח לו את רחל הצעירה, העביד אותו שבע שנים – שהיו בעיניו "כימים אחדים" – ובסוף הגניב אל מיטתו דווקא את לאה הבכורה.

אחרי תפניות עלילה שמתפרשות על פני עשורים, שני האחים נפגשים שוב, ויעקב שחושש לחייו ולחיי ילדיו, פונה אל עשו שוב ושוב בתואר "אדוני". שני האחים – שגדלו ליד חברון, מקום מגוריו הנוכחי של איתמר בן-גביר – לא יכולים להתגבר על המטענים הכבדים ביניהם ופונים כל אחד לדרכו. מכאן והלאה זה סכסוך הדמים שאת תולדותיו אנחנו מכירים היטב. לפעמים על בשרנו ממש.

כלומר, כשח"כ איתמר בן-גביר מסרב לקרוא לח"כ אחמד טיבי – או למנסור עבאס, או לעיסאווי פריג', או לכל ערבי אחר – "אדוני", וגם מסביר שזה בגלל פרשת יעקב ועשו, זה קורה רק כי בעולם הפנימי המשונה שלו, בן-גביר רואה עצמו כמין התגלמות מודרנית של האגדה העתיקה והמרתקת הזו על האח הנכלולי, שרימה את אביו וגזל מאחיו את מה שהגיע לו בדין, והפך לבסוף ל"אבי האומה".

יושב ראש עוצמה יהודית, איתמר בן גביר, בירושלים, 8 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

ומבחינתו של בן-גביר, בן שיחו הערבי – לא משנה מי זה בכלל – הוא מין גלגול מודרני של עשו, שנגזר עליו בסיפור ההוא לחיות על חרבו.

וכל הסלט המיתולוגי הזה, שבנסיבות אחרות היה מצדיק התערבות מקצועית, נראה לבן-גביר ולאוהדים שמוחאים לו כפיים בהתלהבות כשהוא מסביר את זה, כמו טיעון לגיטימי בוויכוח פוליטי במדינת ישראל הריבונית ב-2021.

וכל הסלט המיתולוגי הזה, שבנסיבות אחרות היה מצדיק התערבות מקצועית, נראה לבן-גביר ולאוהדים שמוחאים לו כפיים כשהוא מסביר את זה, כמו טיעון לגיטימי בוויכוח פוליטי במדינת ישראל הריבונית ב-2021

מה שבן-גביר אומר בעצם, זה את הדבר הפשוט והנורא הבא: צריכות להתקיים בישראל שתי מערכות שונות של כללי נימוס. כללי נימוס ליהודים וכללי נימוס לערבים.

ולכן – כל מי שמראיין או מתפלמס עם איתמר בן-גביר על עמדתו בעניין הזה, מסכים בעצם להשתתף בדיון על השאלה "נימוס שונה לערבים וליהודים – בעד ונגד". ולא זו בלבד: הוא גם מסכים שהנימוקים בוויכוח הזה יתבססו על אגדה – יפה ככל שתהיה – מלפני 3,500 שנה.

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.