במשך כמעט ארבעה עשורים ישבה הלה פיק, המלכה האם של התקשורת הדיפלומטית הבריטית, בשורה הראשונה של אירועים ששינו את העולם של אחרי המלחמה: סוף עידן האימפריה באפריקה, המהפכות שערערו את אמריקה בשנות ה-60, נפילת הקומוניזם במזרח אירופה בסוף שנות ה-80.
אבל בספר הזיכרונות שלה, שפורסם לאחרונה, Invisible Walls: A Journalist in Search of Her Life ("קירות בלתי נראים: עיתונאית יוצאת לחפש את חייה"), העיתונאית החלוצה חושפת את מאבקה העיקש והמתמשך בתחושות חוסר הביטחון לגבי זהותה.
פיק מייחסת את התחושות שלה לגבי היותה אאוטסיידרית למרץ 1939, אז נעקרה מביתה בווינה, "ילדה מספר 4671", הגיעה לתחנת הרכבת ליברפול סטריט בלונדון במסגרת הקינדר-טרנספורט. לבדה ובת 11, הילדה שתהפוך לאישה שתכתוב מאות אלפי מילים שמנסות להסביר לציבור הבריטי את העולם, ידעה לומר רק מילה אחת באנגלית: "להתראות".
בגיל 92 הגיעה פיק למסקנה שלכל הניסיונות שלה לברוח מ"הקירות הבלתי נראים" – "השאלות הלא פתורות של גלות וזהות… פגיעות וספק" – היה תפקיד חשוב גם בהצלחה המקצועית שלה.
"חוסר הביטחון שלי הגביר את הנחישות שלי להתמקד בדברים שידעתי שאוכל לעשות היטב, יחסית, ותמיד גרם לי להוכיח את עצמי", אמרה לזמן ישראל בהצטנעות אופיינית.
הילדות של פיק בווינה הייתה נוחה למדי. הוריה התגרשו כשהייתה בת שלוש, אמה חיה בקרב משפחות יהודיות שהחשיבו את עצמן חברים מושבעים של המעמד הבינוני האוסטרי. אפילו כשגבר האיום הנאצי, סביה החילונים, כמו יהודים רבים בווינה, נאחזו בתקווה ש"החיים השקטים שלהם ימשיכו ללא הפרעה".
האשליות של המשפחה, כמו גם הקיום המאושר ברובו שלהם, התנפצו לרסיסים בעקבות האנשלוס. אמה של פיק, האנה, איבדה את כל הונה כשנוכל, שהתחזה לשליח, אמר שיפקיד את כל המניות והאג"חים שלה בבנק שוויצרי – ואז נעלם.
הגסטפו עצר את האנה לחקירה בחמישה מקרים שונים. על אף שהיא הצליחה לבסוף לצאת בעקבות בתה אל הגלות, אחרי שהשיגה אישור עבודה כעובדת משק בית בבריטניה, אמה שלה, אולגה, לא הצליחה לברוח, ועל פי הערכותיהן, נרצחה בטרזיינשטט.
האשליות של המשפחה התנפצו לרסיסים בעקבות האנשלוס. אמה של פיק, האנה, איבדה את כל הונה כשנוכל, שהתחזה לשליח, אמר שיפקיד את כל המניות והאגרות החוב שלה בבנק שוויצרי – ואז נעלם
כוח הרצון העז והנחישות שיאפיינו בהמשך את הקריירה המקצועית של פיק בלטו כבר בילדותה. בזמן שחיכתה בחרדה להאנה, שלחה פיק לאמה את מה שהיא מתארת כ"גלויה קצרה אבל חשובה".
"אני דורשת שתצאי לא יאוחר מיום שבת ושתגיעי ישירות ללונדון", כתבה בת ה-11. "אני מבינה את המצב טוב ממך. אנא עשי כפי שהוריתי לך". מסרים דומים נשלחו אחר כך. הגישה הזאת הופיעה שוב כשבנערותה, התנגדה פיק ללחץ להתחיל ללמוד בבית ספר למזכירות או להוראה, שנחשבו אז לעבודות ראויות לנשים, והעדיפה להישאר ללמוד ולהמשיך לאוניברסיטה.
"אני לא באמת יכולה לבנות את עצמי מחדש כדי להבין איך יצא שהייתי כל כך עקשנית לגבי זה", היא אומרת. "הרגשתי אז, בנעוריי, שלא נועדתי להיות מורה… ובהחלט לא התכוונתי ללכת לעשות עבודות מזכירותיות. רציתי לזכות בחינוך מלא וראוי ולעשות… ליצור לעצמי את החיים ולהיות עצמאית".
הנחישות של פיק מרשימה עוד יותר בהתחשב בתנאים המאתגרים של אמה: היא נאלצה לעבוד במשק בית, והמשכורת שלה בקושי כיסתה את ההוצאות הבסיסיות שלהן. "נאלצנו להיסמך על תרומות מארגוני פליטים. זה היה מבייש", כותבת פיק.
הם נעזרו גם מטוב לבם של זרים. באזור האגמים (לייק דיסטריקט) הבריטי, שם גרו רוב המלחמה, למשל, המנהלת בבית הספר של פיק שילמה עבור ספרי הלימוד שלה. מאוחר יותר, כשהתחילה את לימודיה באוניברסיטה היוקרתית בית הספר לכלכלה של לונדון, אחד המרצים של פיק, התיאורטיקן הנודע הרולד לסקי, סייע לה בתשלום שכר הלימוד.
קפיצת ראש
פיק קיבלה את ההזדמנות העיתונאית הראשונה שלה ככתבת במגזין וסט אפריקה. למרות שלא היה לה ניסיון ולמרות שהייתה האישה היחידה שעסקה בדה-קולוניזציה של אפריקה המערבית, הצרפתית והבריטית, היא הצטיינה בתפקידה.
ואכן, בתוך זמן קצר יצרה חברויות עם כמה מהשחקנים הפוליטיים המרכזיים, כמו גם מנהיגים עתידיים, באזור, ביניהם קוואמה נקרומה ואחמד סקו טורה בגינאה. הפגישות של פיק עם המנהיגים של אפריקה הצרפתית היו תכופות כל כך, עד שהיא משכה את תשומת לבו של השירות החשאי הצרפתי שחשד שהיא מרגלת בריטית.
מאפריקה המשיכה פיק לניו יורק, שם הפכה לכתבת האומות המאוחדות מטעם הגרדיאן, העיתון הבריטי הליברלי שבשירותו עבדה למעלה מ-30 שנה. המינוי של פיק הגיע בתקופה שבה האו"ם היה מרכז ההתנגחויות בין מערב למזרח. העיקשות והקסם שלה כשניסתה להשיג סיפור לא חמקו מעיניהם של דיפלומטים בארגון. באחד הימים, כששאלה דיפלומט צרפתי היכן עמיתיו הבריטים, השיב: "הם כולם בשירותי הגברים, מסתתרים ממך!"
העיקשות והקסם של פיק כשניסתה להשיג סיפור לא חמקו מעיניהם של דיפלומטים בארגון. באחד הימים, כששאלה דיפלומט צרפתי היכן עמיתיו הבריטים, השיב: "הם כולם בשירותי הגברים, מסתתרים ממך!"
התפקיד הבא שלה, הפעם בוושינגטון, היה המהנה ביותר בקריירה שלה, אומרת פיק בדיעבד. על אף שחזרה בהמשך שוב לאו"ם, הגרדיאן שלח אותה לעיתים קרובות לקצה השני של ארצות הברית, כדי לחזק את הסיקור התקשורתי.
היא דיווחה על רצח קנדי, על הניסיון הכושל של בארי גולדווטר להיכנס לבית הלבן, ועל הניצחונות של ריצ'רד ניקסון ב-1968 – כמו גם נפילתו המשפילה שש שנים אחר כך. היא הייתה שם כשהביטלס הופיעו את הופעת הניצחון שלהם בניו יורק ב-1964, ושנה מאוחר יותר הייתה בסלמה כשפעילי זכויות האדם עזרו לתקוע את המסמר האחרון בארון הקבורה של ההפרדה הגזעית בארצות הברית.
בשהות שלה בארה"ב היו גם רגעים קלילים יותר – היא מעדה ונפלה לרגע לזרועותיו של הנשיא ג'ון פ' קנדי כשהוצגה בפניו. "הייתי קצת נבוכה, אבל בהחלט לא הייתי בלתי מרוצה", היא נזכרת.
לעיתים קרובות בלבלו בין פיק לבין רעייתו של הנרי קיסינג'ר. "היא לא אשתי. אשתי לא מבקרת את העבודה שלי", אמר מזכיר המדינה לאורחים בקבלת פנים כשפיק זוהתה שוב, בטעות, כננסי קיסינג'ר.
פיק מכחישה שהרגישה אי פעם כמי שסוללת את הדרך לעיתונאיות זרות, על אף שהיא מכירה בחלק מהמחסומים שניצבו בפניה. אפילו בשנות ה-60, למשל, הנשים בארוחות ערב שאורגנו על ידי השגרירות הבריטית בוושינגטון התבקשו "לפרוש" בסוף הארוחה ולהשאיר את הגברים לסיגרים, לפורט ולפוליטיקה שלהם.
אבל, אומרת פיק, היו פעמים שבהן הייתה האישה היחידה בתחום גברי לחלוטין, וזה "דווקא הקל על חיי. התבלטתי כאישה, אנשים נטו לזכור אותי יותר… וזה יכול להיות די שימושי".
להתגבר על חוסר הביטחון
אבל תחושת חוסר הביטחון המשיכה לפעפע מתחת לפני השטח ומתחת להצלחה של פיק. "כשאני מסתכלת על שלל הנושאים שכיסיתי בששת החודשים הראשונים שלי בוושינגטון", היא כותבת, "אני מודה שאני מדהימה את עצמי! זה מוכיח שוב איך ניסיתי להיאבק בתחושת חוסר הביטחון העיקשת שלי באמצעות עבודה אינטנסיבית, כדי להוכיח את עצמי ולזכות באישור מהסביבה".
"כשאני מסתכלת על שלל הנושאים שכיסיתי בששת החודשים הראשונים שלי בוושינגטון, אני מודה שאני מדהימה את עצמי! זה מוכיח איך ניסיתי להיאבק בתחושת חוסר הביטחון שלי על ידי עבודה אינטנסיבית"
בשנות ה-70 וה-80, חצתה פיק את האוקיינוס האטלנטי ונשלחה לאירופה. בשנים הראשונות היא בילתה זמן רב בדיווח על כניסתה המורכבת של בריטניה לקהילה הכלכלית האירופית, ה-EEC, שהפכה מאוחר יותר לאיחוד האירופי.
מאוחר יותר ראתה מקרוב ודיווחה על הסדקים הראשונים בחומת הגוש הסובייטי, כשהייתה עדה למיליון פולנים שיצאו לברך את האפיפיור יוחנן פאולוס השני עם שובו למולדתו ב-1979.
ארבע שנים מאוחר יותר הצטרפה ללך ולנסה, מנהיג ומייסד ארגון העובדים העצמאי הראשון בגוש הסובייטי והנשיא הראשון בפולין הפוסט-קומוניסטית, כשהוא וקבוצה קטנה של תומכיו התכנסו להאזין לשידורים חשאיים מהמערב של הטקס שבו הוענק לו פרס נובל לשלום.
כשהמלחמה הקרה התקרבה לקיצה ב-1991 מצאה עצמה פיק לוגמת קפה ומפטפטת עם מיכאיל גורבצ'וב, בזמן שהמנהיג הסובייטי המתין לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, שנתקע על משחתת אמריקאית בים סוער לחופי מלטה.
קבלת פנים צוננת יותר המתינה לפיק כשראיינה את הדיקטטור הרומני, ניקולאה צ'אושסקו. אחרי משא ומתן איטי שנמשך שלושה ימים כדי להסכים מראש על השאלות שיישאלו, הריאיון התנהל בצורה מגוחכת. צ'אושסקו קרא את התשובות שלו מכרטיסיות מוכנות, אבל המתורגמן שלו לא אמר לפיק ולו ברמז מה "המנצח" מטעם עצמו אומר.
בסופו של דבר היא עברה במהירות בין השאלות, תוך שהיא זורקת פנימה שאלות שלא הוסכמו מראש, מה שהשאיר את צ'אושסקו מבולבל ומעוצבן. יומיים אחר כך קיבלה את תמלול הריאיון: "גרסה רשמית ולא סבירה של מה שנאמר או לא נאמר", כותבת פיק.
קבלת פנים צוננת המתינה לפיק כשראיינה את הדיקטטור הרומני צ'אושסקו. אחרי משא ומתן בן שלושה ימים לגבי השאלות שיישאלו, הריאיון התנהל בצורה מגוחכת. צ'אושסקו קרא את התשובות שלו מכרטיסיות מוכנות
פיק פיתחה יחסים טובים יותר עם קנצלר גרמניה לשעבר, וילי ברנדט, שאותו ראיינה ב-1971. השניים דיברו עד השעות הקטנות של הלילה, "לא על המצב הפוליטי או על הבעיות הטרנס-אטלנטיות, אלא על היטלר, על השואה, על ההיסטוריה הגרמנית, אנטישמיות, אשמה, מוסר, מצפון, פיוס".
השיחה, היא כותבת, "הייתה קתרזיס… בפעם הראשונה הבנתי שאני יכולה להשלים עם הגרמנים ועם האומה הגרמנית. שאני יכולה להפסיק לחשוב ש'נאציזם' היא מילה נרדפת ל'גרמניה', ויכולה להיפתח לרעיון של גרמניה כדמוקרטיה יציבה".
בחצי הדרך לקתרזיס
פיק מודה שחשה מעט מחוסר הנוחות הזאת גם ביחס לאוסטריה, שם התחילה לבקר זמן קצר אחרי המלחמה, למרות שהייתה מודעת לכך שאוסטריה הייתה נכונה לבחון את העבר הנאצי שלה הרבה פחות מגרמניה.
התקרית מסמנת את ניסיונותיה של פיק עצמה להתמודד עם עברה. כשהגיעה לאנגליה ב-1939, היא כותבת, הסתרת השורשים האוסטרים שלה "הפכה לאובססיה", אבל הניסיון להסתיר את יהדותה "הייתה עמוקה אף יותר".
רק כשהוצבה בניו יורק – "עיר מלאה ביהודים שמנהלים חיים רגילים כחלק אינטגרלי מהחברה האמריקאית" – התחילה פיק להבין שהיהדות שלה "לא מהווה סכנה ולא צריכה להיות מכשול". אבל, היא מוסיפה, חלפו כמה עשורים לפני שהיא "הרגישה באמת נינוחה – ובטוחה – כיהודייה".
רגע מפתח הגיע בשנות ה-90, כשפיק התבקשה על ידי חברה, המו"ל ג'ורג' וידנפלד, לכתוב ביוגרפיה על צייד הנאצים שמעון ויזנטל. המשימה, היא כותבת, הובילה אותה "להתעמת… עם התרבות שלי ועם האחריות שלי כיהודייה", כמו גם לפקפק בשאלה האם "הפיוס" שלה עם שורשיה האוסטרים מוצדק.
הביוגרפיה של ויזנטל, שזכתה לביקורות חיוביות ולוותה בספר נוסף שבחן את כישלונה של אוסטריה אחרי המלחמה להתמודד עם עברה, והניסיונות שלה למצב את עצמה במשך עשורים כקורבן הראשון של היטלר.
"כמובן שהייתי קצת אמביוולנטית כלפי אוסטריה, אבל במקביל אני מרגישה מאוד שמחה, מאוד בנוח, כשאני באוסטריה", היא אומרת.
המחקר שלה על אוסטריה והעבודות המאוחרות של וידנפלד במכון לדיאלוג אסטרטגי הובילו את פיק לבסס חברות קרובה עם המוציא לאור. הוא הפך, אומרת פיק, "לדוגמה של היהודי" שהיא רצתה להיות. היא מתארת אותו כ"יהודי גאה מאוד ומודע מאוד, מעורב היטב בתרבות היהודית, מחויב עמוקות לישראל וחילוני לגמרי, שמרגיש נוח לגמרי בעורו שלו".
לכתוב מבעד לכאב
פיק אומרת שגילתה שכתיבת ספר הזיכרונות שלה הייתה לעיתים "כואבת להחריד". היחסים שלה עם אמה היו קרובים ואוהבים, אבל גם מייסרים. אחרי שאיבדה הכול באוסטריה, האנה "הרגישה שאני האוצר היחיד שנשאר לה – אחריות כבדה למדי עבורי", כותבת פיק.
האנה, שגוננה על בתה יתר על המידה ולעיתים בצורה בלתי נסבלת, עברה לגור עם בתה כשזאת התחילה ללמוד באוניברסיטה, התלוננה וביקרה את העבודה שלה מעבר לימים ולפעמים אפילו התקשרה לעורכים של פיק בלונדון כדי להביע את חששותיה.
האנה, שגוננה על בתה יתר על המידה ולעיתים בצורה בלתי נסבלת, עברה לגור עם הלה כשזו התחילה ללמוד באוניברסיטה. היא התלוננה וביקרה את עבודתה מעבר לימים ולפעמים אפילו התקשרה לעורכים של פיק בלונדון
הבחירה של פיק שלא להתחתן או ללדת – כפי שהאנה ציפתה ממנה לעשות – הייתה מקור נוסף למתיחות.
"במובן מסוים, היא כל הזמן רצתה לשלוט בי במידה כלשהי, ובמובנים מסוימים, אני מניחה, תרגמתי את זה להיבטים נוספים של האופן שבו אני חיה את חיי", אומרת פיק.
האופן שבו מתארת פיק את חייה יוצאי הדופן מסתיים בנימה עגמומית מה, הודות לעזיבתה הכואבת של בריטניה את האיחוד האירופי.
"היכולת להזדהות עם אומה שביקשה להפריד את עצמה מאירופה הפכה קשה יותר ויותר בעבורי", היא כותבת. "אם ההרחקה של עצמנו הפכה למנגינה השלטת בעידן הסגרים, הריחוק החברתי מהבריטיות הפך לכאב הלב האישי שלי. התוצאה בסופו של דבר? אני כבר לא יודעת לאן אני באמת שייכת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אוהבים את גורבצ'וב, כמוהו צריכים להבראת העולם; פוטין זה הסכנה הכי גדולה לעולם. עכשיו, אחרי שנרגענו, אפשר להגיד שזה ספר חמוד נראה על פי הפוסט, אך אני לא אשב לקרוא אותו – הטעם שלי זה "והיום איננו כלה" של אייטמטוב, אשר אליו הגעתי מהמלצה של מאיר שלו בטור הקבוע שלו ב"ידיעות אחרונות" עם מותו של המחבר