קרולינה לנדסמן, במאמרה המצוין מיום שישי שעבר ב"הארץ", "רק לא פרץ-לוי-אבקסיס", מנתחת יפה את האירועים האחרונים בשמאל הישראלי. אלא שבחלקו האחרון נופל המאמר לסנטימנטליזם.

לסנטימנטליות, לדעתי, אין מקום בפוליטיקה ככלל, ובפרט לא בפוליטיקה הישראלית. סנטימנטליות היא תופעה א-פוליטית. הפוליטיקה מתעניינת ועוסקת בכח, כח פוליטי.

לנדסמן נופלת לסנטימנטליזם כשהיא קובעת, "שבמחי מהלך אחד פרץ היה לשעיר לעזאזל של השמאל". אינני חושב שפרץ רואה בעצמו שעיר לעזאזל. פרץ הוא פוליטיקאי של כח ומבין מהו כח פוליטי. אינני סבור כי פרץ מותיר מקום בליבו לעלבונות אישיים שמקורם בזירה הפוליטית.

פרץ חבר לאורלי לוי-אבקסיס כי האמין, שחיבור זה בינו לבין לוי ממקסם את כוחו הפוליטי ואת כוחו של מחנה השמאל. מבחינה זו היה מהלכו של פרץ מהלך פוליטי של כח, ובמובן זה רציונלי.

אולם לשיא הסנטימנטליזם מגיעה לנדסמן כשהיא כותבת "כמה חסרי כבוד צריך להיות כדי לערוך קבלת פנים שכזאת לבת של דוד לוי. כמה עיוורון היסטורי דרוש כדי להחמיץ את ההזדמנות לבנות את ה'גשר' שלוי-אבקסיס התנדבה לבנות בין השמאל למזרחים, בין מרכז ופריפריה?

"באיזו גסות התעלמו מהמרחק הביוגרפי שפסעה מבית ילדותה אל מעוז העלבון של אביה, לכל הרוחות. ובאיזו יהירות ביטלו את נכונותה לצעוד את מצעד הבושה ממחנה הימין למחנה השמאל המוסת, המובס והמסומן כבוגד, ואת נכונותה לצבוע את עצמה באדום ולעמוד עם המוקצים וה'בוגדים'."

זהו קטע סנטימנטלי סוציולוגי נהדר של לנדסמן, שהוא כולו אמת, אך הוא נע בין פרוזה לליריקה, ובקלות יכול היה להיכנס לכל קלסיקה ספרותית או סוציולוגית ישראלית, העוסקת במזרחים בפוליטיקה הישראלית.

אולם מאמרה של לנדסמן אינו יצירה ספרותית או סוציולוגית, אלא מתיימר להציג ניתוח פוליטי, שכן הוא מוצג במסגרת העמודים הפובליציסטיים של עיתון.

הקטע האחרון במאמרה אינו יכול להיחשב ככזה שעומד בקריטריונים קבילים של ניתוח פוליטי, לא כל שכן ניתוח פוליטי רציני. יתר על כן, בהיותו סנטימנטלי, הוא מפחית מעוצמתו ומחשיבותו של המעשה הפוליטי שלוי-אבקסיס היתה שותפה לו.

כך גם יש לראות באופן פוליטי ורציונלי את המהלך הנגדי, אותו נקטו שפיר-ברק-הורביץ. אני מאמין כי שלושתם חברו זה לזה בהאמינם, שבכך הם ממקסמים את כוחם הפוליטי, גם אם מדובר בכוחם שלהם אישית.

במציאות פוליטית בה לא נותרו כמעט מפלגות, אלא שכל מפלגה מורכבת מכמה סיעות קטנות – אם הם עשו זאת באמונה שמהלך כזה מקדם וממקסם את כוחם הפוליטי – הרי שמהלך כזה הוא פוליטי ורציונלי מבחינתם, וכך יש לדעתי לראותו.

סנטימנטליות? לא בפוליטיקה בבקשה! את הסנטימנטליזם והסנטימנטליות אני אישית משאיר לתחומי חיים אחרים, בפוליטיקה אין להם מקום.

אלי משולם הוא יליד תל אביב 1966, למד בבית הספר היסודי תל נורדאו ובגימנסיה העברית הרצליה במגמה ריאלית. שיחק כדורסל בבית"ר תל אביב ושירת בחיל התותחנים. הוא בוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובוגר לימודי משפטים במרכז האקדמי רמת גן