קרולינה לנדסמן, במאמרה המצוין מיום שישי שעבר ב"הארץ", "רק לא פרץ-לוי-אבקסיס", מנתחת יפה את האירועים האחרונים בשמאל הישראלי. אלא שבחלקו האחרון נופל המאמר לסנטימנטליזם.

לסנטימנטליות, לדעתי, אין מקום בפוליטיקה ככלל, ובפרט לא בפוליטיקה הישראלית. סנטימנטליות היא תופעה א-פוליטית. הפוליטיקה מתעניינת ועוסקת בכח, כח פוליטי.

לנדסמן נופלת לסנטימנטליזם כשהיא קובעת, "שבמחי מהלך אחד פרץ היה לשעיר לעזאזל של השמאל". אינני חושב שפרץ רואה בעצמו שעיר לעזאזל. פרץ הוא פוליטיקאי של כח ומבין מהו כח פוליטי. אינני סבור כי פרץ מותיר מקום בליבו לעלבונות אישיים שמקורם בזירה הפוליטית.

פרץ חבר לאורלי לוי-אבקסיס כי האמין, שחיבור זה בינו לבין לוי ממקסם את כוחו הפוליטי ואת כוחו של מחנה השמאל. מבחינה זו היה מהלכו של פרץ מהלך פוליטי של כח, ובמובן זה רציונלי.

אולם לשיא הסנטימנטליזם מגיעה לנדסמן כשהיא כותבת "כמה חסרי כבוד צריך להיות כדי לערוך קבלת פנים שכזאת לבת של דוד לוי. כמה עיוורון היסטורי דרוש כדי להחמיץ את ההזדמנות לבנות את ה'גשר' שלוי-אבקסיס התנדבה לבנות בין השמאל למזרחים, בין מרכז ופריפריה?

"באיזו גסות התעלמו מהמרחק הביוגרפי שפסעה מבית ילדותה אל מעוז העלבון של אביה, לכל הרוחות. ובאיזו יהירות ביטלו את נכונותה לצעוד את מצעד הבושה ממחנה הימין למחנה השמאל המוסת, המובס והמסומן כבוגד, ואת נכונותה לצבוע את עצמה באדום ולעמוד עם המוקצים וה'בוגדים'."

זהו קטע סנטימנטלי סוציולוגי נהדר של לנדסמן, שהוא כולו אמת, אך הוא נע בין פרוזה לליריקה, ובקלות יכול היה להיכנס לכל קלסיקה ספרותית או סוציולוגית ישראלית, העוסקת במזרחים בפוליטיקה הישראלית.

אולם מאמרה של לנדסמן אינו יצירה ספרותית או סוציולוגית, אלא מתיימר להציג ניתוח פוליטי, שכן הוא מוצג במסגרת העמודים הפובליציסטיים של עיתון.

הקטע האחרון במאמרה אינו יכול להיחשב ככזה שעומד בקריטריונים קבילים של ניתוח פוליטי, לא כל שכן ניתוח פוליטי רציני. יתר על כן, בהיותו סנטימנטלי, הוא מפחית מעוצמתו ומחשיבותו של המעשה הפוליטי שלוי-אבקסיס היתה שותפה לו.

כך גם יש לראות באופן פוליטי ורציונלי את המהלך הנגדי, אותו נקטו שפיר-ברק-הורביץ. אני מאמין כי שלושתם חברו זה לזה בהאמינם, שבכך הם ממקסמים את כוחם הפוליטי, גם אם מדובר בכוחם שלהם אישית.

במציאות פוליטית בה לא נותרו כמעט מפלגות, אלא שכל מפלגה מורכבת מכמה סיעות קטנות – אם הם עשו זאת באמונה שמהלך כזה מקדם וממקסם את כוחם הפוליטי – הרי שמהלך כזה הוא פוליטי ורציונלי מבחינתם, וכך יש לדעתי לראותו.

סנטימנטליות? לא בפוליטיקה בבקשה! את הסנטימנטליזם והסנטימנטליות אני אישית משאיר לתחומי חיים אחרים, בפוליטיקה אין להם מקום.

אלי משולם הוא יליד תל אביב 1966, למד בבית הספר היסודי תל נורדאו ובגימנסיה העברית הרצליה במגמה ריאלית. שיחק כדורסל בבית"ר תל אביב ושירת בחיל התותחנים. הוא בוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובוגר לימודי משפטים במרכז האקדמי רמת גן

לכבוד
מר ראובן ריבלין – נשיא המדינה

בית הנשיא
ירושלים

א.נ.
הנדון: הפרת חוק המדינה והפרת זכויות האדם והאזרח
של אזרחי המדינה ותושביה ע"י המדינה – מכתב גלוי

אני מוצא לנכון, אדוני נשיא המדינה, לפנות אליך בעת הזו באמצעות מכתב גלוי זה, כדי לבקש את התערבותך המיידית ולהעמידך על חומרת הדברים המתרחשים כיום במדינתנו, המדינה בה אתה הוא האזרח מספר אחת.

אומר את הדברים במישרין ולא אלך סחור סחור. מציאות הדברים כיום במדינה היא, שהמדינה עצמה נוהגת באופן לא הגון לכל הפחות עם אזרחיה ותושביה.

לעיתים הדברים אף מגיעים כדי כך, שהמדינה היא המפירה העיקרית של חוקיה שלה עצמה. חוקים שנכתבו על ידי מחוקקיה במהלך השנים מאז הקמתה. כמו כן, המדינה כיום היא זו שמפירה את זכויות האדם והאזרח של אזרחיה ותושביה.

מקרים כגון אלה מתרחשים כמעשה יום יום ע"י המדינה באמצעות נבחריה ופקידיה. וכבר לא רק באזור המכונה "השטחים המוחזקים", שם הדברים המתרחשים הם החמורים ביותר ועולים כדי הפרה ממשית של הזכות הטבעית לחיים של תושבי "האזור" הפלסטינים, בהם ילדים רבים, שהם הנפגעים העיקריים מהמצב.

כעת, מציאות זו של התנהלות לא הגונה של המדינה, העולה לעיתים כדי הפרה עצמית של החוקים, זכויות האדם ולעיתים אף זכויות טבעיות של ממש בידי המדינה – היא מציאות יום יומית המתרחשת בישראל הריבונית גופה.

זאת כפי שעלה לאחרונה בין היתר ממחאת קהילת יוצאי אתיופיה, וכן ממחאת הילדים והאמהות הישראליים ממוצא פיליפיני – ילדים שנולדו כאן בישראל והם חיים תחת איום הגירוש ממולדתם היחידה שהם מכירים.

כאלה הם, אדוני הנשיא, לפי מיטב ידיעתי, רבים מהמקרים הנוגעים לילדים והאמהות ממוצא פיליפיני, שחלקם כבר מילאו את חובם האזרחי במסגרת שירות צבאי וחלקם עתידים להתגייס, ועומדים בקריטריונים הקבועים בחוק האזרחות לצורך התאזרחותם בישראל.

כל מדינה הגונה המקיימת זכויות אדם ואזרח, היתה מיידעת ביוזמתה אנשים אלה על זכותם להתאזרח, ומאפשרת לאלה העומדים בקריטריונים הקבועים בחוק לקבל אזרחות, ולהיות אזרחים מועילים לחברה ולמדינה.

תחת זאת בחרה המדינה באופן לא הגון, בלשון המעטה, להפוך אנשים נורמטיביים אלה "לפושעים" בעל כורחם. כאלה שסכנת המעצר והגירוש מרחפת מעל לראשיהם באופן תדיר, כאשר כל רצונם הוא להמשיך ולקיים את חייהם בישראל עפ"י זכותם החוקית.

אדוני הנשיא, מציאות החיים בישראל, נוכח הדברים האמורים, הפכה להיות בלתי אפשרית ובלתי נסבלת לאזרחים ולתושבים ישראליים רבים, מהחלשים ביותר בחברה הישראלית. אלה שאין להם פתחון פה משל עצמם. לפיכך אהיה אני להם לפה.

מציאות בה אנשים הגונים אינם יכולים עוד להחשות, נוכח פני הדברים המתרחשים באופן יום יומי. ואני מחשיב עצמי כאדם ואזרח הגון לכל הפחות, וכך אני מחשיב גם אותך אדוני הנשיא, מהיכרותי הציבורית אותך, גם אם לא נפגשנו מעולם.

אדוני הנשיא, זוהי פנייה של אזרח ישראלי אליך כאזרח מספר אחת, הקוראת להתערבותך המיידית, בבקשה שתשים קץ למציאות זו של הרס שלטון החוק עד לחיסולו המוחלט בידי המדינה עצמה, כעולה ממכתבי.

בטרם לא תהיה כל אפשרות אחרת, אלא לפנות החוצה אל אומות העולם וממשלותיהן, על מנת להעמידן על חומרת הדברים המתרחשים כיום בישראל, לעורר את דעת הקהל בעולם ומצפונו, ואף לבקש את הגנת "האומות המאוחדות"(האו"ם) על התושבים והאזרחים החלשים ביותר בחברה הישראלית, שהמדינה מתנכלת אליהם באופן יום יומי. אתה אדוני הנשיא יכול להיות המחסום האחרון לפני פורענות גדולה שתבוא ותתרגש על כולנו.

יודע אני שאם הרס שלטון החוק בידי המדינה לא ייעצר באחת על ידך, הדברים החמורים העולים ממכתבי יגיעו במהרה עד לאזרחים ואנשים כמותי, העומדים על משמר זכויות האדם והאזרח במדינה, ואף מנת חלקי שלי לא תהיה אחרת.

אדוני הנשיא, אומר את הדברים ללא כחל ושרק, בל נשלה עצמנו כי ישראל שלנו היום היא מדינת חוק לכל אזרחיה ותושביה. מדינת ישראל היא המפרה העיקרית של חוקיה שלה עצמה, אף תוך אכיפה סלקטיבית של החוק בשם "שלטון חוק", שאינו קיים למעשה, אכיפה המתבצעת כלפי החלשים ביותר בחברה.

אני כותב את הדברים האלה בדם ליבי ומתוך צער כאב עמוקים על המצב אליו הגענו. לאחר מחשבה, בדעה צלולה, ומתוך סמכותי המקצועית כעורך דין. במצב דברים זה, אדוני הנשיא, אינך זקוק לסמכות חוקית כדי להתערב על מנת לעצור את המשך ההידרדרות במורד המדרון החלקלק.

לעומת זאת, מלוא הסמכות המוסרית להתערבותך המיידית, על מנת לשים קץ למציאות זו – נתונה לך על ידי האזרחים והתושבים הישראלים, אשר שוועתם לעזרה עולה מן הרחוב. יודע אני כי אתה כאדם אינך מסוגל לאטום את אוזניך, ליבך וביתך בפני זעקתם של אזרחים ותושבים ישראלים אלה.

לסיום, אני מבקש להתקבל אצלך במועד קרוב ודחוף (יחד עם מספר חברים) לשיחה גלויה, בה אעלה בפניך את הדברים באופן מפורט יותר. נדון בדרכים בהן אנחנו כישראלים יכולים יחד לשלב ידיים בהובלתך, כדי להתמודד עם מציאות חמורה זו וכדי למנוע החמרת הדברים עוד יותר.

בהערכה ובכבוד רב ,

אליהו (אלי) משולם, עו"ד – אזרח ישראלי

אלי משולם הוא יליד תל אביב 1966, למד בבית הספר היסודי תל נורדאו ובגימנסיה העברית הרצליה במגמה ריאלית. שיחק כדורסל בבית"ר תל אביב ושירת בחיל התותחנים. הוא בוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובוגר לימודי משפטים במרכז האקדמי רמת גן

איתן יהלומי בן ה-12 סיפר שהוא אולץ על-ידי שוביו לצפות בסרט הזוועות, שמקבץ את מעשי האלימות מהשביעי באוקטובר. למרות שרובנו לא חויבנו תחת איום נשק לצפות בסרט ההוא, כן נחשפנו לסצנות אלימות רבות מאז אותו יום נורא ובמהלך המלחמה שנכפתה עלינו. למרות שמדובר בעוצמה נמוכה בהרבה – גם בימי שגרה אנחנו חשופים לאלימות בחדשות וגם לאלימות בסרטים, בסדרות ובמשחקי מחשב.

יש כיום מודעות גוברת לכך שתזונה משפיעה גם על הגוף וגם על התודעה (ידוע למשל, שתזונה של פחמימות ריקות לא בריאה לגוף, ושבנוסף לזה היא מגבירה היפראקטיביות, קשיי ריכוז ומתח. ברור לנו גם שמרק חם מרגיע את הבטן וגם את ההכרה), אבל כיצד משפיעה צריכה של דימויים אלימים על הגוף, על הרגש ועל המחשבות שלנו?

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

בנובמבר 2012 חיסלה ישראל את ראש הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, האיש שגם החזיק בגלעד שליט וניהל את המו"מ האכזרי לשחרורו. הייתה זאת הפעם האחרונה שישראל חיסלה בכיר בחמאס.

מאז חלפו 11 שנים עד אוקטובר 2023, בו הוסרה החסינות של בכירי חמאס ככל הנראה לתמיד. במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 ניסתה ישראל מספר פעמים לחסל את מוחמד דף, אך הניסיונות כשלו.

ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.