נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, החליט להסיג את הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן לאחר 20 שנות לחימה, שהחלו עם הפלישה האמריקאית למדינה לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. מטרת הפלישה היתה למוטט את מי שנתפס כארגון הטרור שאיפשר את ההתקפות על ארה"ב, ארגון הטאליבן. מיטוט שלטון זה אמור היה להביא לבניה מחדש של אפגניסטן כמדינה (וכאומה).

20 שנה לאחר מכן, ארגון זה עדיין עומד על תלו, יציב ואיתן (עם תקציב של מיליארדים ככל הנראה). למרות קריסה/היחלשות בתקופות מסוימות, ואף כניסה למו"מ עם ארה"ב בעידן ממשל טראמפ, ארגון הטאליבן הוכיח עמידה איתנה ומרשימה מבחינתו. מטרות העל של ארה"ב לא הושגו, לא בלחימה ולא במו"מ.

מטרת הפלישה היתה מיטוט מי שנתפס כארגון הטרור שאיפשר את ההתקפות על ארה"ב, הטאליבן, ובניה מחדש של אפגניסטן. 20 שנה אחרי, הארגון עומד איתן על תילו

הנסיגה, הנראית חפוזה, של ארה"ב – ממדינה בה שהתה שני עשורים ובה הוציאה כ-2 טריליון דולר, השקיעה בהכשרת הכוחות המקומיים (זמן, משאבים, ידע), וסבלה מאבידות קשות ביותר – הביאה לכיבוש בזק של הטאליבן את השלטון במדינה בתוך כשבוע(!). מדיניות של 20 שנה מתמוטטת בתוך שבוע.

בהנחה שאין עוררין על עצם המדיניות של נסיגה מאפגניסטן (כמדיניות-על), עולות שאלות קשות הנוגעות לסוגיות של תכנון אסטרטגי וביצוע, המבוסס על מודיעין אמין ומעמיק.

ראשית, ארה"ב היא זו שיזמה את הנסיגה. אף אחד לא אילץ אותה לעשות זאת בעת הזו. היא זו שקבעה את טווח הזמנים. דבר זה אמור היה לאפשר לה אורך רוח לתכנון אסטרטגי איתן של מדיניות נסיגה, אשר תוביל לביצוע מורכב, אך יציב, של אותה מדיניות פינוי.

בתוך כך – מי עוזב ומתי, ובעיקר איך; כיצד ומתי יחלצו את הכוחות ששיתפו איתם פעולה; מה יעלה בגורל המקומות שיפונו וכו' וכו'. קביעת מסגרת הזמנים באופן אקטיבי לא הובילה לכל אלה. להיפך! נראה שתכנית הפינוי סבלה ממחסור חמור של תכנון אסטרטגי שכזה, כמעט בכל היבט. הנסיגה נראית ונתפסת כחפוזה, "מהיום למחר", תוך נטישת העקרונות למענם לחמה ארה"ב ונטישת נכסים (אנושיים ופיסיים) מאחור.

שנית, ובהמשך לכך, השיעור אותו עשויות/עלולות ללמוד שותפות בהווה ובעתיד הוא – ברגע אחד ארה"ב עלולה להשאיר אותך מאחור בשל אינטרסים חד-צדדיים. כל מה שלחמתם למענו, עלול לרדת לטמיון בן-רגע (גם אם הטענות האמריקאיות לחוסר רצון משווע של ההנהגה האפגאנית להלחם נכונות).

הנסיגה ממדינה בה שהתה 2 עשורים, הוציאה כ-2 טריליון דולר, השקיעה בהכשרת כוחות מקומיים וסבלה אבידות קשות – הביאה לכיבוש בזק של הטאליבן את השלטון בתוך כשבוע. 20 שנות מדיניות מתמוטטת בשבוע

האמינות האמריקאית אל מול שותפויות עתידיות נפגעה באופן קריטי, ושקשה יהיה לשקמה בקלות ובמהירות (מה גם שהדבר מתווסף לכשלונות דומים בעבר, הרחוק והיותר קרוב). לא זה השיעור שרצה ממשל אמריקאי כלשהו להעביר לידידותיו ושותפותיו, במזרח התיכון ובכלל. על מנת להתמודד עם אתגרים אסטרטגיים גדולים יותר מאפגניסטן – דוגמת סין ורוסיה – תצטרך ארה"ב לפעול בקואליציות בינ"ל רחבות. ידרשו שכנועים רבים (ומשאבים רבים) על מנת להרכיב קואליציות כאלה.

שלישית, ואולי אף חמור מכך, המסר שארה"ב משדרת לארגוני טרור קיצוניים הוא מן הגרועים שיכולה היתה לשדר – אם תשרדו זמן רב, בסוף אנחנו ניסוג/נוותר. אורך רוח ועמידה איתנה (מן המוטיבים הבולטים של ארגוני טרור אסלאמיים קיצוניים) עשויים להוביל להצלחות בטווח הזמן הרחוק. אם רק תחזיקו מעמד. הטאליבן הוכיח זאת (לפחות לעת שעה). מה אמורים לחשוב ארגונים כמו חזבאללה? חמאס? איזה מסר זה משדר לאיראן? הנה, ארגון כמו הטאליבן עמד מול המעצמה מס' 1 בעולם. למה שאנחנו לא נצליח? כל הצלחה כזו משדרת מסר של נצחון לארגון הבא.

רביעית, ויתכן שעוד מוקדם לקבוע, אך גם ההיבט המודיעיני מראה על כשלון – אילו הערכות מודיעין ניתנו לפיקוד הבכיר ולמקבלי ההחלטות אודות תוצאות של נסיגה? האם אכן גורמי המודיעין העריכו שמה שארה"ב משאירה באפגניסטן יחזיק מעמד כשלושה חודשים לאחר נסיגה? הכל קרס תוך שבוע. האם כשל המודיעין האמריקאי בהערכת כוחו/יכולתו/רצונו של הצבא האפגאני להתמודד עם הטאליבן לאחר נסיגה? שאלות רבות תשאלנה בהקשר זה בחודשים הקרובים (ואולי גם בשנים הקרובות).

המסר שארה"ב משדרת לארגוני טרור הוא מן הגרועים שיכולה היתה לשדר – אם תשרדו זמן רב, בסוף ניסוג/נוותר. אורך רוח ועמידה איתנה (מהמוטיבים הבולטים של ארגוני טרור אסלאמיים קיצוניים) עשויים להוביל להצלחות

לסיום, גם אם ההחלטה העקרונית היא נכונה (או מובנת), יש דרך לתכנן ולהוציא זאת לפועל. כעת יחלו חקירות ובדיקות כיצד הדבר קרה. לארה"ב היתה היכולת העקרונית (לפחות תיאורטית) לתכנן את מהלכיה מראש בצורה הטובה ביותר שניתנת מבחינתה. לוודא שלא יראו המראות שאנו רואים בימים אלה בשדה התעופה למשל. שלא יהיו דיווחים על נטישת שותפים מאחור. שהצבא הגדול, החזק והמתקדם בעולם לא יתפס ככזה ש"ברח" אחרי 20 שנה. ניתן היה להמנע ממסרים שגויים וחמורים אלה, עם תכנון אסטרטגי מעמיק, המבוסס מודיעין אמין ומהימן. האם ארה"ב לא למדה כבר את לקחים אלה בעבר?

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.