צריך להתחיל מהסיכום, לא יכול להיות עוד סגר. מדובר בכלי קיצוני ודכאני שצריך להיות שמור רק למצבים חריגים. רק אם כל האפשרויות האחרות מוצו. במצבה של ישראל היום אין מקום לסגר. הסכנה הציבורית שבקורונה לא מצדיקה אותו (וספק אם הצדיקה בשניים, או אפילו בשלושה מהסגרים הקודמים), והממשלה הנוכחית והקודמת רחוקות מלמצות את האפשרויות הקודמות לסגר.

סגר יהיה כישלון מהדהד של הממשלה הנוכחית. הממשלה הקודמת כשלה בטיפול בקורונה – מלבד בנושא החיסונים בו הצטיינה. לגבי הממשלה הנוכחית, עדין איננו יודעים אם תצליח או תיכשל. כישלון הממשלה לא יימדד רק בשאלת מספר המתים מקורונה, אלא גם במחיר הציבורי שנשלם על הטיפול במחלה.

סגר יהיה כישלון מהדהד. עדיין איננו יודעים אם הממשלה הנוכחית תצליח או תיכשל, אבל כישלון לא יימדד רק בשאלת מספר המתים מקורונה, אלא גם במחיר הציבורי שנשלם על הטיפול במחלה

הנזקים שבסגר מוכרים לנו – אחרי האינפלציה של הממשלה הקודמת בשימוש בכלי זה. סגר יביא נזקים כלכליים למשק, נזקים נפשיים לרבים, פגיעה בילדים, פגיעה בתלמידים, פגיעה בענפים שלמים במשק ובעובדים בהם. וכמובן, מדובר בכלי דכאני ובעייתי מבחינה ערכית בדמוקרטיה ליברלית כמו שישראל צריכה להיות.

מלבד הנזקים שבסגר, גם לא ברור עד כמה באמת יועיל. חוסר האמון בסגרים הלך והתגבר תחת שלטון נתניהו, ולא נכון יהיה לתלות את אי האמון רק באי האמון בנתניהו וממשלתו הבעייתית. כבר עכשיו אנו רואים שללא אכיפה רבים אינם מקפידים על מגבלות שונות – ובצדק – גם עתה מדובר בנהלים שחלקם שרירותיים, ובאכיפה בררנית.

נוסף על כך, נכון לרגע זה הטיפול בהתפשטות המגפה רחוק מלמצות את כלל האפשרויות הקיימות. הדבר העיקרי, הבסיסי, שהיה צריך לעשות עוד מתחילת התפשטות המחלה היה החלת חובת בידוד על כל השבים מחו"ל – עם אכיפה נוקשה של הבידוד. לא סביר שכל כיתה וגן נכנסים לבידוד על כל ילד ספק חיובי, אבל מי ששבים מארץ אחרת, בצינור מתכת עם עוד מאתיים איש, מסתובבים ללא בידוד.

סך הכל, גם הוריאנט הנוכחי נכנס לישראל בדיוק מסיבה זו – היעדר חובת בידוד ואכיפת הבידוד על השבים מחו"ל.

מה שנדרש עוד מראשית המגפה היה חובת בידוד על השבים מחו"ל – ואכיפתו בנוקשות. לא סביר שכל כיתה וגן נכנסים לבידוד על כל ילד ספק חיובי, אבל השבים מחו"ל בצינור מתכת עם עוד 200 איש מסתובבים ללא בידוד

ובהקשר זה, צריך להפסיק את חגיגת הבידוד לכיתות וגנים. צריך למצוא אפשרות טובה יותר מכליאתם בבית של ילדים כי נחשפו לנדבק, אולי. הבידודים הללו מייצרים עומס על ההורים, ובעיקר כאוס עבור הילדים. ההצדקה עבורם מוגבלת במקרה הטוב.

סביר מאד שבשלב זה חדרי הכושר, המסעדות, אולמות הקולנוע והמופעים פעילים. וטוב שהם פעילים וצריכים להמשיך לפעול. אבל זו דעתי – לדעת מי שחוששים יותר ממני מהתפשטות המחלה, שמזהירים מסגר, אלו אמורים לקדם תהליך שבו יש דירוג של מגבלות.

בינתיים, לא מתקיים מיצוי אפשרויות, וכבר מדובר על סגר בזמן החגים, על מניעת לימודים מילדים ועל כליאה, שוב, של כולנו בסגר מיותר.

ההגזמה שבסגרים ובמגבלות הביאה לכך שבסגר השני, ובעיקר השלישי, הציבור החל להפר סגר בצורה די משמעותית. לא כולם, אולי לא הרוב – אבל רבים. גם היום כולנו רואים את חוסר ההקפדה על עטיית מסיכות – ובצדק. חוסר האמון הזה במגבלות המחלה נובע מהשימוש המוגזם בהן. וגם הוא חלק ממה שיהפוך את הניסיון לכפיית סגר לכזו שתהיה בין בלתי אפשרית לגרוטסקה.

כך שחוסר אמון זה, בשילוב עם ההכרה במופרכות הסגר ישתלבו עם הפרות הסגר שכבר ראינו אצל רבים, יביאו לכך שהסגר יהיה סלקטיבי, מחורר ובלתי אפקטיבי. אלא שחוסר האפקטיביות שלו במניעת התפשטות המחלה לא ימנע את הנזקים הוודאיים שיביא אתו.

בינתיים לא מתקיים מיצוי אפשרויות, וכבר מדובר על סגר בחגים, מניעת לימודים מילדים וכליאה, שוב, של כולנו בסגר מיותר. ההגזמה בסגרים ובמגבלות הביאה לכך שבסגר השני, ובעיקר השלישי, הציבור החל להפר אותו

והסגר מיותר לא רק משום שהאפשרויות למניעת התפשטות הקורונה לא מוצו, הוא מיותר גם משום שעם סכנות הקורונה, ההצדקה היחידה לסגר היא קריסה אפשרית של מערכת הבריאות. נכון לרגע זה, למרות העלייה בחולים הקשים, במרבית מחלקות הקורונה מיטות רבות פנויות. המערכת ערוכה לטפל במספר החולים האפשרי הריאלי.

משום שהמטרה לא צריכה להיות "אפס הדבקה" שממילא איננה אפשרית. המטרה צריכה להיות, כפי שאומרים שר הבריאות וראש הממשלה (ולא ברור אם מיישמים) היא לחיות עם הקורונה.

חיים עם הקורונה אינם סדרת מגבלות מתמידה על החיים, גם אינם איום מתמיד בסגר. חיים עם הקורונה הם מינימום מגבלות, מינימום איומים – ושמירת כלל המגבלות למי שנמצאים בקבוצת סיכון ולא יכולים להתחסן, וכן למצב חירום אמיתי. כזה לא מתקיים עתה.

בעיקר, יש לחדול ממדיניות ההיסטריה שאנו נתונים בה כבר שנה וחצי. הקורונה אתנו כדי להישאר – עם האנושות כולה. יש ללמוד לחיות עמה מבלי לעצור את החיים כולם, מבלי לפתח פרנויות מוגזמות או צפיות בלתי אפשריות. זו עוד מחלה, גם בה חולים ויחלו, גם ממנה מתים וימותו – המחלה הזו לא יכולה להפוך להיות האלמנט המגדיר את מדיניות מדינות העולם בכלל וישראל בפרט.

חיים עם הקורונה אינם סדרת מגבלות מתמידה או איום מתמיד בסגר. חיים עם הקורונה הם מינימום מגבלות ואיומים – ושמירת כלל המגבלות לנמצאים בקבוצת סיכון ולא יכולים להתחסן, וכן למצב חירום אמיתי

כך שסגר הוא מונח, הוא כלי שצריך להיעלם מחיינו – לא כאיום, לא כאפשרות ולא כנושא לדיון. יש להתנגד לכל הצעה לסגר, ולומר בפשטות – אם יוטל סגר מדובר בכישלון קולוסלי של ממשלת ישראל ושל מערכת הבריאות.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.