"ראש הממשלה נפתלי בנט". קצת יותר מחודשיים מאז נכנס לאקווריום בלשכת רה"מ נדמה שבנט עדיין מתקשה להיראות, להישמע, להתנהל ולהיתפס כראש ממשלה "על אמת". בארצות הברית נוהגים לבחון מועמדים לנשיאות במבחן לא פורמלי אך מכריע – Does he/she look Presidential? לבנט אין את ה-Look ואין את ה-Feel, ולא ברור אם אי-פעם יהיו לו.

"ראש הממשלה נפתלי בנט". קצת יותר מחודשיים מאז נכנס לאקווריום בלשכת רה"מ נדמה שבנט עדיין מתקשה להיראות, להישמע, להתנהל ולהיתפס כראש ממשלה "על אמת"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

נסיעתו הקרוב לוושינגטון תיאלץ אותו לעמוד כתף אל כתף עם הנשיא ביידן. אמנם למרבה המזל הפרשי הגובה בין השניים זניחים, אבל הבדלי הנסיון הדיפלומטי, העומק המדיני-בטחוני, המשקל הסגולי, הפופולריות הציבורית וכמובן הניסיון הפוליטי עצומים. ממש כמו הפרש הגילאים, העומד על שלושים שנה בדיוק.

ביידן נמצא בעיצומו של מהלך היסטורי לשינוי הכיוון שאליו הובלה האומה האמריקאית על ידי קודמו. המהלך כולל תוכניות אסטרטגיות מתוקצבות בהיקפים חסרי תקדים של טריליוני דולרים לבניית תשתיות, היערכות למשבר האקלים, שבירת מונופולי האינטרנט ועוד, תחת הסיסמה "Build back better", מעין "החזרת העטרה", אבל לא ליושנה אלא בגירסה מודרנית ומתקדמת בהרבה.

שינוי הכיוון הזה כולל גם רוויזיה במדיניות החוץ הגלובלית, ובכלל זה המשך מגמת ההתנתקות האמריקאית מן המזרח התיכון והיערכות למול היריבה היחידה המאיימת על ההגמוניה האמריקנית, סין, וכן מול היריבה הוותיקה, חסרת המעצורים אך בעלת היכולות המוגבלות, רוסיה.

לאור העצמאות האנרגטית שהשיגה ארה"ב בימי אובמה – כנראה הישגו האסטרטגי הגדול ביותר של הנשיא, שככל שחולף הזמן כהונתו נראית מוצלחת פחות, גם בעיני חסידיו – ועל רקע המפלות שספגו האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן, המזרח התיכון נתפס בוושינגטון כסרח עודף וכבית קברות ליוזמות מדיניות-צבאיות. ברובד המדיני-ערכי ביידן שם את הדגש על כינון קואליצייה של מדינות דמוקרטיות-ליברליות, למול סין ורוסיה הסמכותניות, מפירות זכויות האדם.

על רקע המפלות בעיראק ובאפגניסטן, המזה"ת נתפס בוושינגטון כסרח עודף וכבית קברות ליוזמות מדיניות-צבאיות. ביידן שם דגש על כינון קואליציית מדינות דמוקרטיות-ליברליות

את ישראל רואים ביידן ואנשיו כבעלת-ברית קטנה אך משמעותית בהקשרים ספציפיים. כמי שנכוו אישית מעקיצותיו הארסיות של נתניהו ומבחישותיו ההרסניות בקונגרס בתקופות אובמה וטראמפ, הם נחושים לא רק למנוע בכוח כל נסיון כזה מצד ממשלה ישראלית כלשהי, אלא גם לגבות מחיר מנתניהו, ומכל מי שינסה לחקות את דרכיו.

במובן הזה, בנט צריך לכאורה רק לשכנע שהוא אכן לא נתניהו, לא בהתנהלות ולא במדיניות. אולם בעוד שאת מבחן ההתנהלות יוכל רה"מ הצעיר לצלוח בקלות – למשל על ידי הימנעות מהכללת "רעייתו" בביקור – הרי שבמבחן המדיניות הדברים מסובכים בהרבה.

שהרי מה בעצם ההבדל בין מדיניות נתניהו למדיניות בנט בנושא האיראני, ראש וראשון לנושאים שישאף הצד הישראלי להעלות על שולחן הדיונים? למען האמת, אין כל הבדל.

נכון, בנט מבין שאסור לו לחזור על הטעות הקטסטרופלית של נתניהו בכל הקשור לניהול מערכה פוליטית נגד נשיא, ממשל ומפלגה מכהנים, אבל ממש כמו המנטור שלו, בנט חותר למנוע משא ומתן אמריקאי-איראני, שלשיטתו מוביל ל"הסכם רע".

כאשר יתן בנט את הפיץ' האיראני שלו בחדר הסגלגל, יוכלו ביידן ויועציו לעצום את עיניהם ולדמיין בנקל שנתניהו חדר לפגישה, שכן הטקסטים יהיו זהים. ואם חלילה ישתטה בנט ו"יציג לאמריקנים חומרים מודיעיניים", כפי שנהג נתניהו לעשות, עיוור לחלוטין לאופן שבו מהלך מחוצף שכזה משפיע על הנשיא, על אנשי לשכתו ועל בכירי סוכנויות המודיעין האמריקאיות, הרי שרק יגביר את תחושת הדז'ה-וו השלילית.

אם חלילה ישתטה בנט ו"יציג לאמריקנים חומרים מודיעיניים", כפי שנהג נתניהו לעשות, עיוור לאופן שבו מהלך מחוצף שכזה משפיע על הנשיא, אנשיו ובכירי סוכנויות המודיעין, הרי שרק יגביר את תחושת הדז'ה-וו השלילית

ביידן ואנשיו היו ועודם נחושים להוריד את סוגיית הגרעין האיראני מן השולחן על ידי חזרה להסכם הגרעין מ-2015, בשינויים מינוריים. שינויים שיבטיחו – ככל הניתן לאור ההתקדמות הטכנולוגית שביצעו האיראנים מאז הפר טראמפ, בעידודו הנמרץ של נתניהו, חד צדדית ובלא עילה את ההסכם המקורי – את אותה רמת בטחון ו"מרחק פריצה" (Breakout time) מיכולת גרעינית צבאית.

בנט וממשלתו אמנם הורידו פרופיל פומבי בנושא, אבל בחדרי חדרים ממשיכים שליחיהם להטיף לאמריקאים כיצד לנהל את המשא ומתן, מתוך אטימות לפערי הנסיון, המידע והאינטרסים שבין ישראל לארה"ב.

ישראל דורשת היום, כפי שדרשה מאז ומתמיד, לא להסתפק בניהול מו"ם על סוגיית הגרעין אלא להרחיבו לסוגיות החתרנות האיראנית במזרח התיכון, ויכולות הטילאות שלה. שתי סוגיות שאין כל סיכוי שאיראן תנהל עליהן משא ומתן בעתיד הנראה לעין. במקביל, מאותתת ישראל – כהרגלה – שכל הסכם יחייב את ארה"ב להעניק לה "פיצוי" משמעותי בדמות יכולות צבאיות ומודיעיניות מתקדמות.

בנט ישכיל לעשות אם יגבה את ביידן פומבית ובחדרי חדרים, וימקד את המגעים בהיערכות משותפת לתרחישים של פיצוץ המשא ומתן. נכונות הצד האמריקאי להיכנס לדיונים מסוג זה תהיה מותנית בהימנעות ישראלית מוחלטת מכל חבלה במשא ומתן.

עקרון "אי-ההפתעות" ההדדיות, שהיה עוגן חשוב ביחסים בין מנהיגי ישראל וארה"ב במשך עשורים, עד השבר שיזם נתניהו מול אובמה, העקרון הזה צריך לחזור ולעמוד בבסיס יחסי ממשלי בנט וביידן, והיחסים האישיים ביניהם.

בנט וממשלתו אמנם הורידו פרופיל פומבי בנושא, אבל בחדרי חדרים ממשיכים שליחיהם להטיף לאמריקאים כיצד לנהל את המשא ומתן, מתוך אטימות לפערי הנסיון, המידע והאינטרסים שבין ישראל לארה"ב

הנושא השני שיועלה לדיון, ביוזמת הצד האמריקני, יהיה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לשני המנהיגים אין כל רצון לבצע מהלכים גדולים בזירה המסובכת הזו. אבל בעוד שבסוגיה האיראנית "נטל ההוכחה" רובץ על ביידן, הרי שבנושא הפלסטיני הנטל מונח אך ורק על כתפי האורח.

ביידן יפציר בבנט "לתת לו משהו לעבוד איתו", ולו למראית עין. ובנט ינסה, גם הפעם, למכור את מדיניות  נתניהו – "שלום כלכלי", "ניהול הסכסוך" – בעטיפת צלופן חדשה ותחת המותג "צמצום הסכסוך". לאמיתו של דבר מדובר בזריית חול בעיני הפלסטינים והקהילה הבינלאומית, לצורכי קניית זמן והמשך העמקת האחיזה הישראלית בשטחי הגדה המערבית.

אולי בארבע עיניים יקונן בנט באוזני מארחו על קשייו הקואליציונים, המסנדלים אותו ומונעים ממנו כל התקדמות. ושוב, יוכל ביידן להרהר בדמיון המושלם לנאומיו של בנימין נתניהו באוזני אובמה, באוזני ג'ון קרי ובאוזניו-שלו.

האמריקאים לא יוותרו גם על שיח נוקב בנושא יחסי ישראל-סין, וידרשו מבנט התחיבויות ברורות ולא נוחות מבחינתו. כאן יצטרכו לבוא לידי ביטוי כישוריו הדיפלומטיים, ו – בתקווה – הכנות מדוקדקות שנערכו לפני הביקור. ישראל חייבת להגן על יחסיה האסטרטגיים עם ארה"ב, אבל אינה חייבת לפגוע באינטרסים החשובים שלה מול סין. זהו משחק מדיני-אסטרטגי עדין, אך חיוני.

גם במדיניות רוסיה במזרח התיכון, בזירות הסייבר והרשתות החברתיות ובזירות נוספות ירצו האמריקאים לדון, ובנט יכול להביא לשולחן גישה ישראלית רעננה ונטולת-פניות, תוך השתחררות מהנטל הפיקטיבי והמסוכן של "היחסים האישיים המיוחדים עם פוטין" שייחצנו קודמיהם של בנט וביידן בתפקידיהם.

ביידן יפציר בבנט "לתת לו משהו לעבוד איתו", ולו למראית עין. ובנט ינסה, גם הפעם, למכור את מדיניות  נתניהו – "שלום כלכלי", "ניהול הסכסוך" – בעטיפת צלופן חדשה ותחת המותג "צמצום הסכסוך"

אבל מעבר לסוגיות החוץ, מומלץ לבנט להקצות חלק מהביקור לשיחות בנושאים החשובים באמת לאורחו – אתגרי שיקום הכלכלה, החברה והדמוקרטיה בעידן הפוסט-טראמפי, עידן הקורונה והרשתות החברתיות מפיצות הפייק ניוז והפרופגנדה. בנושאי הכלכלה, החברה והטכנולוגיה טמון המכנה המשותף האמיתי, הן הפוליטי והן הפרסונלי, בין שני האישים.

אם בנט הביא עימו לתפקיד קמצוץ השראה ויצירתיות, הוא יכול לצאת מוושינגטון עם מטען חשוב של ידע, ועם שלל יוזמות משותפות בתחומים אלה. זמנו כראש ממשלה שאול, וקצוב לשנתיים בדיוק. יתכן שפגישתו עם ביידן תהיה הראשונה והאחרונה. לכן, אם להשתמש באוצר הדימויים הצבאי החביב עליו, עליו להתייחס אליה כ-One shot.

חריגה משיח המוקדש כל כולו לאיומים צבאיים ובקשות פיצוי, וכניסה לשיח של הזדמנויות אזרחיות ושיתופי פעולה כלכליים וטכנולוגיים על בסיס של אינטרס הדדי ויתרונות יחסיים, יכולה לעשות פלאים ליחסי ישראל ארה"ב, ואולי גם לסיכוייו של בנט להפוך לראש ממשלת שינוי "על אמת".

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית