לפני כעשור הזדמן לי לשוחח, במסגרת מפגש חשיבה מקצועי בטירה אנגלית מוקפת כרי-דשא, עם אחד ממפקדי פיקוד הכוחות המיוחדים של ארה"ב (JSOC). הקצין לחם באותן שנים בזירה האפגאנית, וחלק עימי תובנות מנסיונו האישי ומנסיון צבא ארה"ב. בשלב מסוים שאלתי אותו:
?OK, I understand, so what do you think it will take to win this war?
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הוא הרים אלי מבט תמה ואמר:
Winning? That is not a concept we use anymore.
השוו את הפיכחון הזה, תולדה של נסיון מצטבר עצום של הצבא החזק בעולם, עם "סדנת הניצחון" של הרמטכ"ל אביב כוכבי, תרגיל המנהיגות הראשון שבחר לבצע מיד עם כניסתו לתפקיד, שהניב בין היתר את "הצבא הקטלני" ועוד מטבעות לשון עוברות לסוחר.
השוו את הפיכחון הזה, תולדה של נסיון מצטבר עצום של הצבא החזק בעולם, עם "סדנת הניצחון" של הרמטכ"ל כוכבי, תרגיל המנהיגות הראשון שבחר לבצע עם כניסתו לתפקיד, שהניב בין היתר את "הצבא הקטלני"
כוכבי לא המציא דבר. קודמיו פסעו באותו נתיב דרוס. זכור למשל שאול מופז, שטבע את המושג "חתירה למגע" וחתר להנחיל אותו בכל שדרות הצבא. ואיך אפשר בלי "תנו לצה"ל לנצח"? יצירתם האלמותית של צבאות המתנחלים בימי האינתיפדה השנייה, ימי האשמת צה"ל והממשלה ב"רפיסות שמאלנית".
"סדנת הניצחון" שיזם הרמטכ"ל תחל היום ותימשך שלושה ימים. במסגרת הסדנה תדון הקצונה הבכירה בצה"ל כיצד ניתן לנצח את האויב. על בסיס התובנות מהסדנה תיבנה התכנית הרב שנתית הבאה של צה"ל. @IsraelHayomHeb pic.twitter.com/fpA7b43nj5
— Lilach Shoval לילך שובל (@LilachShoval) March 4, 2019
אפגניסטן היא משל. מלחמות בעידן המודרני, ובפרט כאלה שמנהלות מדינות דמוקרטיות, אינן מסתיימות בניצחון. מדינה שאינה מוכנה לבצע רצח עם והפצצות-שטיח, כדוגמת רוסיה של פוטין בצ'צ'ניה בתחילת המאה, או המיזם של אסאד ופוטין בשכנתנו הצפון-מזרחית בשנים האחרונות, מדינה שכזו לא יכולה להעניק לאזרחיה את מתנת ה"ניצחון". בוודאי לא במובן המקובל, העממי, של המושג.
אפגניסטן היא משל. מלחמות בעידן המודרני, בפרט כאלה שמנהלות דמוקרטיות, אינן מסתיימות בניצחון, אם אינן מוכנות לבצע רצח עם והפצצות שטיח, כדוגמת רוסיה של פוטין בצ'צ'ניה, או של אסאד ופוטין בסוריה
בהיעדר יכולת צבאית שכזו, פונות הממשלות לעולם התודעה, הפרופגנדה והלוחמה הפסיכולוגית. אחד השיעורים הלא פורמלים הראשונים שלומדים צוערים במשרד החוץ הוא – עשית ולא דיווחת? לא עשית. דיווחת ולא עשית? – עשית. בשנה ה-21 של המאה ה-21 המשוואה הזו מככבת.
לא ניצחת אבל דיווחת על ניצחון? ניצחת. כך לפחות חושבים כנראה בכירים רבים בישראל ומחוצה לה. מבצע "שומר החומות" כולו, ובפרט מבצע ה"מטרו של עזה" במסגרתו, היו דוגמאות טובות להלך הרוח הזה. בביום הניצחון התודעתי הושקעו מאמצים אדירים, שהקשר בינם לבין ההישגים בשטח היה, אם להתבטא בעדינות, מוגבל למדי.
במהלך היממה האחרונה, מטוסי קרב של צה"ל תקפו עשרות יעדי טרור תת קרקעיים נוספים, כחלק מהמבצע הנרחב של צה"ל לתקיפת ה'מטרו' של חמאס ברחבי רצועת עזה תוך פגיעה משמעותית במערך התת קרקעי של ארגוני הטרור ברצועה. בשעה זו ממשיכים מטוסי קרב של צה"ל לתקוף יעדי טרור תת קרקעיים pic.twitter.com/7rdeol4u0t
— צבא ההגנה לישראל (@idfonline) May 20, 2021
נשיא ארה"ב לשעבר אובמה מתאר בספרו – המרתק והמומלץ ביותר, ורצוי בגרסת ה-Audiobook שאותה הוא מקריא בעצמו בכשרון רב, כולל חיקויים של חלק מבני שיחו – איך הבין בזמן אמת את חוסר התוחלת בהמשך המערכה באפגניסטן, ואת המתחים הפנימיים בינו כדרג מדיני לבין הגנרלים במטה ובשטח, שחלקם המשיכו לחתור לניצחון גם כשלנשיאם היה ברור שהקרב אבוד.
בביום הניצחון התודעתי במבצע "שומר החומות" כולו, ובפרט במבצע ה"מטרו של עזה" במסגרתו, הושקעו מאמצים אדירים, שהקשר בינם לבין ההישגים בשטח היה, אם להתבטא בעדינות, מוגבל
אובמה נכנע לבסוף ושלח עוד אלפי חיילים לאפגניסטן, אולם הוסיף תאריך יעד לנסיגה כוללת, מהלך שלא שינה דבר בזירה הגאוגרפית, אך השפיע תודעתית.
הנשיא היוצא טראמפ שאף גם הוא לסיום ה-Endless wars באפגניסטן ובעיראק, על בסיס האינטואיציה הנדירה שלו לרחשי לב העם האמריקני, והיה מוכן לשבור את הטאבו על משא ומתן עם הטאליבן, ישות פוליטית-אתנית אלימה וקיצונית, עיקשת, זרה ומוזרה. כותרת ההסכם בין ארה"ב לבין הטאליבן, שנחתם בפברואר 2020, מאלפת:
Agreement for Bringing Peace to Afghanistan between the Islamic Emirate of Afghanistan which is not recognized by the United States as a state and is known as the Taliban and the United States of America
זהו כנראה שיא גינס בלא לקרוא לדברים בשמם – "האמירות האיסלמית של אפגניסטן שאינה מוכרת כמדינה על ידי ארה"ב וידועה בשם הטאליבן".
חשוב להיזהר מאנלוגיות שטוחות בין ישראל לארה"ב, ובין עזה לאפגניסטן. אין סימטריה, אין פרופורציה, וההשוואות עלולות להטעות. עם זאת, חשוב שישראל תפיק לקחים לא רק מכשלונותיה שלה בשדה הקרב, אלא גם מאלו של ידידתה הגדולה.
כותרת ההסכם בין ארה"ב לטאליבן, שנחתם מאלפת: זהו כנראה שיא גינס בלא לקרוא לדברים בשמם – "האמירות האיסלמית של אפגניסטן שאינה מוכרת כמדינה על ידי ארה"ב וידועה בשם הטאליבן"
פרשני הדרך הקלה בישראל כבר קבעו, מיד עם התפוצצותן הויראלית של תמונות-הזוועה משדה התעופה קאבול, של אזרחים נואשים שנאחזו במטוסי חיל האוויר האמריקני ונפלו אל מותם הנורא מגובה רב, שתדמיתה של ארה"ב ספגה מכה אנושה, וכי הלקח שעל ישראל ללמוד הוא – הפתעה, הפתעה – שעלינו לסמוך רק על עצמנו ולא על שום כוח זר.
האם אי-ההסתמכות הזו כוללת גם מעבר לייצור עצמי של מטוסי קרב? ויתור מרצון על זכות הווטו האמריקנית במועצת הביטחון? או אפילו על הסיוע הצבאי האמריקני בסך 3.5 מליארד דולר מדי שנה בשנה? לפרשנים פתרונים.
את הלקחים מתבוסת ארה"ב באפגניסטן ובעיראק חשוב לנתח לעומק, ומתוך פרספטיבה. הם כוללים חשיבה מחדש על מושג ה"ניצחון" הצבאי, והצבת סימן שאלה גדול עליו.
הם אמורים להרתיע כל מנהיג או גנרל ישראלי לא רק מהרפתקנות צבאית, אלא גם מרטוריקה חסרת אחריות, למשל על "חמאס מורתע ולא יעז לירות 15 שנה", או "החזרת לבנון לתקופת האבן".
במלחמתה באפגניסטן לא חסרו לארה"ב משאבים חומריים או צבאיים, טכנולוגיה עילית או מוטיבציה בקרב הלוחמים. היא נכשלה בעיצוב אסטרטגיה. בהגדרת יעדים בני-השגה, בהערכת נחישותו של האויב וזרמי העומק התרבותיים, דתיים וחברתיים בקירבו.
היא נלכדה בסבך התודעתי של עצמה, במובן של אי-יכולתה להודות בפני עצמה בקוצר ידה, בכישלונה. היא לקתה בתסמונת הידועה של "עלות שקועה". הקושי לצאת ממיזם לאחר שהושקע בו הון רב, והתפתחות האשליה של "עוד קצת, עוד השקעה קטנה, עוד זמן קצר, והתמונה תתהפך".
אחת מתוכניות הדגל הוותיקות בטלוויזיה האמריקנית נקראת "Face the nation" (התייצב מול פני האומה). אבל רק מעטים מקרב הפוליטיקאים האמריקנים, משני צידי המתרס הפוליטי, אזרו עוז להתייצב מול פני האומה ולקרוא לסיום המלחמה באפגניסטן, גם כשידעו בבירור שזהו האינטרס האמריקני ואף רצונו של רוב הציבור.
לקחי תבוסת ארה"ב כוללים חשיבה מחדש על מושג ה"ניצחון" הצבאי, ואמורים להרתיע מנהיגים ישראלים מהרפתקנות צבאית ורטוריקה חסרת אחריות כמו "חמאס מורתע ולא יעז לירות 15 שנה", או "החזרת לבנון לתקופת האבן"
ואולי זהו הלקח המרכזי מן הכישלון הקולוסאלי הזה, שכוחו יפה גם לישראל – המירווח הנורא שבין הכישלון לבין ההודאה בכישלון. במירווח הזה איבדו עשרות אלפים את חייהם, בוזבזו מאות מליארדי דולרים, ואבד הון גיאו-פוליטי שלא ניתן לכמת. כמה מירווחים כאלה יש בישראל של 2021? מי יצביע עליהם? מי יתייצב מול פני האומה ויחתוך אותם?
ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם