קרולינה לנדסמן, במאמרה המצוין מיום שישי שעבר ב"הארץ", "רק לא פרץ-לוי-אבקסיס", מנתחת יפה את האירועים האחרונים בשמאל הישראלי. אלא שבחלקו האחרון נופל המאמר לסנטימנטליזם.

לסנטימנטליות, לדעתי, אין מקום בפוליטיקה ככלל, ובפרט לא בפוליטיקה הישראלית. סנטימנטליות היא תופעה א-פוליטית. הפוליטיקה מתעניינת ועוסקת בכח, כח פוליטי.

לנדסמן נופלת לסנטימנטליזם כשהיא קובעת, "שבמחי מהלך אחד פרץ היה לשעיר לעזאזל של השמאל". אינני חושב שפרץ רואה בעצמו שעיר לעזאזל. פרץ הוא פוליטיקאי של כח ומבין מהו כח פוליטי. אינני סבור כי פרץ מותיר מקום בליבו לעלבונות אישיים שמקורם בזירה הפוליטית.

פרץ חבר לאורלי לוי-אבקסיס כי האמין, שחיבור זה בינו לבין לוי ממקסם את כוחו הפוליטי ואת כוחו של מחנה השמאל. מבחינה זו היה מהלכו של פרץ מהלך פוליטי של כח, ובמובן זה רציונלי.

אולם לשיא הסנטימנטליזם מגיעה לנדסמן כשהיא כותבת "כמה חסרי כבוד צריך להיות כדי לערוך קבלת פנים שכזאת לבת של דוד לוי. כמה עיוורון היסטורי דרוש כדי להחמיץ את ההזדמנות לבנות את ה'גשר' שלוי-אבקסיס התנדבה לבנות בין השמאל למזרחים, בין מרכז ופריפריה?

"באיזו גסות התעלמו מהמרחק הביוגרפי שפסעה מבית ילדותה אל מעוז העלבון של אביה, לכל הרוחות. ובאיזו יהירות ביטלו את נכונותה לצעוד את מצעד הבושה ממחנה הימין למחנה השמאל המוסת, המובס והמסומן כבוגד, ואת נכונותה לצבוע את עצמה באדום ולעמוד עם המוקצים וה'בוגדים'."

זהו קטע סנטימנטלי סוציולוגי נהדר של לנדסמן, שהוא כולו אמת, אך הוא נע בין פרוזה לליריקה, ובקלות יכול היה להיכנס לכל קלסיקה ספרותית או סוציולוגית ישראלית, העוסקת במזרחים בפוליטיקה הישראלית.

אולם מאמרה של לנדסמן אינו יצירה ספרותית או סוציולוגית, אלא מתיימר להציג ניתוח פוליטי, שכן הוא מוצג במסגרת העמודים הפובליציסטיים של עיתון.

הקטע האחרון במאמרה אינו יכול להיחשב ככזה שעומד בקריטריונים קבילים של ניתוח פוליטי, לא כל שכן ניתוח פוליטי רציני. יתר על כן, בהיותו סנטימנטלי, הוא מפחית מעוצמתו ומחשיבותו של המעשה הפוליטי שלוי-אבקסיס היתה שותפה לו.

כך גם יש לראות באופן פוליטי ורציונלי את המהלך הנגדי, אותו נקטו שפיר-ברק-הורביץ. אני מאמין כי שלושתם חברו זה לזה בהאמינם, שבכך הם ממקסמים את כוחם הפוליטי, גם אם מדובר בכוחם שלהם אישית.

במציאות פוליטית בה לא נותרו כמעט מפלגות, אלא שכל מפלגה מורכבת מכמה סיעות קטנות – אם הם עשו זאת באמונה שמהלך כזה מקדם וממקסם את כוחם הפוליטי – הרי שמהלך כזה הוא פוליטי ורציונלי מבחינתם, וכך יש לדעתי לראותו.

סנטימנטליות? לא בפוליטיקה בבקשה! את הסנטימנטליזם והסנטימנטליות אני אישית משאיר לתחומי חיים אחרים, בפוליטיקה אין להם מקום.

אלי משולם הוא יליד תל אביב 1966, למד בבית הספר היסודי תל נורדאו ובגימנסיה העברית הרצליה במגמה ריאלית. שיחק כדורסל בבית"ר תל אביב ושירת בחיל התותחנים. הוא בוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובוגר לימודי משפטים במרכז האקדמי רמת גן

היקף התופעה החוזרת של התעללויות במעונות יום מטריד במיוחד. כולנו נחשפים לסרטונים ולהקלטות שעולים לכותרות וגורמים לבטן שלנו להתכווץ. הכתבות שפורסמו לאחרונה מחדדות שוב את השאלה הקשה: האם אנחנו באמת יודעים מה קורה בין כותלי המעונות?

הורים מגלים אומץ רב, מקליטים וחושפים את ההתעללויות במסגרות. לולא הערנות שלהם הגנים היו ממשיכים לפעול כרגיל, וילדים נוספים היו עלולים להיפגע. החשיפה הזאת היא תוצאה של תחושת אחריות עמוקה מצד ההורים, שלמרות הכאב והפחד, נלחמים עבור הילדים של כולנו על מנת שיגדלו במסגרות מכבדות, דבר בסיסי מאין כמוהו.

חן שרון בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני במדיניות החינוך. היא דוקטורנטית במחלקה לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית, וחוקרת את איכות הטיפול במעונות יום.

בימים בהם נכתב טור זה אנחנו במהלכה של עסקה להחזרת חטופות וחטופים. איני יודע אם העסקה תעלה יפה עד תומה, ואם יוחזרו כל 98 החיים והמתים שנמצאים במנהרות חמאס. אבל גם אם כן, ואני מייחל לכך בכל מאודי, שום דבר אינו סגור.

אתחיל באזכור הכישלונות הידועים של מלחמת "חרבות ברזל". נכשלנו כישלון צורב ב"מיטוט חמאס". בימים אלה נמסר לנו בתקשורת שהארגון הצליח לגייס לשורותיו מחדש – חלק גדול ממספר הנפגעים שספג מאז השבעה באוקטובר.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.

האמת היא שגורל המדינה מוחזק בידי השבויים ה"אמיתיים" – אלו השבויים כבר עשרות שנים ברטוריקה של עצמם.

הרמטכ"ל, משוחרר משבי דומה, קיבל על עצמו את האחריות למחדל שבעה באוקטובר והתפטר. האם הצהרת בנימין נתניהו כי בסיום המלחמה "כולם יצטרכו לתת תשובות , גם אני" – תקבל עכשיו משמעות מעשית? האם הרטוריקה תהפוך למעשה במציאות של קבלת אחריות ומימושה?
אל תעצרו את נשימתכם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.